פרי יצחק חלק ב פ

כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני מיירי ג"כ בכל גווני אפי' היכי דבאמת רגיל הבעה"ב ליתן תמיד לכהן אחר ולא לרועה וא"כ הכהן שהוא רגיל ליתן לו תמיד הוא מכירי כהונה והרי זה בודאי אסור לשנות מכהן שהוא מכירי וליתן לרועה א"כ קשה דבכה"ג אמאי רועי כהנים אינם נאמנים כיון שבודאי לא יתן לרועה. ובהכרח צ"ל דלמ"ד אינם נאמנים משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני לא מיירי בגווני שבעה"ב רגיל ליתן בכורותיו לכהן אחר והוא מכירי כהונה דבכה"ג באמת רועה כהן נאמן דלא שייך טעמא כיון דקא טרחנא בי' כו' אלא מיירי באמת מפעם הראשון שנולד לבעה"ב בכור בעדרו, ולפ"ז הרי י"ל ג"כ למ"ד רועי כהנים נאמנים ומשום דמימר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי דלא מיירי כלל מגווני שבעה"ב רגיל ליתן תמיד בכורותיו לרועה שהרועה נעשה מכירי כהונה שאסור לחזור בו דבכה"ג לעולם אין הרועה נאמן דלא שייך האי טעמא דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי והיינו שמא יזדמן לו צורבא מרבנן וכמ"ש החכ"צ משום דבאמת אסור לחזור ממכירי כהונה שהוא ע"ה אפי' לצורבא מרבנן אלא מיירי באמת מפעם הראשון ולא נודע עדיין למי יתן הבעה"ב את הבכור, ובזה פליגי אמוראי אם רועי כהנים נאמנים אם מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי כו' או מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי, ואף שהוא דוחק לומר דמיירי מבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו מ"מ בע"כ מוכרח לומר כן: אכן י"ל דלא צריך לדחוקי ולומר דמיירי מבכור הראשון שנולד בעדרו אלא בבכור הראשון שנפל בו מום בעדרו וכמו שיתבאר בעז"ה, דהנה בספרי שו"ת פרי יצחק (ח"א) סי' ל"ח כתבתי לישב קושי' התוס' בבכורות שם בהא דאמר שם מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי והקשו מהא דאמר בפ"ב בחצר בעה"ב ורועה כהן דלר"ט אקנויי מקני לי' מקום בחצירו הרי דלרועה יהיב לי' ע"ש, וכתבתי לישב דבעיקר חשיבות המתנה של נתינת בכור לכהן יש חילוק בין כשנותן לכהן בכור תם או בכור בעל מום, והיינו דלאחר שנפל בו מום דחזי לכהן ליהנות בו מיד בודאי הוא מתנה חשובה אבל בכור תם לא הוי מתנה כ"כ דהרי צריך טיפול והוצאה מרובה עד שיומם ומי יאמר שיפול בו מום. ולפ"ז ניחא שפיר קושית התוס' דהא דאמר בפ"ב דלרועה יהיב לי' היינו משום דהתם מיירי בבכור תם לכך לרועה יהיב לי' דלמה לו להטיל הטורח והטיפול על צורבא מרבנן ועוד דיותר דרך הרועה לטפל בכך אבל הכא מיירי בבכור בעל מום דחזי לכהן ליהנות בו מיד יהיב לכהן שהוא צורבא מרבנן. ולהכי רועה כהן נאמן לומר שנפל בו מום מאליו דל"ל להטיל בו מום דהא כשיהי' בו מום יהיב לצורבא מרבנן. וכן למ"ד מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני דבעה"ב רוצה יותר בטובת הרועה ג"כ יש לחלק בכך דהיינו דוקא בבכור בעל מום דחזי ליהנות בו מיד אבל בכור תם דיש טורח וטיפול עד שיפול בו מום ושמא לא יפול בו מום כלל באמת לאחריני יהיב וע"ש בספרי שהבאתי ראי' לזה מדברי הרמב"ם ז"ל וכן ישבתי בזה קושית המהרי"ט אלגאזי ע"ש: ועפ"ז מיושב הסוגיא בפשטות בלי שום דוחק. דלא צריך לומר דמיירי בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו וכמש"כ החכ"צ דכבר בארנו דהא דפליגי בגמ' אם לרועה יהיב או לצורבא מרבנן לא מיירי מבכורות תמין דבזה אין נ"מ כלל אם לרועה יהיב אי לאחריני כנ"ל אלא דמיירי רק מבכור בעל מום דחזי לכהן ליהנות בי מיד, והנה הבכור כשהוא בבית הבעלים רחוק הדבר שיפול בו מום מאליו שהרי אין הבעלים מטפלים בבכור כי אם ל' יום בדקה וחמשים יום בגסה ואח"כ נותנו לכהן וכמבואר בגמ' ובשו"ע ה' בכור סי' ש"ו ובזמן מועט כזה אינו מצוי שיפול בו מום. ולפ"ז כמעט לעולם נותן בכורותיו לכהן כשהן תמים אלא אם לפעמים יתרחש מקרה שיפול מום בבכור בבית הבעלים בזה פליגי אם לרועה יהיב אי לצורבא מרבנן. ולפ"ז אין כאן דוחק כלל אם פלוגתתם הוא בפעם הראשון שנופל מום בבכור בבית הבעלים אם מימר אמר לא שביק לדידי ויהיב לאחריני אי לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי, ועכ"פ לפי כל הנ"ל אין ראי' כלל דמותר לשנות מרועה כהן שהוא מכירי וליתן לצורבא מרבנן: סימן לב לרב אחד ע"ד שאלתו וז"ל ס"ת שנמצא בה נפסק אות אחת והוציאו אחרת ואחרי כן גללו אותה עד כי נשכח מאת הקורא מקום הנפסק וגם נעלם ממנו באיזה ספר אם בס' שמות או בס' ויקרא ובדקתי בדיקה יפה בכל שני הספרים ולא מצאתי יורינו מורינו מה דין הספר אם מותר לקרות בו לכתחלה אשר נחשב אצלי כדיעבד משום בזיונה של ס"ת העומדת עלובה בהיכל ד' מבלי דורש אותה, וכתב כת"ר להקל בזה וז"ל דבנ"ד הפסול הוא מדרבנן דדוקא בעת הכתיבה הוי דאורייתא מוכתב תם אבל בנפסק אח"כ לא הוי אלא מדרבנן ולכן מקילין טפי אם נפסק אחר הכתיבה מבנפסק קודם כדמשמע בהגהמ"י פ"ב מה' תפילין והכי נמי ספק הוא דבאיזה ספר שיקרא נוכל לתלות שמא לא בספר הזה נמצא הפסול וס"ת שנמצא פסול בס' אחד מותר לקרות בס' אחר לפי דעת הר"ן והרמ"א פסק כמותו בשו"ע או"ח סי' קמ"ג ובדרבנן מקילינן בספיקא עכ"ל: ולענ"ד כל דבריו לא נהירין כלל ומתחילה אני אומר דבכה"ג שיש ס"ת אחרת כשירה לקרות בה א"כ אפי' בשאר ספרים שבודאי אין הטעות בזה הספר ג"כ אינו ברור הדבר להקל לקרות בו ואף דהרמ"א כתב דאם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אע"פ שיש טעות באחרים מ"מ האחרונים נסתפקו בכונת דבריו אם יש להקל אפי' לכתחילה או דוקא בשעת הדחק שאין ס"ת אחרת ועי' בס' א"ר ולהפרמ"ג שם, וכן נראה לכאורה באמת דהא מקור הדבר הוא מדברי הר"ן שהביא הב"י והר"ן כתב בהדי' בדין זה דהי' מורי אומר להלכה ולא למעשה ע"ש והרשב"א בחי' לגיטין דף ס' כתב ג"כ נ"ל להלכה כו' ע"ש. וכ"ז אפי' בשאר ספרים אולם בס' שמות ויקרא אין ספק כלל בדבר דאין לקרות בו ומה שצידד כת"ר דהוי ספק דרבנן כיון שנפסק אחר הכתיבה הנה באמת לא נמצא כלל דבנפסק לאחר הכתיבה יהי' פסול דרבנן ורק עפ"י המבואר בשו"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ט"ז הדין הוא כך דאם נכתב בכשרות ואח"כ נפסק אות אחת אם תינוק דלא חכים יודע לקרותו כשר לגמרי ואם לאו ה"ז פסול וע"ש בב"י, אולם בלא זה אפי' אם הס"ת יהי' באמת פסול בדברים המעכבים רק מדרבנן מ"מ אין לומר כלל בספיקו דהוי ספק דרבנן, דהנה לכאורה בלא"ה אין דבריו מובנים דמה צ"ל דהוי ספק דרבנן משום דנפסק אחר הכתיבה תיפוק לי' דאפי' בס"ת שפסול מדאורייתא מ"מ איזה חשש דאורייתא יש כאן לענין קריאה בציבור בס"ת הפסול ובע"כ צריך לפרש דבריו דהוא משום חשש ברכה לבטלה דלהרמב"ם הוי איסור דאורייתא מלא תשא ועי' מג"א סי' רט"ו ולכן הוצרך לומר דהס"ת כשר באמת מדאורייתא ולא הוי רק ספק דרבנן, אך באמת זה טעות דלדיעה זו דברכה לבטלה הוי איסור דאורייתא מלא תשא א"כ אף אם קורא בס"ת שפסול רק מדרבנן מ"מ עובר מדאורייתא בלא תשא אם מברך עליו דהרי עיקר ברכות ותפלות הוא רק דרבנן וכן עיקר הקריאה והברכה אלא דכל שהוא כתיקון חכמים לא שייך לא תשא אולם בס"ת הפסול מדרבנן ואין לברך עלי' ממילא עובר מדאורייתא בלא תשא ומה נ"מ שהס"ת כשר מה"ת הלא מדאוריי' לא צריך ברכה כלל וכיון דבכה"ג לא תקינו חכמים ברכה הוי ברכה לבטלה ועובר מדאורייתא בלא תשא וזה אמת ברור, ולפ"ז ממ"נ לדעת הרמב"ם דהמברך לבטלה עובר מדאוריי' בלא תשא א"כ אפי' אי יהי' רק פסול דרבנן ג"כ הוי ספק דאורייתא כנ"ל ולדעת רוב הראשונים דבדרך ברכה לא הוי רק דרבנן א"כ בפשיטות כל קריאה בס"ת פסולה לא משכחת לתא דאורייתא כלל והוי רק ספק דרבנן: אולם באמת נראה דאפי' לפי זה אין להקל בכאן לקרות בס"ת זה משום ספק דרבנן והנה עיקר השאלה בכעין זה היא שאילת האחרונים ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רע"ז בס"ת שנמצא פסול ונתערב בס"ת אחרת וע"ש שהביא בשם ס' בית לחם יהודא שכתב דלכתחלה צריך לחפש חיפוש אחר חיפוש עד שימצא הטעות פשפש ולא מצא יש להתיר משום ס"ס שמא אין זה הס"ת הפסולה ואתצ"ל שהוא שמא איננו באותו חומש שקוראין בו היום ונראה דמותר אפי' לא נתערב אלא חד בחד משום ס"ס עכ"ל הבית לח"י והחת"ס החזיק בס"ס זה והאריך שם, ומדבריהם