פרי יצחק חלק ב עו

מהול כלל דצריך שימול הוא עד שיהי' נראה מהול לגמרי לכך נקט צריך למול וכנ"ל: ובזה יבואר מה שיש לדקדק בהא דאמר שמואל קטן המסורבל בבשר כו' והוא דין חדש לעצמו מדוע לא אמר דינו על מתניתין דהא דתנן מתקנו מפני מה"ע היינו בשאינו נראה מהול כשמתקשה או נו"נ אבל אם נראה מהול א"צ למול וכת"ר הביא ראי' מזה לנקוה"כ מש"כ לפרש"י דמתני' איירי בשעת מילה ואף בנראה מהול צריך לחתוך באזמל ודבריו נכונים. ובאמת כבר עמד ע"ז הב"ח בתשובה סי' ק"כ ע"ש שכתב והא דלא אמרה בלשון ל"ש או בד"א היינו משום דאתי לפלוגי אברייתא דרשב"ג עכ"ל וביאור דבריו הוא דלכן אמר שמואל בלשון זה לאשמעינן דין נו"נ דצריך למול ואי היה אמר בלשון ל"ש או בד"א לא הי' מוכח מדבריו מה ס"ל בנו"נ, אולם עדיין אין זה מספיק דאכתי הו"ל לשמואל נאמר דינו על מתני' ולאשמעינן בפירוש דין נו"נ והו"ל לומר ל"ש או בד"א דמתקנו באינו נראה מהול או נו"נ אבל נראה א"צ, אולם עפ"י שיטת בעל העיטור הנ"ל דשמואל לא פליג אברייתא ורק הלכה למעשה קמ"ל ולפ"ז בודאי המשנה דקאי לעיקר הדין ס"ל כרשב"ג דנו"נ א"צ למול ורק דשמואל ס"ל דלמעשה יש להחמיר בנו"נ כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דלא הי' אפשר לשמואל לאמר דינו בלשון בד"א או ל"ש דמתקנו מפני מה"ע דוקא בשאינו נראה מהול או נראה ואינו נראה דהא לדין המשנה בודאי נו"נ א"צ למול ולכן אמר שמואל דין לעצמו לאשמעינן הלכה למעשה דנו"נ צריך למול וזה נכון: ובמה שכתבתי בעז"ה בדעת החכם הספרדי שכתב דלא נאמרה בדיקת הקישוי אלא לגבי קטן המסורבל אבל בכל השאר צריך שתראה העטרה גלויה אפי' שלא בשעת קישוי וחדשתי די"ל דהוא רק מדרבנן ותי' בזה קושית הש"ך מהירושלמי ושיבח כת"ר את דברי נהניתי כי עלו לרצון בס"ד, אולם מה שהוסיף כת"ר לומר דיש לפקפק דלפי דרכי לא היתי צריך לומר דהוא מדרבנן דלהנך פוסקים דס"ל דזה אלי ואנוהו הוא דאורייתא ומ"מ בציצין שאין מעכבין אין חוזר עליהם בשבת אף דהוא מה"ת משום זה אלי ואנוהו ולפ"ז אפ"ל דאף אי נימא דמדאורייתא לא אזלינן בתר שעת קישוי מ"מ בנראה מהול בשעה שמתקשה אינו דוחה שבת והיינו הך דירושלמי, תמה אני על חכם כמותו שיצא מפיו דבר זה ומאי ענין זה לזה דבודאי אי נימא דמדאורייתא לא אזלינן בתר שעת קישוי א"כ כ"ז שאין רוב העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי הוה ערל גמור מה"ת והן ציצין המעכבין את המילה ובודאי דדוחה שבת ולכן כתבתי דנלע"ד דבאמת הוא רק מדרבנן וכנ"ל אולם במל כבר כל ציצין המעכבין ולא נשתייר רק ציצין שאין מעכבין דכבר יצא יד"ח מילה מה"ת וכי הידור מצוה משום זה אלי ואנוהו יהי' דוחה שבת ואין להאריך כלל בזה: ועל דברת ספר נחל איתן שהבאתי שכתב דעל ציצין המעכבין את המילה אינו חייב כרת והקשה כת"ר מדברי התוס' שבת קנ"ז שהקשו דל"ל למתני מל ולא פרע כאילו לא מל הא כבר תני בשר החופה את רוב העטרה מעכב ולהנ"ל הא איצטריך לאשמעינן דכאילו לא מל וחייב כרת, הנה התוס' בודאי לא ס"ל כן והגאון הנ"ל כתב באמת לישב קושית התוס' בזה ע"ש: סימן ל עתירת שלום וברכה לכבוד הרב הגאון הגדול מאור הגולה כו' כקש"ת מו"ה יוסף דובער נ"י (זצ"ל) הגאבד"ק סלוצק. מבוא ד"ש כמשפט, הנה הגיעני מכתבו הטהור עם ספרו הבהיר בו"ה בית הלוי חלק שני כו' והנני נמצא לעורר את הדר"ג על הדברים האמורים בספרו סי' מ"ז: הנה הדר"ג הואיל באר מחלוקת הרמב"ם והטור לענין מילה בחול אם חוזר על ציצין שאין מעכבין כשפירש דלדעת הרמב"ם גם בחול אינו חוזר ולדעת הטור חוזר בחול משום זה אלי ואנוהו והאחרונים הקשו על הרמב"ם מסוגי' דשבת קל"ג ס"ל להרמב"ם דלא שייך התנאה לפניו במצות כשפירש משום דבסוכה נאה ולולב איכא ואנוהו בעת קיום המצוה אולם במילה לאחר שמל וסילק את ידיו הרי כבר נגמר מעשה המצוה וכשיחזור אחר שפירש הרי הוא התנאה בלא קיום המצוה, אולם דעת הטור הוא דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו ומלבד המעשה עצמה של המילה חתיכת הערלה דהוי מצוה עוד זאת נמשך לעולם מצוה על ישראל שיהי' נימול וכמו שכתוב והי' בריתי בבשרכם לברית עולם וכן האב שיש לו בן עד שיגדל הבן נמשכת עליו המצוה דכל בן שיהי' לו יהא נימול ולפיכך ס"ל להטור דאע"ג דפירש הוי התחלה אחריתא מ"מ שייך התנאה לפניו במצות עכ"ד: ועל חקירה זו ראיתי לעורר בעז"ה דהנה לכאורה נלע"ד להביא ראיה ברורה דמצות מילה נמשכת לעולם ותמיד הוא מקיים מצוה במה שהוא נימול דהנה במנחות מ"ג מייתי ברייתא ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהם כו' ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך כו' ובשעה שנכנס לבית המרחץ כו' אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו ע"ש. ולכאו' במה נתישבה דעתו הא המ"ע של מילה כבר נתקיים בזמנה והוי כשאר מצות שקיים בזמן העבר ועדיין עכשיו הוא ערום בלי מצות, אולם לפי סברא הנ"ל דמצות מילה היא מצוה הנמשכת לעולם שיהי' נימול ומצוה זו הוא מקיים תמיד וכמו ציצית שבבגדו ולכן כשנזכר במילה שבבשרו שפיר נתישבה דעתו, ואין להקשות ולה"ר להיפך מהא דאמר בברייתא ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך ופרש"י דהיינו תפילין בראש ובזרוע וארבע מצות ציצית ומזוזה הרי שבע וכ"ה בהדי' בתוספתא סוף ברכות אין לך אדם מישראל שאין שבע מצות מקיפין אותו תפילין בראשו כו' ולפ"ז לכאו' אמאי לא חשיב שמנה מצות מקיפין אותו והיינו מצות מילה הנמשכת לעולם אך באמת י"ל דלא חשיב אלא המצות שהוא נושא עליו והם ניכרים בקום ועשה כמו מזוזה ציצית ותפילין אבל מילה נהי דמקיים מצוה במה שהוא נימול אבל אינו דבר מיוחד פרטי שהוא עליו ולא דמי להני והחילוק מובן: והנה כ"ג הקשה ע"ז מגמ' דשבת קל"א גבי מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר מנ"ל לר"א הא כו' ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה הרי דבמילה אם עבר זמנה לא בטלה ואם נאמר דמצות מילה נמשכת לעולם א"כ הא אי עבר זמנה בטלה דהרי בכל שעה יחסר לו המצוה וכמש"כ התוס' בד"ה ושוין דציצית ומזוזה חשיבי אי עבר זמנה בטלה דאם יקיימנה למחר יחסר לו המצוה של היום כיון דהוי מצוה הנמשכת וה"נ במילה עכ"ד. והנראה לענ"ד לישב קושי' זו ויתבאר ג"כ דהרמב"ם לשיטתו אזיל ולא ס"ל דמצות מילה יהי' נמשכת לעולם ובהקדם מ"ש הדר"ג שם בסק"ו וז"ל בשלמא הא לא קשה לי לדעת הטור דס"ל דמלבד מעשה המילה איכא מצוה לעולם במה שהוא נימול א"כ יהי' משוך צריך למול שנית מדאורייתא וא"כ תקשה מהא דאיתא ביבמות ע"ב אמר ר"ה ד"ת משוך אוכל בתרומה כו' הרי דמה"ת אין צריך למול שנית כלל זה לא קשה דהא לא הוי מצוה רק שיחתוך עור הערלה וכן להטור דאיכא מצוה נמשכת הוא ג"כ שיהי' נימול לעולם בלא עור הערלה אבל מה שאח"כ נעשה משוך הרי בשר זה אינו מן הערלה וה"ז דומה מדאורייתא כמחופה בבגד דמה לי בגד מה לי בשר אחר שאינו ערלה עכ"ל. ולענ"ד לא יצא יד"ח בזה וקיצר במקום שהי' ראוי להאריך דהנה הט"ז סי' רס"ד כתב וז"ל ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו ד"ב ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה כו' מי נימא דצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן לא שייך לומר שכבר הי' נימול כראוי מה"ת דבאותה שעה לא הו"ל ערלה כלל ודמי לכיסוי הדם כו' או דילמא דשאני הכא דמה"ת אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ עכ"ל, ונראה לפרש עיקר ספיקו והיינו דהא דקי"ל דמשוך א"צ למול רק מדרבנן וכמבואר ביבמות ע"ב אי נימא דהטעם הוא משום דמה"ת א"צ למול רק פעם אחת ומכיון שכבר נימול פ"א שוב א"צ למולו שנית ולפ"ז בנולד מהול שלא נימול מעולם כלל לכן אם נמשך ערלתו אח"כ צריך למולו מה"ת דאין נ"מ בין ערל מלידה או שנעשה ערל אח"כ או דלמא דעיקר הטעם דמשוך א"צ למול רק מדרבנן משום דלא מקרי ערלה רק מה שהוא בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ ולפ"ז גם בנולד