פרי יצחק חלק ב פה

אחת בשרץ ובידו אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה יציל עליו שלא יקבל טומאה בעודו במקוה לטמא הכלי בעודו במקוה ובתוס' דרשינן והנוגע בנבלתם יטמא אפי' הוא בתוך המים כו' ע"ש, ומבואר דהי' מקום ללמוד בקו"ח כיון שמקוה מעלה את הטמאים דין הוא שיציל היכי שכל גופו במקוה ונגע בטומאה ובידו השני' בכלי לא יקבל האדם טומאה רק ילפינן מקרא דלא עבדינן קו"ח בכה"ג ולפי מ"ש הכס"מ מאי קו"ח הוא דהא כשהטמא עודהו כולו במים באמת אז אין המקוה מעלה עדיין כלל ובדין הוא שלא יציל, וכן אין לומר דבאמת טעם הכתוב הוא משום כשהוא בתוך המקוה לא נטהר דעכ"פ אין ראי' דלא עבדינן קו"ח בכה"ג דהא בכאן לא שייך כלל קי"ח כנ"ל, אלא דדברי הרא"ש צ"ע דהנה מש"כ הרא"ש דבידו אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה ולא כתב דהכלי היתה כולה במקוה משום דא"כ אין נ"מ כלל דאף אי הכלי מקבל טומאה מ"מ בעלייתה מהמקוה הרי נטהרה וזהו באמת מה שהוצרך כלל לצייר בגוונא שנגע בכלי דבפשיטות הול"ל דיציל את האדם שלא יקבל טומאה כלל אכן דהרא"ש רוצה לצייר שיהי' נ"מ לדינא דלענין האדם עצמו אין נ"מ דבכל ענין הרי טהור בעלייתו כמבואר בתוספ' ולהכי כתב שנגע בכלי שמקצתה חוץ למקוה דאם האדם אינו מקבל טומאה גם הכלי טהור אבל אם נטמא האדם גם הכלי טמא אכן צע"ג דל"ל לומר שהכלי היתה מקצתה בתוך המקוה והאדם נגע בכלי במקוה הא בפשוטו אפ"ל שהושיט ידו חוץ למקוה ונגע בכלי: ועוד נ"ל להביא ראי' מדברי הרא"ש דלא כהכס"מ ממש"כ ונגע בידו אחת בשרץ ובידו השנית נגע בכלי שמקצתה חוץ למקוה ומבואר שבעוד ידו האחת נוגע בשרץ נגע בידו השני' בכלי ולפמ"ש הכס"מ כנ"ל א"כ ל"ל לומר בכה"ג ומצי למימר בפשוטו שנגע בשרץ ואח"כ נגע בתוך המקוה בכלי או שלאחר שסילק ידיו מן הטומאה הוציא את ידיו לחוץ ונגע בכלי דאם המקוה מציל הרי האדם טהור וגם הכלי טהור אולם אם אינו מציל נטמא האדם ולא נטהר עד שיעלה מן המים לכה"פ ראשו ורובו אבל במה שהושיט ידיו עדיין לא נטהר ומטמא הכלי, ובע"כ צ"ל דאף בעודו במקוה נטהר ולכן אם הי' מסלק ידיו מהטומאה הרי נטהר תומ"י כשהוא במים ולכן כתב דבעת שידו האחת עדיין נוגע בשרץ נגע בידו השנית בכלי וכנ"ל: סימן לו בענין הא דמבואר בשו"ע אה"ע דאפי' נתגרשה משום חומרא בעלמא פסולה לכהונה. לבאר אם הוא רק לכתחלה או דאפי' אם נשאת תצא. בשו"ע אה"ע סי' ו' בהגה כתב וז"ל ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא אעפ"י שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהונה עכ"ל, ועיין ב"ש שכתב בשם הב"ח דהיינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם נשאת לכהן לא תצא ע"ש אכן הט"ז כתב וז"ל פסולה לכהונה כו' בב"י סי' י"ג מביא זה בשם תשו' הרשב"א סי' תק"נ וכתב ז"ל וכש"כ זו שיצא עליה קול והצרכת אותה גט יאמרו קמו רבנן בקידושין וקידושין מעליא הוי כו' ואע"ג דלרווחא דמילתא הוציאה בגט נמצא אתה מצריכה כרוז ואפילו דנכריז איכא מאן דשמע בקידושין ולא שמע בהכרזה וכההיא דר"פ החולץ עכ"ל, משמע מזה דאפילו בדיעבד אם נשאה כהן תצא דהא בר"פ האשה שהלך אמרינן ג"כ לחשש זה דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה כו' ואמרינן שם דמשום הכי לא תנשא לעולם ואין לך דיעבד גדול מזה שהרי אין לה תקנה כו' וכן משמע לשון רמ"א פסולה לכהונה משמע אפילו בדיעבד אלא שמו"ח ז"ל כתב היכא שנתגרשה מחמת קול בעלמא ואין הגט אלא מחמת חומרא דאם עבר ונשא אין מוציאין ממנו ואין שום ראי' לקולא זו ואין להקל בזה עכ"ל הט"ז ע"ש: אמנם אף שהט"ז החליט בפשיטות דאף בדיעבד אם נשאת לכהן תצא מ"מ לענ"ד צע"ג למעשה והנה ביבמות בר"פ האשה בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמר שם בגמ' דלעצמה שלשה לחברתה לעולם ופריך ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין ור"ח בר אבין אמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי קשרו חלוצה לכהן עכ"ל הגמ' ופרש"י לעצמה שלשה בשביל עצמה תמתין שלשה חדשים כו' לחברתה לעולם בשביל חברתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה ולד אם לאו ע"ש וגמ' זו הביאו כל הראשונים וכן פסקו כל הפוסקים. ויש לחקור אם עשתה מעשה וחלצה בדיעבד לפני ב"ד ונודע אח"כ שילדה צרתה ולד בן קיימא דנמצא דהחליצה היתה שלא לצורך שלא היתה צריכה חליצה כלל אם גם בדיעבד אסורה באמת להנשא לכהן מחשש זה דאמרי קשרו חלוצה לכהן או דלא גזרו חכמים רק לכתחילה לעכב החליצה שלא תחלוץ עד שתדע שמא מעוברת צרתה כדי שלא תבא לחשש זה שמא יהא ולד בן קיימא כו' ואמרי קשרו חלוצה לכהן אולם בדיעבד אם חלצה ונמצא אח"כ שצרתה ילדה ולד בן קיימא דהחליצה היתה שלא לצורך כלל אינה אסורה להנשא לכהן מחשש זה דאמרי קשרו חלוצה לכהן דלא ראו חכמים לאוסרה על הכהן היכי דהחליצה היתה שלא לצורך כלל והוי כמו שחולצת מן הנכרי ולכך בדיעבד סמכינן על הכרזה או דלא צריך הכרזה כלל. וכבר נסתפק בזה הט"ז באה"ע סי' קנ"ו וז"ל בתשובה שם דבדיעבד נראה פשוט אפילו במקום שחשו שיבואו עדים דאם כבר חלצו מותרת להנשא לשוק וראי' ברורה ממתניתין דף י"ג בפ"ק דיבמות חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה וב"ה מכשירין פרש"י לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי עכ"ל ואמאי לא חשו ללעז שאנשים ראו החליצה וראוה ניסת לכהן ולא הכל ידעו ויכירו שהיא היתה צרת ערוה ואפילו כרוז לא הוזכר שם אלא ודאי כיון שכבר נעשית החליצה והיא שלא לצורך אין כאן חשש עוד וה"נ דכוותי' ומותרת אפילו לכהן אם יבואו עדים שהיתה שלא לצורך והמחמיר להשיאה לכהן עכ"פ לא יחמיר להנשא לשוק כנלע"ד ברור עכ"ל הט"ז, והנה מדבריו נראה שדעתו נוטה יותר דבדיעבד אם חלצה ואח"כ נודע שלא היתה צריכה חליצה כלל מותרת להנשא לכהן וכמו שה"ר ממשנה מפורשת דיבמות הנ"ל אלא שכתב והמחמיר להשיאה לכהן כו': ואחר העיון מצאתי כי הוא מחלוקת הראשונים, דהנה ביבמות במשנה ר"פ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא כו' ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא כו' ופסלה מן הכהונה, ובגמ' החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר כו' ר"ל כו' איתיביה ר"י לר"ל אין הולד של קיימא כו' ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה משו"ה פסלה אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה אמר לי' מדרבנן ולחומרא בעלמא ופרש"י מדרבנן ולחומרא דלמא אתי למשרי חלוצה לכהונה דלא ידעי דהואי מעוברת. ועיין בחי' הרשב"א שכתב ז"ל ופריק מדרבנן לחומרא וקשיא לי א"כ אפילו הי' ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי לחומרא וי"ל בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחמיר משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה וגזרינן דלמא אמרי חליצה אינה פוסלת מן הכהונה ואהכרזה נמי לא סמכינן מכיון דליכא ולד דלוכח חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה כו' אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה עכ"ל ע"ש. וכ"כ בחי' הריטבא שם דהא דאמר בגמ' מדרבנן ולחומרא כו' וא"ת א"כ אפילו ולד של קיימא נמי נפסלה לה מהאי טעמא וי"ל דכיון דאיכא ולד דקא מוכח ואית לי' קלא סמכינן על ההכרזה, ושם בגמ' דף ל"ו גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים דלא תחלוץ משום שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כתב שם וז"ל וא"ת הא מוכח לעיל דכל היכא דאיכא ולד דמוכח סמכינן אהכרזה דולד דחברתה שהיא במדה"י לא מוכח עלה מידי וכאילו ילדה היא ולד שאינו של קיימא כו' וא"ת אמאי מעגנינן לה עד שתדע