פרי יצחק חלק ב פח

דסניא לי' קאמרה ניתן לי בן וחוששין לדבריה שמא אמת הן ואסורה ליבם וחולצת ע"ש. והנה הבית שמואל בסי' קנ"ו ס"ק ט"ז והמל"מ בפ"ג מה' יבום וחליצה הקשו דאמאי לא פריך הגמ' מרישא דהך משנה דאיתא שם האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובנה עמהם ובאת ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ע"ש וקשה ג"כ דאמאי חולצת מאחר דחיישינן שמא משקרת ליחוש דלמא אתו עדים להכחישה ואמרי שמת בעלה ואח"כ מת בנה דנמצא שלא היתה צריכה חליצה כלל וחליצתה אינה חליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה, ותירצו דהכא שאני דבכה"ג אם תחלוץ תהי' באמת אסורה לכהונה גם אם יבואו עדים ויאמרו שלא היתה צריכה חליצה כלל שמת בעלה ואח"כ מת בנה משום דכבר שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לכהונה כיון דאמרה מת בנה ואח"כ מת בעלה שהיא זקוקה לחליצה ממילא חליצתה חליצה ואסורה לכהונה ואף שעדים מכחישים אותה ואמרי שאינה צריכה חליצה אין זה מועיל להתירה לכהונה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא אפילו כנגד עדים המכחישין ע"ש בב"ש ובמל"מ: אמנם לענ"ד תי' זה אינו מספיק, דהנה בהא דמבואר במשנה דהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ובאת ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת ועי' פרש"י דאינה נאמנת להתייבם דאפקה נפשה מחזקה, אין הטעם רק דחיישינן שמא משקרת במה שאמרה דמת בני ואח"כ מת בעלי דדילמא היה להיפך שמת בעלה ואח"כ מת בנה אלא דחיישינן ג"כ שמא משקרת בעיקר מה שאמרה מת בני דדלמא לא מת הבן כלל, דהנה בעיקר הדבר בהא דאין האשה נאמנת לומר מת בני ואח"כ מת בעלי שתתייבם אע"ג דהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתתייבם וכדתנן פ' האשה שלום האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם כתבו הראשונים הטעם דגבי האשה שאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי חיישינן דלמא רחמא לי' להיבם ומשום הכי אפשר שמשקרת כדי להתייבם ולכך אינה נאמנת לומר מת בני ואח"כ מת בעלי אבל האשה שאמרה מת בעלי לא חיישינן שמשקרת משום דלמא רחמא לי' להיבם משום דלרחומי להיבם יותר מהבעל לא חיישינן עי' בדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביבמות פ' האשה רבה גבי עד אחד ביבמה ע"ש. עכ"פ הרי דאם היה שייך גם גבי בעל לומר דרחמא לי' להיבם הו"א דאינה נאמנת לומר מת בעלי דאפשר שמשקרת שלא מת כלל ולפ"ז באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת להתייבם ומשום דדלמא רחמי לי' להיבם בודאי חיישינן ג"כ שמא משקרת במה שאומרת מת בני דדלמא לא מת הבן כלל: ועוד נראה לה"ר מפרש"י בסוגי' שם דאמר שם בעא מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' כו' או דלמא כיון דזמנין דרחמא לי' כו' א"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ופרש"י וחוששין לדבריה מדקתני בתרוייהו חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' אלמא לא מחזקינן לה באהבה כו' ע"ש, ונראה ברור דמה שפי' דלא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' היינו משום דכיון דהיא ודאי משקרא אמרינן אוקמא אחזקה שלא מת הבן כלל דהא ג"כ יש להבן חזקת חיים דאין לומר דלשמא לא מת הבן כלל לא חיישינן רק כיון שהיא ודאי משקרא אמרינן אוקמא אחזקת היתר ובודאי מת בעלה ואח"כ מת בנה דזה אינו דחזקת היתר אינו מכריע לומר שמת בעלה תחילה כל שספק לנו מי מת קודם ועי' להרמב"ן בס' המלחמות בסוגי' דעד אחד ביבמה שכתב דהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת לא משום חזקת היתר בלבד אלא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' הא אלו מתו שניהם ואין ידוע חולצת לחומרא כדאמרינן פ' ד' אחין עכ"ל ע"ש והיינו דבפ' ד' אחין דף ל"א מייתי ברייתא נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואינו ידוע איזה מהם מת ראשון צרתה חולצת כו' ואף דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ע"ש ועי' בס' בית שמואל שם שכתב בשם בהמ"א דאם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח"כ בנה וכן משמע מתוס' ורא"ש שם שכתבו דהיא נאמנת לומר מת בעלה ואח"כ בנה רק משום מגו ע"ש, (וכן מבואר בחי' הרשב"א והריטב"א שם ע"ש), עכ"פ הרי מתבאר דחזקת היתר לשוק אין מועיל להכריע דמת בעלה ואח"כ בנה ואפילו היא אומרת כן אינה נאמנת וצריכה חליצה א"כ מכש"כ כשהיא אומרת דמת בנה ואח"כ בעלה וזקוקה לחליצה אפילו דנימא שהיא משקרת מ"מ אין לומר מכח חזקת היתר דמת בעלה ואח"כ בנה דתנשא בלא חליצה ובע"כ צ"ל דה"ט דאי נימא דרחמא לי' ליבם והיא ודאי משקרת א"כ יש להעמיד את בנה בחזקת חיים ולומר שהיא משקרת דבנה לא מת כלל ולפ"ז א"כ גם הא דאמרינן דרק חיישינן שמא משקרת היינו ע"כ דחיישינן נמי לגם שמא לא מת הבן כלל וכנ"ל: ועפ"י הנ"ל נסתר תי' הב"ש והמל"מ שהבאתי למעלה דהנה בעיקר דין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שכתבו האחרונים דזהו אפילו אם עדים מכחישים אותו ומשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים מ"מ נראה לענ"ד דבדבר הגלוי לכל שהוא שקר לא שייך שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ועי' ביבמות דף פ"ח דאמר בגמ' אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא והקשו בתוס' וז"ל וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפילו איכא מאה דאמרי לא מת מה בכך הא תרי כמאה דמי וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב אבל בשני עדים לא תצא ע"ש ולפ"ז נראה בדין שוי' אנפשי חד"א דהוא אפילו במקום עדים המכחישין היינו דוקא בדבר שהוא בגדר עדות שייך שוי' אנפשי חד"א ומשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אולם בדבר' הנראה וידוע לכל שהוא שקר דגם הכחשת עדים אינו מועיל אף דבעלמא תרי כמאה אין בזה משום שוי' אנפשי' חד"א דלא שייך בזה תורת נאמנות, שוב מצאתי בשו"ת עטרת חכמים להגאון בעל ברוך טעם ח' אה"ע סי' י"ג שנסתפק בזה וכתב דתלי' לכאורה בטעמי' דשוי' אנפשי חד"א דלטעם שהוא בגדר הודאת בע"ד כמאה עדים לא שייך במקום שההיפך מדבריו ידוע לכל ע"ש וכן מבואר מדברי שו"ת נו"ב מהדו"ת ח' אה"ע סי' כ"ג שכתב שם ז"ל ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה חד"א הוא מטעם נדר וקונם כו' מה ראה לשטות זה כו' ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר כו' ומה דאמרינן שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו כו' ע"ש הרי דאם שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות לא שייך לומר דאם יאמר אחד ביום ב' בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה ובע"כ משום דבדבר הנראה וגלוי לכל שהוא שקר לא שייך בזה נאמנות להכחיש המוחש ולא שייך שוי' אנפשי' חד"א, וכמו כן באשה שמת בעלה ויש לה בן שחי בפנינו והיא אומרת שבנה כבר מת הוא דבר בטל לומר שתהא צריכה חליצה מאחיו משום דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא כנ"ל, ולפי כל הנ"ל נסתר דברי הב"ש והמ"ל מה שכתבו בהא דלא פריך הגמ' מבבא דרישא מהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת וחולצת ליחוש דילמא אתו עדים להכחישה ויאמרו שמת בעלה ואח"כ מת בנה ואינה זקוקה לחליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה ותירצו דבכה"ג אפילו אם יבואו עדים להכחישה שאינה צריכה חליצה ג"כ תהי' אסורה לכהונה ומשום דכבר שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא שאמרה שהיא זקוקה לחליצה שמת בנת ואח"כ בעלה כנ"ל, ולפ"ז נסתר תירוצם דכבר כתבנו דבאומרת מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת להתייבם היינו משום דחיישינן שמא משקרת ג"כ במה שאמרה שמת בנה דאפשר שלא מת בנה כלל א"כ אכתי קשה אמאי חולצת ליחוש שמא לא מת הבן כלל ויבא בעצמו לכאן ויהי' נראה גלוי וידוע לכל שהוא שקר שלא מת בנה כלל ושוב לא תאסור משום שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא כנ"ל ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: ונראה לישב דהנה בר"פ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא כו' ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא כו' פסלה מן הכהונה ובגמ' פליגי ר' יוחנן ור"ל אי חליצת מעוברת שמה חליצה איתיבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא פסלה מן הכהונה בשלמא לדידי כו' משום הכי פסלה אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה א"ל מדרבנן ולחומרא בעלמא ופרש"י מדרבנן ולחומרא דלמא אתי למשרי חלוצה לכהונה דלא ידעי