פרי יצחק חלק ב סב

אך לענד"נ כי כ"ז שאין לנו ראי' ברורה דחי אינו מפליט ומבליע ברותחין ע"י האש ואדרבה יש ראי' להיפך כמ"ש אין להקל כלל לענין סכנתא. והנה מה שדחיתי ראית הגאון בעל גור ארי' יהודה מהך דכילכית מהא דלא ביארו הפוסקים לענין אם הכילכית אוסר את הציר שהוא דג טמא וכבושה בציר כמה ימים וכתבתי משום דהכילכית גדלה מאליה בציר דגים והוי כשרצים הגדלים במים שבכלים שמותרין כ"ז שלא פירשו ולכן תמהתי גם על כ"ג שכתב שזה הוא ראי' ברורה, וע"ז כתב כ"ג וז"ל ותמהני דהרי כתוב שם בשו"ע ואסור לשאוב בכלי וגם ביד אסור כמ"ש שם בש"ך והרי א"א להביא חבית הרבה מלא ציר דגים שלא יקח ביד או בכלי וישליך לתוך חבית כו', ועי' שיטת רש"י ותוס' בע"ז דף מ' דחיישינן דלמא מעלמא נפל ומכש"כ דחיישינן שמא פירש ע"ג החבית או שנלקח ביד או בכלי ושפכו לתוך החבית עכ"ל כ"ג, ודבריו צע"ג דלפי המתבאר בשו"ע סי' פ"ד ובש"ך סק"ד הא דמבואר שם דאסור לשאוב בכלי ולשתות מהם משום דלמא פרשי לדופני הכלי מבפנים היינו דוקא בשרצים הגדלים במים שבבורות דאז אם פירשו על דופני הכלי אסורין דלאו היינו רביתייהו אבל במים שבכלים גם כלי השני יש לו דין כלי הראשון דאם פירש על דופנו מבפנים היינו רביתייהו וכמש"י הב"י שם ובהגהה סעי' ג' וע"ש בש"ך. ולפ"ז ניחא שפיר דהא הציר דגים תחילתם הם בתוך כלי א"כ מאי אכפת לי מה שמערה בכלי מכלי זה לתוך החבית דלעולם היינו רביתייהו וכמ"ש הש"ך שם דמותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול ולפ"ז ברור הדבר דאין לחוש כלל במה שעירה בע"כ מכלי לתוך החבית דבכולם אם פירשו בדפנו מבפנים היינו רביתייהו ולשמא פירשו על דפנו מבחוץ לא חיישינן: ומש"כ כ"ג ראי' ממ"ש רש"י ותוס' בע"ז דחיישינן דלמא מעלמא נפל ומכש"כ דחיישינן שמא פירש ע"ג החבית, בל אבין דהא בזה הכל מודים דשרצים שבבורות מותרין ול"ח לשמא פירשו לאחורי הבור וכמבואר בשו"ע ואף דגבי ציר דגים חיישינן שמא מעלמא נפל. וצ"ל דל"ד כלל דהא דחיישינן דלמא מעלמא נפל אף דלא שכיח ול"א דמגופו הוא צ"ל משום דהתם הספק הוא על הציר אם הוא ציר דגים טהורים או טמאים וכיון דבציר דגים טמאים אין כלכית גדל בו א"כ אי איתא דהוא ציר דגים טמאים בע"כ מעלמא נפל וליכא הוכחה כלל מהכילכית אבל בודאי בציר דגים שידוע לנו שהוא טהור ונמצא כילכית בתוכה הכילכית גופה מותרת כ"ז שלא פירשה ול"ח דלמא מעלמא נפל מאחר דדרך הציר גופי' לגדל כילכית לא תלינן במידי דלא שכיח ולפ"ז ה"נ ל"ח שפירשו לאחורי הבור משום דלא שכיח וכן הא לא חיישינן בשרצים הנמצא בבורות דלמא מעלמא נפל ולכן אף שעירה מכלי אל כלי ל"ח דלמא פירשו. ועוד נלענ"ד נהי דאפשר דמתחלה הי' בכלים אחרים ואח"כ עירו לחבית זו מ"מ אמרינן דהכילכית נתגדל מאליה בתוך החבית הזה דאמרינן כאן נמצא כאן הי' בתוך החבית הזה ול"ח כלל שמא הי' הכילכית בכלי אחר קודם ששפכו לתוך החבית ופירשה אז משום דלא מחזקינן ממקום למקום ועיין ביו"ד סי' ק"ז סע"א וכן נלע"ד לדינא דהכילכית גופי' בחבית מלאה ציר שהיא מותרת כ"ז שלא פירשה כנ"ל (ועיין בב"ח סי' פ"ג) ומכ"ש שפליטתה אינה אוסרת והיינו שלא הזכירו כלל הפוסקים להצריך ששים נגדה ואין ראי' מכאן שחי אין מפליט ומבליע בכבוש. אלא דמ"מ יש לה"ר דבכבוש אינו מפליט ממ"ש באו"ה כלל ל' דין א' וכן שרץ מת שנפל לתוך מאכל צונן שיש בו רוטב או לחלוחית ומשתהי בי' יום שלם אסור מה"ת כו' כרי דדוקא שרץ מת ומשמע דשרץ חי אינו פולט ע"י כבישה מעל"ע אבל מ"מ אין ראי' מזה לבישול דחי אינו מפליט ומבליע דאין לך דבר שאינו מבליע ע"י האור: ומש"כ כבוד גאונו על ראיתי מחולין דף ח' וז"ל לפענ"ד אין ראי' דאטו אנו דנין שלא תוכל להפליט ולהבליע זה דבר שהחוש מכחישו רק אנן אמרינן שפליטת ובליעת דבר חי אין אסור ולא אסרה התורה זאת וא"כ אבמ"ה שהתורה אסרה אבמ"ה שנפרש ופשיטא שאסור הסכין שבלע זאת וז"ב ופשוט עכ"ל הטהור. ונפלאתי מאד על כ"ג בזה דמאחר שמסכים לסברא פשוטה דחי מפליט ומבליע ורק דאנו דנין אם התורה אסרה פליטת בע"ח א"כ מדוע צידד כ"ג להקל בנ"ד בדג חי שנפל לתוך קלחת בשר רותח על האש כיון דהוא מפליט טעמו לתוך הבשר הרי הוי כנתבשלו עם בשר ואיכא סכנה ונהי דלענין איסור אנו דנין דהתורה לא אסרה פליטת בע"ח וגזה"כ הוא אבל מה ענין זה לסכנתא ומאי תלי זה בזה אם פליטת בע"ח אסור מה"ת או לא מ"מ סכנה איכא בודאי וכיון דקים להו לחז"ל דדגים שנתבשלו עם בשר סכנה הוי כל שנתבשל ביחד ומפליט טעמו לעולם אסור משום סכנה: אך אעיקרא דמילתא שכ' כ"ג דאין אנו דנין רק אם פליטת בע"ח אוסרת תמהני מאד דמה"ת נימא דפליטת דבר חי שמפליט מגופה ע"י בישול לא נאסר והא קיי"ל טעם כעיקר דאורייתא וא"כ אי איתא דדבר חי מפליט בבישול טעם מגופה פשיטא שאסור והרי בהא דקיי"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן מבואר בגמ' בכורות דף ו' דציר מבע"ח שגופה אסור כמו כן צירה אסור ולכן מקשה התם ל"ל קרא גמל גמל לאסור חלב דבהמה טמאה תיפוק לי' מהטמאים לאסור צירן וכן מבואר שם בדף ז' דמי רגלים של חמור אם מגופה קא מימצצי אסירי וכ"ה בשו"ע סי' פ"א דחלב בהמה טמאה וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה הרי בהדיא דציר טמאה וטרפה דמימצצי בחייה כמו מי רגלים אסורין וא"כ מכש"כ לענין רוטבן היוצא ע"י בישול דאסור אף מחיים. והנה גם כ"ג הרגיש בזה בשולי מכתבו וכתב דלכאורה יש ראי' מבכורות דף ו' דהרי אמרו במי רגלים כל דמימצי מגופה אסור הרי דאף מחי אסור כל דמימצי מגופה וצ"ע דאולי מחמת אבמ"ה אסור עכ"ל. וזה תימה רבתי דהרי התם מיירי במי רגלים של חמור או בסוסים וגמלים והא אנן קיי"ל דאין אבר מ"ה נוהג אלא בטהורין בלבד ודוחק לומר דהוא אליבא דמ"ד דאבמ"ה נוהג בטמאה כמובן שם בסוגיא. ועוד דהא מבואר שם בגמ' דגם ציר שרצים דמימצי בחייה מגופה אסירי ורק דובשא רחמנא שרייה וגזה"כ הוא הרי דכל ציר המתמצה מבהמה טמאה או טריפה או שרצים בחייהן אסורין מה"ת וא"כ מכ"ש לענין רוטבן היוצא ממנה בחייהן ע"י בישול דאסור כדין טעם כעיקר וזה ברור: ועוד בעיקר מה שחילק כ"ג שפליטת דבר חי אינו אסור מה"ת ורק באבמ"ה שהתורה אסרה אבמ"ה שנפרש ופשיטא שאסור הסכין שבלע זאת, דבריו צ"ע דהא טעם הנפלט ממנה בחום בית השחיטה שהסכין בולע זאת אין זה עצם אבמ"ה דלא הוי לא אבר ולא בשר וכמש"כ הנוב"י סי' ל"ו לענין חלב טהור דהחלב אין זה לא אבר ולא בשר והארכתי בזה במק"א (עיין בפר"י ח"א סי' כ"א) ולפ"ז ה"ה דהטעם הנפלט ממנה אין זה לא אבר ולא בשר שנפרש רק טעם הפורש מן החי מאבר דהבהמה היא אבמ"ה והטעם היוצא ממנה הוא טעם מאיסור אבמ"ה וא"כ גם בזה מנ"ל דטעם של אבמ"ה היוצא ממנה בחייה דאסרה התורה ונהי דטעם כעיקר היינו טעם של אבר שנפרש ממש אבל טעם שנפלט מאבמ"ה בעוד שהוא מחובר לחיים מנ"ל דאסרה התורה ומה בין טעם הפולט ממנה בחייה מאיסור טמאה או אבמ"ה ובע"כ צ"ל דזה א"צ לפנים כלל דגם בכל האיסורין טעם הפולט ממנה בחייה נאסר כמו חלב טמאה ומי רגלים כנ"ל ובמק"א הקשיתי בזה כיון דהא דאמר דהתירא נמי קא בלעה אבמ"ה היינו ע"כ רק טעם של אבמ"ה כנ"ל וא"כ מאי פריך דלמא ס"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ולא הוי אבמ"ה כלל כשהיא שלימה ואם אכל ציפור טהורה בחייה פטור משום אבמ"ה וא"כ גם טעם הנפלט ממנה לא הוי כלל טעם של אבמ"ה (ועיין במנ"ח בהשמטות) וא"ל דמ"מ קודם גמר שחיטה לאברים עומדת ז"א דבודאי לאו לא"ע עד גמר כל השחיטה ואכמ"ל אך באמת לא מצאתי מי שיסתפק בזה אם פליטת חי אסור ורק כל הספק הוא אם דבר חי יש בטבעה להפליט ולהבליע ע"י כבישה וברותחין והרי הגוא"י הביא ראי' מכילכית וכ"ג כתב ע"ז שהוא ראי' ברורה ושם מבואר בהדיא דנסתפק רק אם דבר חי מפליט ומבליע וז"ל אך יש להסתפק כיון שהוציא הזבוב ועדיין היא חייה הסברא נותנת שלא נפלט מה שבתוכה דאם איתא דנפלט לא היתה יכולה לחיות כו' אע"כ כיון דהכילכית הוא דבר חי ליכא חשש פליטה מגופה עכ"ל וכן בשו"ת חת"ס סי' צ"ד כ' וז"ל ומ"מ נלמוד דגם בחי שייך פליטה. ולפ"ז מה הי' לו לכ"ג לסבב הדברים לכונה אחרת וכיון שנתבאר דכל ספיקת הגאונים הוא רק אם חי מפליט והנוא"י חוכך באמת דאין חי מפליט ומבליע ברותחין שפיר הבאתי ראי' מחולין הנ"ל דאף עי' חום בה"ש מפליט