פרי יצחק חלק ב עט

בזה דהסברא פשוטה מאד: ודברי הברייתא במנחות שהבאתי בראש דברי דמבואר שם דבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ כו' נסתכל במילתו ונתישבה דעתו דלכאו' צ"ע במה נתישבה דעתו, הנה אפ"ל דהמצות המה עדות לישראל שהם בני בחירו ותמיד הי' מסובב במצות ובשעה שנכנס לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום הי' מיצר ודואג שלא ניכר עליו כלל שהוא עבד ה' לכן כשנזכר במילה שהוא ניכר וחתום באות ברית קדש נתישבה דעתו ועי' להטור בסי' ר"ס שכ' אבל המילה הוא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ע"ש. וביותר נלע"ד לישב ע"פ מש"כ המל"מ בפ"י מה' מלכים בשם מוהראנ"ח דמילה הוי גם שוא"ת דמי שהוא מצווה על המילה מצווה נמי שלא ימשוך ערלתו והמל"מ תמה ע"ז דהא קי"ל דמשוך הוי רק מדרבנן ע"ש והאחרונים כתבו לישב עפ"י דברי הט"ז בסי' רס"ד דבנולד מהול שלא נתקיימה בו מצות מילה כלל אם נמשך אח"כ ערלתו ע"י סרבול או ע"י דלדול בשר צריך למולו מה"ת דהוי כערלה גמורה ולפ"ז בנולד מהול י"ל דמצוה מה"ת שלא ימשוך ערלתו ועכ"פ בנולד מהול יש עליו חיוב תמיד שיהי' נשאר מהול ולא ימשוך ערלתו והנה בסוטה דף י' מבואר דדוד המלך ע"ה נולד כשהוא מהול ויליף לי' מקרא ע"ש וכ"ה באדר"נ ע"ש ולפ"ז עכ"פ אצלו הי' נחשב כמו קיום מצוה שיהי' תמיד מהול ולא ימשוך ערלתו ולכך נתישבה דעתו ובלא"ה צריך לומר כן דהא כיון שנולד מהול א"כ הא לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה ובמה נתישבה דעתו וצ"ל כנ"ל, הן אמת דבעיקר הדבר שכ' הט"ז דבנולד מהול שהטיפו ממנו ד"ב ונמשכה ערלתו שצריך למול מה"ת צ"ל בודאי דהיינו דוקא למ"ד נולד מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב דליכא ערלה כבושה כלל ואף אם הטיף דם ברית לא קיים מצוה כלל, אולם למ"ד נולד מהול צריך להטיף ממנו ד"ב משום ערלה כבושה הרי ההטפה הוי כמילה גמורה ודמי לשאר ערל שנימול שאם נמשכה ערלתו א"צ למול מה"ת ועיי' בשו"ת עמודי אור סי' ס"ה, אך הנה בברייתא הנ"ל מבואר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות כו' ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך ועי' פרש"י דהיינו תפילין בראשו ובזרוע וארבע ציצית ע"ש ולפ"ז צ"ל דהברייתא הוא אליבא דר' ישמעאל דס"ל במנחות כ"ח דארבע ציצית הם ד' מצות דלת"ק נחשב למצוה אחת והנה בירושלמי יבמות ריש פרק הערל מבואר דר' ישמעאל יליף דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח ע"ש והוא כרבנן דר"ע בתלמודא דידן וצ"ל הא דלא מוקי תושב ושכיר לקטן שנולד כשהוא מהול ומשום דס"ל דקטן שנולד מהול א"צ להטיף ד"ב וכמבואר ביבמות ע"א לר"א דיליף בג"ש דתושב ושכיר דס"ל ע"כ א"צ להטיף ד"ב וכיון דס"ל לר' ישמעאל דא"צ דא"צ להטיף ד"ב ולכך בנולד מהול אסור מה"ת למשוך ערלתו והטפת ד"ב אינו כלום ולכן אמר שפיר נסתכל במילתו ונתישבה דעתו וכנ"ל: סימן לא מי שכיבד לאחד להיות סנדק או מוהל אצל בנו שנולד לו ואח"כ נזדמן לו צורבא מרבנן אי מותר לחזור בו מזה ולתת לצורבא מרבנן. בשו"ע יו"ד סי' רס"ד סעיף א' בהגה ז"ל ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו מיהו אם חזר בו הוי חזרה כו' ע"ש, ומקור הדברים הוא בב"י ע"ש שהביא תשו' מהר"ם שכתב מעשה הי' בימי ר"ת באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו כו' ושאלו לר"ת והשיב כו' אבל אם עדיין לא קדמו כו' אז ודאי אותו שנדר לו תחילה הוא קודם דלא גרע ממכירי כהונה ולויה כו' ואמרי' בהזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרו"מ על מקום אחר ואפי' ר' יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא דאין לישראל בו אלא טובת הנאה סמכא דעתי' דבן לוי ולא מצי למיהדר בי' ה"נ אין לו במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר בו וליתנו לאחר כו' ע"ש: והנה בשו"ת חכם צבי סי' ע' כתב דלתת לצורבא מרבנן מותר לחזור בו' וז"ל ומנא אמינא לה מעובדא דרבא ורב ספרא בחולין קל"ג דאיקלעו לבי מר יוחנא עביד להו עגלא תלתא א"ל רבא לשמעי' זכי לן מתנתא כו' רבא אכל רב ספרא לא אכל כו' אתא לקמי' דרב יוסף כו' א"ל כי אמרי אנא באחר שמעא בע"כ מזכה כו' וכתב רש"י ואע"ג דרבא נמי כהן הוה מיהו מנפשיה לא מצי שקיל דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם ולהכי שקלם בתורת זר ע"י נתינת כהן ואע"ג דלא מטי לידי' דשמעא סמיך ארב יוסף דלעיל עכ"ל, ש"מ דאי לאו דמגני קרא לשואל חלקו בפיו הי' רבא שואל שיתנו לו המתנות והרי השמש הי' לו דין מכירי כהונה ואסור לבעה"ב לחזור בו וליתנו לאחר והיכי תיסק אדעתין שהי' רבא נותן מכשול לפני עור שהוא הבעה"ב שיחזור בו ממכירי שהוא השמש ויתננו לרבא אלא ודאי כיון דרבא הוא צורבא מרבנן מותר לבעה"ב לחזור בו מן השמש שהי' רגיל ליתן לו וליתנו לרבא שהוא חכם: ולענ"ד ראי' זו תמוה מאד דלעולם אפ"ל דאסור לחזור ממכירי כהונה אף לצורבא מרבנן ומה שכתב רש"י ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם אין הכונה לבקש מבעה"ב שיחזור בו מן השמעא שהוא מכירו ורגיל ליתן לו מתנותיו תמיד ולתת לרבא בלא רשות שמעא כלל, אולם הכונה הוא אחרי שגם עתה בקש מן השמעא בתורת מתנה לתת לו רשות לאוכלם ועי' פרש"י ד"ה זכי לי מתנתא תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלם כו' הי' לו לבקש משמעא שימחול לו על זכות שיש לו מפני שהוא מכירי כהונה ולבקש אח"כ מבעה"ב שיתן לו המתנות, וא"כ ל"ל לרבא לשקול בתורת זר ע"י נתינת כהן ולסמוך על הא דרב יוסף כיון דהוא בעצמו הי' כהן הי' אפשר לבקש מהשמעא שימחול על זכות מכירי ולבקש מבעה"ב שיתן לו בתורת כהן ולזה כתב רש"י ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי והיינו ברשות שמעא כנ"ל משום חלקם שאלו בפיהם וזה ברור: עוד הביא שם החכ"צ ראי' מגמ' בכורות ל"ה רועי ישראל והן כהנים נאמנים מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי והיינו דנאמנים לומר שנפל מום בבכור מאליו דאינו חשוד להטיל בו מום משום דמימר אמר כו' וע"ש שכתב ולכאורה האי טעמא לא שייך אלא בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו אבל בבכור השני שכבר ראה הרועה שהוא נותן לו שוב לא יהא נאמן כו' אלא הכי פירושו אף שרגיל בעה"ב ליתן לרועה שלו שהוא כהן מ"מ לא פסיקא לי' מילתא לרועה עד שבשביל כך יעשה עולה ויטיל בו מום דמימר אמר אפשר דמיזדמן לי' צורבא מרבנן ויהיב לי' ונמצא הרועה חוטא ולא לו כו' ולהכי לא סמכא דעתי' דרועה למיעבד איסורא ש"מ דמותר לשנות ממכירי כהונה שהוא עם הארץ וליתן לצורבא מרבנן עכ"ל ע"ש: אכן גם ראי' זו הוא תמוה, דהנה בסוגיא שם פליגי בזה ר' יוחנן ור"א וע"ש דחד אמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנים מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני. ולפי דברי החכ"צ גם להך מ"ד ג"כ יש להקשות דהאי טעם לא שייך אלא בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו אבל היכי שכבר רגיל בעה"ב ליתן הבכורות שלו לכהן אחר ולא לרועה שלו אמאי לא יהי' רועה כהן נאמן לומר שנפל בו מום מאליו דלמה לו לעשות איסור ולהטיל בו מום דאיך אפ"ל דהרועה מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני אחרי שהוא רואה בחוש כי הבעה"ב אינו משגיח במה שהרועה טורח בו ויהיב תמיד לאחריני, ובאמת נראה ברור דלמ"ד רועי כהנים אין נאמנים משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני מ"מ היכי שהוא רגיל תמיד ליתן לכהן אחר ולא לרועה בזה יותר מסתבר לומר שיהי' הרועה נאמן לומר שנפל בו מום מאליו ממה דנימא למ"ד רועי כהנים נאמנים משום מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי דהוא אפי' היכי שהוא רגיל תמיד ליתן בכורותיו לרועה מ"מ נאמן משום שמא יזדמן לבעה"ב צורבא מרבנן ויהיב לי' כמש"כ החכ"צ כנ"ל: ועוד דלפמש"כ החכ"צ דלמ"ד נאמנים משום דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי מיירי בכל גווני אפי' היכי שרגיל באמת ליתן תמיד לרועה והרועה מכירי כהונה ומשום שמא יזדמן צורבא מרבנן כנ"ל א"כ למ"ד אין נאמנים משום דמימר