פרי יצחק חלק ב סא

אינו פועל לגבייהו כלל ומהכ"ת נימא דהשחיטה מפקיע מידי אבמ"ה דעכו"ם לא שייך כלל למצות שחיטה. אולם הכהנים המה בכלל התורה כישראלים ואף דלא צריכי שחיטה לענין איסור נבילה מ"מ לענין איסור אבמ"ה הם ככל ישראל, והדברים נכונים ואיני יודע מה נתחבט הגאון הנ"ל: ובזה יש לישב קושית הגאון מוהר"צ חיות בשו"ת מהר"צ סי' מ"ט שהקשה על הגמ' הנ"ל דאמר סד"א כהנים מותרין בנבילה הואיל ואישתרי במליקה הא מבואר בפוסקים הטעם דשחיטת עכו"ם נבילה משום דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו ועכו"ם אינו בר זביחה דהא מותר בנבילה ולפ"ז לס"ד דכהנים מותרין בנבילה ולא הוי בר זביחה כמו עכו"ם וא"כ יהי' שחיטתן פסולה וכ"ת ה"נ והא יוה"כ דכל העבודות אינן כשירות רק בכה"ג ואיך שוחט והא לאו בר זביחה הוא. ולפמ"ש ניחא שפיר דכהנים אף דמותרין בנבילה מ"מ וזבחת קאי גם לדידהו והיינו דשחיטה מפקעת להו מידי אבמ"ה כמו לישראל ומותר במפרכסת ולפיכך מקרי שפיר בר זביחה אבל עכו"ם לאו בר זביחה הוא כלל ואף למסקנא דמפרכסת מותר אפי' לב"נ משום מי איכא מידי ומ"מ לא מקרי בר זביחה אף דגם לדידהו שחיטה מפקיע מידי אבמ"ה לא דמי דעכו"ם מותר במפרכסת רק משום מי איכא מידי אבל שחיטה לא שייך לגבייהו כלל אבל כהן נכלל ג"כ בוזבחת ולכן מקרי בר זביחה וכנ"ל: אולם ביסוד הדבר בהא דקים להו לחז"ל דישראל מותר במפרכסת דשחיטה מוציאה מידי איסור אבמ"ה נלע"ד דהוא עפ"י הגמ' חולין ע"ד אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי כו' אלא ש"מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ע"ש בפרש"י ונכתוב כי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אע"כ למעוטי שחיטה וע"ש דף קכ"ז ובתוד"ה דרחמנא אמר כי יפול, עכ"פ הרי דילפינן מקרא דמיתה עושה ניפול ואבר ובשר המדולדלין כשמתה הבהמה לא הוי נבילה רק אבמ"ה אולם שחיטה ילפינן מקרא דאינה עושה ניפול ומתרת לאבר ובשר המדולדלין וא"כ אי נימא דשחיטה אינה מפקיע כלל לאיסור אבמ"ה דעד שתמות הוי בכלל אבמ"ה ורק שמתרת מידי נבילה א"כ האיך שחיטה מתרת לאבר ובשר המדולדל דאף ע"י מיתה לא יהי' נבילה כ"א אבמ"ה ואיך נפקע ממנה איסור אבמ"ה ע"י שחיטה הגע עצמך אם נימא דשחיטה אינה מפקעת מידי אבמ"ה ובשר הפורש ממנה כשהיא מפרכסת הוי אבמ"ה א"כ ודאי אף אם נעשה מדולדל לאחר שחיטה יהי' אבמ"ה דהא מיתה עושה ניפול ומכש"כ אבר ובשר המדולדל קודם שחיטה דאף דשחיטה אינה עושה ניפול מ"מ הא אינה פועלת לאיסור אבמ"ה ומיתה עושה ניפול ובע"כ דשחיטה מוציאה מידי אבמ"ה א"כ כיון דשחיטה אינה עושה ניפול ולא הוי כנפרש מחיים אף דע"י מיתה הוי אבמ"ה מ"מ שחיטה מפקעת מידי אבמ"ה זה נלע"ד נכון. הן אמת דלשי' הרמב"ם דאבר ובשר המדולדלין איסורן מה"ת והא דאמר בגמ' אין בהם אלא מצות פרוש בלבד היינו שאין בהם מלקות הרי אין ראי' מכאן למפרכסת מיהו הפמ"ג בסי' כ"ז שם כתב דלשי' הרמב"ם דלא תאכלו על הדם הוא איסור תורה לאיסור מפרכסת קודם שתצא נפשה ממילא ש"מ דאיסור אבמ"ה חלף לו ע"י השחיטה ורק לשי' רש"י דס"ל דקרא דלא תאכלו על הדם הוא אסמכתא קשה מנ"ל ורש"י לשיטתו הא ס"ל דמצות פרוש הוא מדרבנן ומיושב הכל ואין להאריך: ולא אמנע לכתוב בכאן מה שראיתי דבר תמוה בשו"ת חת"ס ח' יו"ד סי' י"ח לענין זימון עכו"ם על בני מעיים היכי שנתנבלה בשחיטה דלא שייך מי איכא מידי וע"ש שכתב וז"ל אלא לפענ"ד הגם דניחוש לר"ל מ"מ היינו בנשחטו ב' הסימנים כולם ונתנבלה אז איכא אבמ"ה אבל כשמעורה במיעוט בתרא של סימן הו"ל אבר המדולדל דלדידן נמי לית בי' אלא מצות פרוש מדרבנן בעלמא לדעת רוב הפוסקים דלא כרמב"ם כו' נמצא בנשחט סימן אחד כו' וא"נ נשחטו ב' הסימנים רובם ולא כולם נמי מותר אבל נשחטו כל הסימנים ונתנבלה בשחיטה בודאי אסור למכור בני מעיים לעכו"ם כדעת תו"ח ופלתי ות"ש עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי קדשו במש"כ דנשחטו ב' הסימנים רובם מותר משום דהו"ל אבר המדולדל דלדידן נמי לית בי' אלא מצות פרוש בעלמא והוא תמוה מאד דדוקא כשנשחטה הבהמה אח"כ ליכא אלא מצות פרוש משום דשחיטה אינה עושה ניפול אבל באבר ובשר המדולדלין ומתה הבהמה אח"כ הא מבואר להדיא בסוגיא הנ"ל דאכלו לוקה משום אבמ"ה דמיתה עושה ניפול וכיון שנתנבלה בשחיטה הוי כמיתה ממש דעושה ניפול ואברי' המדולדלין אסורין מה"ת משום אבמ"ה. וצע"ג: סימן כד שלמא רבא לכבוד יקר תפארת ישראל גולת אריאל רבן של בני הגולה רכבו ופרשו ע"ה צדיק יסו"ע המפורסם בכל קצוי ארץ מו"ה יוסף שאול הלוי נאטינזאהן נ"י (זצ"ל) האב"ד דק"ק לבוב והגליל. הנה הגיעני יקרתו הטהור תשובתו הרמה ואחרי העיון היטב לא זכיתי לירד לסוף דעתו כו' והנני לגשת אל הקדש לדון על דבריו הקדושים ע"ד מה שהוריתי בדג חי שהובא מהשוק ונפל לתוך קלחת רותחת עם בשר שעמד על האש והוציאוה תיכף ולאחר שהוצא הדג הי' מפרכס מעט, והוריתי לשפוך הכל כמבואר בשו"ע יו"ד סי קי"ו דאם מבשל דגים ובשר ביחד איכא סכנה לאוכלם. ועפ"י מה שהוכחתי (עיין בפר"י ח"א סי' כ"א) דגם בע"ח מפליט ומבליע וראי' מחולין ח' גבי סכין טריפה דפריך ולמ"ד בחמין משום דקא בלעה איסורא דהתירא נמי בלעה אבמ"ה ולא דחי רק דאימת בלעה לכי חיימא ואימת חיימא לכי גמרה שחיטה אבל אי ס"ד דחיימא קודם גמר שחיטה הו"א דהסכין בולע מה שהבהמה מפלטת שמנונית דאבמ"ה קודם גמר שחיטה אף דבתחלת שחיטה עדיין היא חיה הרי דאפי' ע"י חום בה"ש מפלטת בעודה בחיים ומכש"כ ברותח ע"י חום האש. והוספתי עוד דאפי' אי נדחוק ונימא דדוקא הכא כיון שמתחילת שחיטה נעשה טריפה או נבילה ולא תוכל לחיות לכך מפלטת אף דזה דוחק דבודאי אם לא יגמור שחיטת רוב הסימנים הרי עוד יכולה לחיות קרוב ליב"ח ורק סופה שתמות מ"מ אפי' אם נימא כן מ"מ נראה דבנ"ד אסורין בודאי עפ"י מה דמבואר בשבת ק"ז דהשולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו ואפי' רק עבד רירי חייב ופרש"י חייב משום נטילת נשמה דתו לא חיי וכ"ה בתענית כ"ד וע"ש בפרש"י דכיון דיבש בו כסלע אע"פ שהוא מפרכס לאח"כ ובעוד שהוא מפרכס השליכו במים חייב משום נטילת נשמה כו' דודאי לא חי ע"ש וכ"פ הרמב"ם בפ' י"א מה' שבת ע"ש. והנה שיעור זה דיבש בין סנפיריו או דעבד רירי פשיטא דאין אנו בקיאין ומכיון דעינינו רואות דדג לא יוכל לחיות ולפרכס בלא מים כ"א זמן מועט א"כ כש"כ דשיעור זה דעבד רירי או יבש בין סנפיריו אפשר דהוי בזמן כ"ש לאחר שהעלוהו מהמים ולפ"ז בדג שהי' מונח זמן מה בלא מים ומכש"כ בשיעור שהובא מהשוק יש לחוש שמא כבר יבש בין סנפיריו או עבד רירי, וא"כ אפי' אי נימא דדבר חי גמור אינו מפליט ומבליע כלל אפי' ע"י רותח באש מ"מ בכה"ג שהדג יבש בין סנפיריו או עבד רירי דאינו יכול לחיות עוד ואע"פ שלאחר שהוציאוהו הי' עדיין מפרכס מ"מ פירכוס זה לאו כלום הוא שכבר ניטל ממנו חיותו קודם שנפל לתוך הבשר פשיטא דהוא מפליט ומבליע והוא כש"כ מבהמה שחוטה שמפלטת קודם גמר שחיטה ע"י חום ביה"ש אף דלא הוי רק נבילה או טריפה ויכולה לחיות הרבה רק סופה שתמות אבל גבי דג משמע שתיכף כשיבש בין סנפיריו ניטל ממנו חיותו והוי כמת ובכה"ג הוי כשחט רוב שנים דהוי כמתה ובודאי מפליט ומבליע וכמבואר בסוגיא דחולין הנ"ל ואפי' לענין איסורא כגון שנפל דג טמא לתוך תבשיל רותח הו"ל לאסור בזה ומכש"כ לענין סכנתא דחמירא מאיסורא: והנה מדבריו הקדושים בתשובת שאלה זו (וכתובה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' מ"ג) מתבאר כי לכתחלה יש להחמיר והמיקל לא הפסיד מהטעמים שכתב כ"ג.