פרי יצחק חלק ב עח

ואם מלו תוך ח' כשיגיע הזמן מקיים המצוה השניה שיהא נימול אלא דיסוד הדבר הוא דכל עיקר מ"ע דמילה שהתורה אמרה ביום השמיני ימול היינו שביום השמיני יהי' נימול ולא על מעשה המילה שימול ויחתוך הערלה ביום השמיני אלא שביום השמיני צריך להיות נימול וכן מבואר להדיא בצל"ח שם שכ' וז"ל אבל אם מלו תוך ח' כשיגיע יום ח' מתקיימת מצוה זו שהתורה אמרה ביום השמיני ימול וכשיגיע יום שמיני יהא נימול ע"ש ועפ"ז יתבאר דברי הרמ"א דבודאי בעת שמל תוך ח' לא קיים מצוה כלל כיון שלא הגיע הזמן אולם כשיגיע יום שמיני והוא כבר נימול כדין אז מקיים המ"ע דביום השמיני ימול היינו שיהא נימול כנ"ל והוא דוגמא למש"כ הרמב"ן בחי' פסחים דף ד' לענין מ"ע דתשביתו דהכוונה שיהא מבוער או מבוטל בחצות ע"ש והיינו דכשיגיע חצות יהא החמץ מושבת וה"נ במ"ע דמילה הוא על דרך זה שבשמיני יהא נימול כנ"ל, ובזה יוסבר לנו דברי הראשונים דהנה התוס' בקדושין כ"ט הקשו דל"ל קרא דהאשה פטורה למול בנה תיפוק לי' דהוי מ"ע שהז"ג דאינו אלא ביום ותי' דאתי כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהג בין ביום ובין בלילה ע"ש ובס' המקנה הביא בשם הרמב"ן והריטב"א לישב דנהי דמצות מילה אינה אלא ביום אבל מצות האב להתעסק למולו והעסק ההוא אין לו זמן וע"ש מש"כ דהתוס' לא ניחא להו לתרץ כן דא"כ גם בשאר מ"ע שהז"ג נימא דהעסק בהן אין הזמן גרמא וע"ש מש"כ לישב דעת הראשונים ולכ' אינו מובן. אולם ע"פ הנ"ל יובן היטב החילוק בזה והיינו דכל עיקר מ"ע דמילה שחל על האב ביום השמיני אינו מעשה החתך שימול ביום השמיני אלא דעיקר המצוה הוא שביום השמיני יהי' נימול ומחוסר ערלה ולפ"ז כיון דעיקר מ"ע דמילה אין הכוונה למול אלא רק שיהא נימול א"כ הרי עיקר המצוה הוא ההתעסקות שיהא נימול באיזה אופן שיהי' וזה העסק אין לו זמן ולא דמי לשאר מ"ע שהז"ג דעיקר החיוב הוא לעשות המצוה ולא שיהי' המצוה נעשה וז"ב. עכ"פ מבואר דברי הרמ"א לא כמש"כ הדר"ג דיש שני מצות במילה אלא דעיקר מ"ע דמילה שיהא נימול ונכרת ביום השמיני אולם אם נתקיים המצוה וכבר נימול כלה מעשה המצוה ואינו מקיים אח"כ שום מצוה כלל כי אין זה מצוה נמשכת לעולם שיהא נימול אלא פעם אחד צריך להיות נימול מערלתו כנ"ל: ובעיקר מה שהכריחו לפרש כן בדברי הטור לענ"ד לא אדע לזה הכרח כלל דהנה ביסוד דבריו שכ' לישב דברי הרמב"ם שפסק דגם בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין כשפירש והשג"א הקשה ע"ז משבת קל"ג מאן תנא פירש אינו חוזר כו' אבל הכא דבעינן ואנוהו כו' עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה כו' הרי דשייך ואנוהו גבי מילה לחתוך גם ציצין שאין מעכבין ולפ"ז בודאי דבחול צריך לחזור עליהם משום ואנוהו ותי' הדר"ג דס"ל להרמב"ם דלא שייך כלל התנאה לפניו במצות לחתוך ציצין שא"מ כשפירש וסילק ידיו דל"ד להא דמבואר בברייתא עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה דהתם איכא ואנוהו בעת קיום המצוה משא"כ גבי מילה מאחר שמל וסילק ידיו הרי כבר נגמר מעשה המצוה וכשיחזר אח"כ לחתוך הציצין הוי התנאה בלי קיום המצוה וכדי שלא יקשה על הטור דפסק דחוזר עליהם בחול וע"כ משום ואנוהו לכן הוכרח לפרש בד' הטור דס"ל דיש עוד מצוה נמשכת שיהא נימול ולענ"ד אינו כן דמסברא שפיר י"ל דמשום ואנוהו צריך לחתוך הציצין אף כשפירש דהנה לפי סברתו צ"ע באמת דא"כ גם בשלא פירש נימא דא"צ לחזור על הציצין משום ואנוהו דהא גם בזה ל"ד לסוכה ולולב דהוי ואנוהו בעת קיום המצוה אבל הכא מכיון שמל מיד קיים המ"ע של מילה ומה שחוזר לחתוך הציצין הוי התנאה בלי קיום המצוה ומש"כ הדר"ג דבלא סילק ידיו דהוי הכל מעשה אחת שפיר מחויב לחתוך הציצין כדי שיצא מעשה המצוה מהודרת אין זה מספיק ומה בכך הרי סוף סוף הוי התנאה לאחר קיום המצוה ול"ד לסוכה ולולב כנ"ל ובע"כ צ"ל דבודאי שייך שפיר ואנוהו לחתוך הציצין אח"כ משום יפוי מצוה כמו אם ימול בפעם אחד גם הציצין שא"מ דבודאי אפי' אם נימא דמצות מילה אין זה מצוה נמשכת לעולם מ"מ ודאי דעיקר מ"ע דמילה הוא להסיר הערלה מבשרו ולא מבעי' לפמ"ש דביום השמיני ימול היינו שיהא נימול הרי דהמצוה הוא שלא יהי' לו ערלה אולם אפי' אם נימא דביום השמיני ימול היינו למול ממש ג"כ עיקר המצוה להסיר הערלה ממנו ואמרינן דנוי המצוה הוא להסיר ממנו גם הציצין שאין מעכבין ולפ"ז כ"ז שלא הסיר הציצין עדיין אין המצוה מהודרת עד שישלים לחתוך גם הציצין שלא ישאר שום ערלה כלל, ותדע דאי נימא דהמצוה הוא מעשה החתך בלי ענין כלל להסיר ממנו הערלה א"כ לא הי' מקום כלל שיהי' יפוי מצוה בחתיכת ציצין שאין מעכבין דבעצם החתך הרי לא הוי יפוי כלל במה שחותך גם הציצין אפילו אם ימול בפעם אחד ומדקחשיב לנוי מצוה לחתוך הציצין ע"כ צ"ל דעיקר הנוי הוא במה שיוסר ממנו הערלה לגמרי וישאר העטרה גלויה מכל וכל למראה עין ועכ"פ לפ"ז כל שלא מל הציצין אין המצוה מהודר בשלימות עד שיוסיף ליטול גם הציצין ובכלל זה אלי ואנוהו הוא ליפות ולהנאות המצוה בכל אופן שיהי' ותמהני מאד על הדר"ג שהביא לזה דוגמא ממה שנסתפק במי שנטל לולב כשר ואח"כ נזדמן לו לולב יותר נאה אם יש עליו חיוב ליטול הנאה דמאחר שכבר יצא יד"ח מצוה א"כ במה יתנאה זה בלא מצוה, ולענ"ד בכה"ג נראה בודאי דא"צ ליטול שנית ועי' בשו"ת שבות יעקב (סי' ל"ד) אולם באמת לא דמי כלל דהתם במה שיטול שנית הלולב הנאה אינו מוסיף הידור להמצוה הראשונה שיצא בה בלי הדור והנה הדר"ג נסתפק אם יש עליו חיוב ליטול שנית ולענ"ד אפשר דאף אם ירצה להחמיר וליטול שנית אינו מתקן כלום בזה דהרי כבר יצא יד"ח מצוה בלי הידור וכשנוטל פעם שנית היותר נאה הרי עתה אינו יוצא יד"ח כיון שכבר יצא והוי מעוות שלא יוכל לתקן, ודומה לזה כתב הגאון מליסא בשו"ת שבעה עינים להגאון מהרש"ק דאם יגרש מתחילה בגט שכשר רק בדיעבד שוב אין תקנה שיגרש שנית בגט אחר שיהי' כשר גם לכתחילה דהא כבר נתגרשה ובדיעבד כשר ע"ש ויש להאריך בדבריו ואכ"מ ועכ"פ נראה כמו שכתבתי דא"צ ליטול שנית היותר נאה, ובאמת לענין חיוב בודאי דאינו מחויב ליטול שנית והרי ברייתא מפורשת בסוכה י"א לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' לולב ומשמע דאינו מחויב לאגדו וליטול שנית ואפשר דאף אם יטול שנית לא יועיל כלום וכנ"ל. ועכ"פ לנ"ד ל"ד כלל דהתם במה שיטול שנית לא יוסיף כל הידור להמצוה הראשונה ואין ההידור חוזר להמצוה שעשה אבל גבי מילה הרי אם יחתוך הציצין אח"כ הרי הוא משלים ומוסיף הידור להמצוה ובזה ישתלם המצוה בהידורה ובודאי דגם זה בכלל זה אלי ואנוהו והנה בכלל זה אלי ואנוהו מבואר בברייתא לכתוב ס"ת נאה ולכרוך אותה בשיראים נאים והנה דעת הרבה אחרונים דעיקר מ"ע דכתיבת ס"ת הוא מקיים בכתיבתה ואם נאבדה א"צ לכתוב שנית ומ"מ אמרו דמשום ואנוהו צריך לכרוך אותה בשיראים נאים ומכ"ש בכה"ג, ולפ"ז נראה דכמו כן גם כשפירש אף דנימא דהוי התחלה אחריתא מ"מ צריך לחזור וליפות המצוה הראשונה שנשארה בלי הידור וזהו סברת הטור ואף אם יהיבנא לי' במ"ש לפרש דעת הרמב"ם מ"מ על הטור בודאי לא קשה מכח סברתו דהסברא נראה להיפך וכשיטת הטור באמת וכנ"ל, והנה בכלל דברי הדר"ג סובבים על דרך השג"א דגם השג"א כ' דס"ל להרמב"ם דלהמסקנא דפירש הוי התחלה אחריתו ל"ש ואנוהו אלא לפי פי' השג"א הטעם הוא דלא חייבוהו משום זה אלי ואנוהו לחתוך הציצין מחדש אם הוי התחלה אחריתי' ודבריו הם מתוקנים (ועיין בפר"י ח"א סי' כ"ח): ומה שהקשה הדר"ג לדעת הטור מהא דמבואר בגמ' שבת קל"ו דקטן המסורבל בבשר אם נראה מהול א"צ למולו ואפי' אם נראה רק מהול קצת וכמבואר ביו"ד סי' רס"ד ולדעת הטור יהי' צריך למולו משום זה אלי ואנוהו דלא גרע מציצין שאין מעכבין שצריך לחזור אף כשפירש דלענין זה הא אין נ"מ בין הבשר שהוא מהערלה או שאינו מהערלה דמ"מ ליכא ואנוהו עכ"ד. הנה לפמ"ש ל"ק כלל דהא דצריך לחזו' על ציצין שא"מ הכל הוא חוזר להשלים וליפות המ"ע הראשונה של מילה דכ"ז שלא הסיר הציצין עדיין לא נשלם הידור המצוה אולם אם מל גם הציצין שא"מ כבר קיים המצוה בכל הדרה ושוב אם נעשה מסורבל אין זה ענין כלל למצות מילה דעתה אין שייכות למצוה זו שכבר קיים אותה בשלימות בתכלית ההידור, והנה קושית הדר"ג נראה דהוא רק לפירושו בדעת הטור אולם לפמ"ש ל"ק כלל וז"ב, ובלא זה נראה דיש לחלק ברווחא בין ציצין שהוא מהערלה גופי' ובין הבשר שמסורבל דעיקר היפוי בהסרת הציצין הוא רק משום שהמצוה עליו להסיר הערלה ואיכא הידור מצוה שיוסר כל הערלה לגמרי אבל הבשר המסורבל אח"כ הוי כמחופה בבגד ממש ותמהני על הדר"ג שלא רצה לחלק