פרי יצחק חלק ב עז

מהול אם נמשך ערלתו א"צ למול מה"ת דמה שנמשך לא מקרי ערלה כלל ועכ"פ לפ"ז נראה דדברי הדר"ג יתכנו רק אי נימא דהא דמשוך א"צ למול מה"ת משום דערלה הוי רק בתולדה אבל מה שנמשך בשר אח"כ וחופה את העטרה לא מקרי ערלה כלל ולפ"ז שפיר י"ל כסברת הטור דהמצוה נמשכת עליו לעולם שיהי' נימול ומ"מ אף אי נמשכה ערלתו מקרי נימול מן הערלה דהבשר שנמשכה לא מקרי ערלה וכנ"ל אולם אי נימא דהטעם דמשוך דרבנן הוא משום דגזה"כ שא"צ למול רק פעם אחת ובנולד מהול שלא נימול עדיין כלל ונמשכה ערלתו צריך באמת למולו מה"ת הרי דגם מה שנמשך אח"כ בשר על העטרה מקרי ערלה כמו שהוא בתולדה אלא דגזה"כ הוא דאם נימול פ"א כראוי כבר יצא וא"צ למול שנית וא"כ א"א לומר כלל דהמצוה נמשכת עליו לעולם שיהי' נימול בלא ערלה דהא אם נמשכה ערלתו כיון דזה מקרי ערלה הרי באמת לא מקרי נימול כלל וע"כ צ"ל דמצות מילה הוי רק מעשה המילה בעצמה למול ערלתו ולא שיהי' מצוה נמשכת עליו לעולם שיהי' נימול וכנ"ל והנה לענין ספיקת הט"ז הביאו האחרונים מכילתא מפורשת בא פרשה ט"ו וז"ל ר"א אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח ומה ת"ל ומלתה אותו כו' דבר אחר ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה ע"כ, ומשמע בהדיא דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר נימול כהלכתו אז אם נמשכה ערלתו אינו מעכבו מלאכול בפסח אבל אי לא נתקיימה בו מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח דבכה"ג צריך למולו מה"ת, ובע"כ דגם מה שנמשך ערלתו אח"כ מקרי ערלה אף דלא הוי בתולדה אלא דגזה"כ הוא דמכיון שנתקיימה בו מצות מילה פעם אחת שוב א"צ למולו שנית:. אולם בתשובה (עיין בפר"י ח"א סי' ל"א) הארכתי בזה לבאר דבודאי סוגית הגמ' דידן חולק על המכילתא דבאמת סוגית הגמ' ביבמות שם לא ס"ל הך דרשא דמכילתא דאילו לפי המבואר במכילתא דריש קרא דמלתה אותו להביא דמשוך אינו מעכבו מלאכול בפסח והיינו דא"צ למול מה"ת הרי דבלא קרא מן הסברא הייתי אומר דאף שכבר נימול מ"מ אם חזר הבשר וחפה את העטרה צריך למול מה"ת ואסור בפסח ואילו ביבמות בסוגי' שם פריך לר"ה דס"ל דמשוך דרבנן מברייתא דמשוך צריך שימול כו' שנאמר המול ימול אפילו מאה פעמים ואומר את בריתי הפר לרבות המשוך קס"ד מדנסיב קרא דאורייתא היא ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש ומפורש להיפך דלפי הס"ד דקרא הוא דרשה גמורה לרבות המשוך הרי דמצריך קרא לרבות המשוך שיהי' צריך למול ומשמע דכל כמה דליכא קרא לרבות משוך אין להצריכו למול מה"ת ובמכילתא מצריך קרא להיפך למעט המשוך דא"צ למול כנ"ל (וע"ש בתשובה מש"כ עוד בזה). ועכ"פ הרי דסוגיא דיבמות סותרת לדברי המכילתא ולכן נראה לענ"ד דבסברא זו הם מחולקים באמת והיינו דסוגיא דידן ביבמות ס"ל דערלה הוא רק בתולדה ומה שנמשך אח"כ לא מקרי ערלה כלל ולפ"ז לא צריך כלל למעט משוך מקרא בהדי' דמהיכי תיתי לחייב משוך למולו אחר דלא מקרי ערלה כלל ורק לרבות משוך צריך קרא אולם המכילתא ס"ל דגם הבשר הנמשך על העטרה מקרי ערלה ואין חילוק בין ערלה בתולדה או נמשך אח"כ לכן צריך מקרא מפורש למעט המשוך דא"צ למול אולם בלא מיעוט הכתוב הו"א דצריך למול מה"ת כיון שמה שנמשך הוי ג"כ ערלה כנ"ל: ועל פי הנ"ל מיושב שפיר קושית הדר"ג לסברת הטור דמצות מילה היא נמשכה לעולם א"כ איך אמרינן בגמ' שבת דמצות מילה אם עבר זמנה לא בטלה ולסברא זו הרי גם במילה אם עבר זמנה בטלה דהרי כל שעה יחסר לו המצוה שצריך להיות נימול אולם לפמ"ש הרי עיקר סברת הטור הוא רק לפי שיטת ש"ס דילן ביבמות דערלה הוא דוקא בתולדה ומה שנמשך אח"כ לא מקרי ערלה כלל שפיר אפ"ל דהמצוה נמשך עליו לעולם שיהא נימול ואף אם הוא משוך הוי כמו שמחופה בבגד וכנ"ל. אולם לפי דברי ר"א במכילתא דס"ל ע"כ דגם כל הבשר שנמשך אח"כ מקרי ערלה גמורה אלא דגזה"כ הוא דא"צ למול רק פעם אחת הרי בודאי א"א לומר דיש עליו מצוה נמשכת לעולם שיהא נימול דהא אם נמשך ערלתו לא מקרי נימול כלל ומ"מ א"צ למול ובע"כ דמ"ע של המילה הוא רק מעשה המילה בעצמה למול פעם אחת ערלתו וא"כ בשבת דקושית הגמ' הוא לר' אליעזר ולר"א לשיטתו במכילתא פריך שפיר הגמ' מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה אבל מילה אם עבר זמנה לא בטלה וכנ"ל, והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מילה לענין בעל בשר כתב וז"ל ודבר זה מדברי סופרים אבל מה"ת אעפ"י שהוא נראה כערל הואיל ומל אינו צריך למול פעם שניה עכ"ל, נראה ברור מלשונו דס"ל דהא דבעל בשר אינו צריך למולו פעם שני מה"ת הוא רק משום שאינו צריך למול רק פעם אחד ולא מטעם שבשר שנמשך לא מקרי ערלה דאי נימא דזה לא מקרי ערלה לא הוי צריך לומר הואיל ומל א"צ למול פעם שני' וז"ב ודברי הרמב"ם המה ממש דברי המכילתא ולפ"ז גם הרמב"ם לשיטתו כנ"ל ולא ס"ל שיהי' מצות מילה נמשכת לעולם. אולם אחר העיון נראה דאין מקום כלל לסברא זו מה שהעמיס בדעת הטור דמנ"ל לחדש בעצמינו סברא זו והיכא נרמזה והכתוב והיה בריתי בבשרכם לברית עולם בודאי פשט הכתוב על עיקר מ"ע דמילה שהוא ברית לדורות עולם וכמש"כ שם והקימותי את בריתי כו' ובין זרעך אחריך לדורתם ברית עולם דעיקר המצוה של מילה בע"כ ניכרת היא לעולם באדם וזהו ברית עולם אבל לא שיהי' שני מצות במילה ומלבד מעשה המילה בעצמה יהי' עוד מצוה נמשכת שיהי' נימול, והאיך אפ"ל שהתורה הזהיר ע"ז הא מכיון שמל פ"א בע"כ נשאר כן נימול לעולם דמשוך הוי רק דרבנן, וכן נראה ג"כ מדברי האחרונים דבמילה שלא בזמנה מכיון שעבר יום השמיני אין קפידא אם מאחר למול ורק משום זריזין מקדימין נגעו בה ועיי' בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קס"ו, וכן הב"י בה' מילה הביא מ"ש הרשב"ץ דתינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו מלמולו עד יום מחר כדי שלא יהי' שלישי למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו שבת דומיא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת ע"ש והש"ך בסוס"י רס"ו הקשה ע"ז דהא בספינה גופי' לדבר מצוה שפיר דמי וה"נ אין לך מצוה גדולה מזו ע"ש ובס' אות ברית הביא מש"כ ע"ז הגאון חת"ס בגליון השו"ע ובתוך דבריו כ' ומה שהק' הש"ך הא לצורך מצוה שרי לפמ"ש תשב"ץ שיכולין למול למחר ואין כאן אלא משום זריזין מקדימין אבל ביטול מצוה ליכא בהמתנה עד למחר ע"ש, והנה באמת שדבר זה צ"ע רב לומר כן דבמילה שלא בזמנה א"צ להקדים רק משום זריזין מקדימין וכמו ביום ח' גופי' דכל היום כשר רק זריזין מקדימין והרי הרמב"ם כ' בה' מילה לענין גדול שלא מל דבכל יום שיעבור עליו לכשיגדול מבטל מ"ע והראב"ד כ' דבכל יום עומד באיסור כרת ע"ש וצ"ע לחלק בין גדול לקטן לענין זה ויש להאריך בזה ואכ"מ ועי' בס' יד המלך ה' מילה] אבל עכ"פ מוכח מכל הנ"ל דלא יתכן לומר דיש עוד מצוה הנמשכת דא"כ לבד מה שמתרשל לקיים המ"ע דמילה עוד מבטל ומחסר מצוה הנמשכת שיהא נימול וכל יום שעבר א"א בתקנה וזה בודאי לא משמע כנ"ל: והנה הדר"ג הביא ראיה לסברא זו מדברי הרמ"א בסי' רס"ב שכתב דמלו תוך ח' וביום יצא וא"צ להטיף ממנו ד"ב והקשה השג"א בתשו' סי' נ"ב והצל"ח בפסחים ע"ב מהא דאמרינן בשבת קל"ח דאם מל של אחר שבת בשבת הוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ותי' הצל"ח דאין כוונת רמ"א דאם מלו תוך ח' מקיים אז המ"ע דבודאי תוך ח' לא עשה שום מצוה כיון שלא הגיע עדיין זמנה ולכן שפיר חייב חטאת אלא דמ"מ אם מלו תוך ח' כשיגיע הזמן היינו ביום השמיני מתקיימת מצוה זו במה שנימול תוך ח' ומזה איסתעי' לי' להדר"ג דמלבד מעשה המילה בעצם איכא עוד מצוה להיות נימול ולהכי כשמגיע ח' מקיים מצוה זו שהרי הוא נימול אבל אי נימא דמ"ע דמילה היא רק מעשה החתך דהיינו עצם המילה א"כ קשה הא תוך ח' בודאי לא עשה שום מצוה עדיין וכשמגיע ח' אז אינו עושה כלום ומוכרח כנ"ל דיש עוד מצוה להיות נימול וזו נמשכת לעולם אכן נהי דתי' זה על דברי הרמ"א כ"כ הצל"ח ועוד אחרונים והוא כמעט מוכרח בכוונת הרמ"א מ"מ לענ"ד נראה דהדבר סובב על קוטב אחר ודלא כמש"כ הדר"ג בישוב הקושי' דיש שני מצות במילה מעשה המילה עצמה ושיהא נימול