פרי יצחק חלק ב פד

ולענין מש"כ לישב דברי הגמ' בגיטין דאמר מספיקא לא ליעול חולין בעזרה דהוא כיון דחטאות המתות לא מועלין דלאו קדשי גבוה נינהו הוי חולין ממש ואם מקריב אותן הוי חולין בעזרה צ"ע לפ"ז בגמ' דתמורה י"ז דמייתי ברייתא רק קדשיך כו' אשר יהי' לך אלו הוולדות כו' יכול כל קדשים כן ת"ל רק דברי ר' ישמעאל כו' אמר מר יכול כו' ולד דמאן כו' ואי דחטאת גמירי לה דלמיתה קיימי כו' לעולם בחטאת והלכתא גמירי לה למיתה וקרא למעוטי להקרבה והא בהא תליא כיון דלמיתה אזלא ממילא לא קרב כו' אלא קרא מבעי לי' דאי עבר ומקריב קאי בעשה עכ"ל הגמ' ע"ש וכן איתא סוגי' זו בנזיר דף כ"ה ע"ש והנה לפי המבואר בגמ' דגיטין הנ"ל דחטאות המתות אי מקריב להו הוי חולין בעזרה ובקדושין נ"ז יליף חולין בעזרה מקרא דכי ירחק ממך המקום בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ע"ש נמצא דלפ"ז חולין בעזרה הוא לאו הבא מכלל עשה עשה והנה בחולין דף י"ז ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל ופרש"י וזביחה דכתיב כו' אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן לה בקדושין ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' ע"ש וא"כ כיון דס"ל לר"י דחולין שנשחטו בעזר' אסור מקרא דכי ירחק כו' א"כ קשה דל"ל קרא דרק דאי מקריב ולד חטאת קאי בעשה תיפוק לי' דבלא"ה איכא עשה של שחיטת חולין בעזרה כיון דגמירי הלכתא דתמות, ועי' בתוס' זבחים דף ע"ז ע"ב בד"ה בדם הבהמה ע"ש ואולי אפ"ל דחולין בעזרה אסור רק שחיטה דמקרא וכי ירחק ממך המקום בריחוק מקום אתה זובח לא משתמע מזה רק שחיטה אבל לא שאר עבודות לכך איצטריך קרא דרק דאפי' על שאר עבודות קאי בעשה וצ"ע, וביותר דבנזיר שם מבואר בלשון זה אי מהלכתא הו"א הלכתא ואי אקריבה לא לחייב עלה ולא כלום קמ"ל קרא דאי מקריב לי' קאי עלי' בעשה וזה הלשון לא לחייב עלה ולא כלום בודאי קשה כיון דשחיטת חולין בעזרה דאורייתא אם לא דנימא דגם זה קאי דוקא על ההקרבה וצ"ע: הרמב"ם סוף פ"ו מה' אבות הטומאה כתב וז"ל הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה כגון נבילה או שרץ או משכב שהי' במקוה ונגע בו ה"ז טמא שנאמר אך מעין כו' יהי' טהור ונוגע בנבלתם יטמא אפי' כשהן בתוך המקוה מטמאין וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר, וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר שהרי עלתה לו טבילה, וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה אם פשט ידו ונוגע חוץ למקוה ה"ז מטמא בגדים ואצ"ל שהוא מטמא אוכלין ומשקין עכ"ל. ועיין בכס"מ שכתב הנוגע כו' בת"כ פ' שמיני ומ"ש וכן זב כו' בתוספתא דמכשירין פ"ב ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה. והנה ז"ל הת"כ ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפי' הם בתוך המים שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה את הטמאים מטומאתן מה הארץ מצלת את הטהורים מלטמא אף המקוה יציל את הטהורים מלטמא ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא אפי' הם בתוך המים עכ"ל הת"כ, ובתוס' דמכשירין מבואר הנוגע בנבילה בתוך המקוה טמא וטהור בעליתו הנוגע במשכב ומושב בתוך המקוה טמא וטהור בעלייתו זב שדרס ע"ג משכב ומושב בתוך המקוה טמא וטהור בעלייתו עכ"ל ומעתה מבואר דברי הרמב"ם דמש"כ הנוגע באב כו' בתוך המקוה כגון נבילה ה"ז טמא שנא' אך מעיין כו' הוא מדברי הת"כ ומ"ש וכן משכב כו' וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר וכן זב שדרס כו' הוא מדברי התוספתא רק מ"ש וזה הנוגע כו' ופשט ידו ה"ז מטמא בגדים כו' זהו מדעת עצמו: והנה מש"כ הכס"מ ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה דבריו צריך ביאור על מה כוונתו לתת טעם די"ל דנתכוין על מה שכתבו וכשיעלה מן המקוה כו' והוא מדברי התוספ' ל"ל דוקא כשיעלה תיפוק לי' כשמסלק ידיו מן הטומאה הוא טהור אפי' בתוך המים ולכך כתב דהטעם הוא מפני שאין הטמא נטהר אלא בעליתו מהמקוה, אבל באמת הוא דוחק דזהו רק דקדוק בלשון והרי בגמ' מצינו ג"כ טבל ועלה כו' (וע"כ אין מכאן הכרח יותר) גם הו"ל לפרושי שהלשון קשה ולא לומר שהטעם הוא דהא לא קאי על עיקר הדין. עוד אפ"ל דקאי על עיקר הדין דהטומאה מטמא אפי' הן בתוך המים ולכאורה מה נ"מ בין אם הי' טמא מקודם בין אם נוגע בשרץ בתוך המים כיון שהוא כולו במקוה (והמקוה מטהרת תמיד) וע"ז אומר שהטעם הוא מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו ולא כשעודו במים אך גם זה צ"ע דמה צריך טעם לגזה"כ ואפשר דמ"מ יש חילוק בין מה שהוא טמא מקודם או שנגע בטומאה בתוך המקוה: אולם איך שיהי' כוונתו הנה בעיקר הדבר שכ' הכס"מ שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו ממקוה לא בעודו בתוכו צע"ג דאדרבה הרי מדברי התו"כ מוכרח להיפך דאי נימא דאין הטמא נטהר בעודו בתוך המקוה אלא בעלייתו א"כ מה צריך קרא דנבילה מטמאת אפי' בתוך המים דאיך אפ"ל דכשנוגע בטומאה בתוך המקוה לא יהי' טמא הא כיון דאמרינן דטמא היורד לטבול כ"ז שהוא בתוך המים לא נטהר עדיין וא"כ בודאי כ"ז שהטמא בתוך המים מטמא אחרים אם יגע באוכלין וא"כ איך אפשר שכשהטהור הוא בתוך המים ויגע בטומאה שלא יטמא, ואין לומר דזה גופי' אשמעינן קרא ומזה ילפינן דאין הטמא נטהר כשהוא במים דהא מהכ"ת לדרוש טעמא דקרא דבודאי אפ"ל דגזה"כ הוא דאף כשהוא טמא מכבר נטהר בתוך המקוה מ"מ כשנוגע בטומאה בעודהו במים נטמא ואין המקוה מצילתו ואין לומר דהא בתו"כ מבואר דהוי ילפינן ממה הצד מהארץ והיינו דזריעה בקרקע מכשיר את הטומאה וכן המחובר לקרקע לא נטמא וכמו שפי' הראב"ד שם ולהכי איצטריך קרא דהא אי נימא דהטמא לא נטהר בעודו במקוה א"כ מה ענין זה לארץ דנימא הואיל והארץ מעלה את הטמאים והמקוה מעלה את הטמאים מה ארץ מצלת את הטהורים מלטמא אף המקוה מצלת מלטמא דהא כ"ז כשהטמא במקוה עדיין אין מעלה את הטמאים ואיך יציל את הטהורים, ובע"כ מוכרח מזה להיפך דהטמא נטהר בעודו במקוה ולזה שפיר הוי ילפינן במה הצד דכיון דמעלה את הטמאים מטומאתו יציל על הטהורים מלטמא, ועכ"פ מלבד דצ"ע מ"ש הכס"מ משמע מדבריהם כו' עוד באמת מוכרח להיפך דאי נימא כמ"ש הכס"מ קשה כנ"ל: והנה לכאורה יש לפרש התו"כ לדעת הכס"מ דהא דאיצטריך קרא דלא נלמוד במה הצד היינו היכי שנגע בטומאה כשהוא במים דס"ד כשיעלה מן המים יהי' טהור ממה הצד כו' אולם באמת זה אינו דממ"נ אם פירש מן הטומאה במים ועלה הא באמת הוא טהור כמבואר בתוספתא וכמש"כ הרמב"ם ואי נימא דמיירי שנגע בטומאה ולא פירש ועלה מן המים וידו עוד אוחז בטומאה דס"ד כיון דהמקוה מעלה את הטמא כשעלה ה"ה שיציל דזה אינו דאם ידו עוד נוגע בטומאה כשהוא גם למעלה מן המים פשיטא דטמא דהרי נוגע עתה בטומאה וכי בשביל שנגע גם כשהי' במים יהי' טהור, וכן בתוספתא אמרי' הנוגע בנבילה בתוך המקוה טמא וטהור בעליתו והנה מש"כ הנוגע הוא בודאי ממה שאמרו בתו"כ והנוגע בנבלתם כו' אפי' הם בתוך המים, וטהור בעליתו ובע"כ מיירי כשפירש מטומאה בתוך המים ובזה אמרו הנוגע בנבלתם כו'. ועיין בנדרים דף ע"ו אמרו לי' לר"א ומה מקוה כו' אינו מציל על הטהורים מלטמא וע"ש בר"ן מקוה תוכיח שמטהר את הטמאים כו' ואינו מציל על הטהורים שאם טבל בעודו טהור לא מהניא לי' טבילה שלא יבאו לידי טומאה אם יגע אח"כ בשרץ דאדרבה דרשינן מהנוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפי' הוא בתוך המים ע"ש ואי נימא כמ"ש הכס"מ א"כ מאי ראי' הוא דלעולם אם טבל ועלה כדין מהניא לי' שאם יגע אח"כ בשרץ שלא יטמא אולם מה שאמרו אפי' הוא בתוך המים היינו משום דבעודו במים לא מקרי טבילה דעדיין הוא טמא וכיון דהטעם הוא דבעודו במים לא נטהר עדיין כלל להכי נוגע בתוך המים בשרץ טמא וא"כ אין ראי' כלל דאינו מציל על הטהורים כמובן: וביותר מפורש בהדי' בפי' הרא"ש שם שפי' מקוה שמעלה את הטמאים מטומאתן הטובלים בו אינו דין שיציל על הטהורים מלטמא כגון אם עמד כל גופו במקוה ונגע בידו