פרי יצחק חלק ב נט

עתה שאינו זוכר ואינו מכחישו מ"מ הוי עד מפי עד. ומש"כ כת"ר כי גם לפי דברי המלמד הלא הוא אומר כי הי' מעשה באמצע שחיטה אשר השוחט הוצרך להגיד כי מאחר שנשחט הרוב אין קפידא ולדידן אין נ"מ כלל בין קודם שחיטת הרוב לאחר שחיטת הרוב, לענ"ד משום זה לא איריא כיון שהמלמד אינו זוכר כלל מזה מה הי' הלא בפשוטו אפ"ל ששחט הרוב ולא גמר את שחיטתו וע"ז השיב השי"ב מאחר שנשחט הרוב אין קפידא ונבוא רק למש"כ כת"ר כיון שיש רינון שמרננים אחריו כמה אנשים מכמה ענינים והרי לא גרע מרגלים לדבר שמעבירין אותו אפי' בעד אחד כמבואר ביור"ד סי' א'. אולם הנה זה לא נתברר לנו באמת להוציא מחזקתו עפ"י רינון בעלמא ולומר דהוי כמו רגלים לדבר ומה שכ' מהרי"ק בתשובה דמעבירין אותו עפ"י ע"א אם יש רגלים לדבר היינו כמו שמבואר בשו"ת מהרי"ק סי' ל"ג וז"ל ואם הוא אותו שוחט אשר כבר נכשל בענין הבדיקה כאשר כתבת לי אי לדידי הוי צייתי בני קהלכם היו מעבירין אותו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר ע"ש הרי מבואר שהי' ברור להם. שכבר נכשל וזה מקרי רגלים לדבר אבל קול רינון בעלמא מנ"ל דהוי רגלים לדבר כיון שאין עדות ברורה אפי' על עניני קלות בשו"ב: שוב מצאתי בשו"ת חת"ס סי' י"א וז"ל ע"ד השוחט אשר רבים מרננים עליו שהוציא כמה טריפות מת"י כו' גם מש"כ מעלתו עוד כיון שיש רגל"ד יש להאמין תמוה לי על דבריו מה רגל"ד איכא והתם בעובדא דמהרי"ק כבר הורע כחו של אותו השוחט והי' ידוע לב"ד שכבר נכשל פ"א בבדיקה ועתה חזר ובא ע"א ונתקבל עדותו בב"ד אלא שהשוחט הכחישו ע"ז כ' מהרי"ק כיון שיש רגלים לדבר שכדברי העד כן הוא שהרי כבר נכשל במעשה הראשון ע"כ יש לצרף ולהאמין גם את זה משא"כ הכא מה רגלים איכא הכל רינון בעלמא ופטומי מילי ואויבים דאפקי לקלא שלא בב"ד הם יבואו ויעידו ואז גם אם לא יכוונו עדותם מ"מ יש לדון אפי' אומדנא ורגלים לדבר ע"ש, ודבריו צריכין הכרע כי מתחלת דבריו משמע דאין לצרף רינון להיות נחשב כמו רגלים לדבר ועובדא דמהרי"ק התם כבר נכשל פ"א בודאי, אולם בס' תבו"ש סי' ב' סעי' כ"א מבואר הדין וז"ל אם לא העיד עליו כ"א ע"א אינו נאמן עליו אא"כ נראה להמורה שאמת הדבר לפי ענין השוחט כגון שיצא עליו כבר ש"ר והעד הוא בר סמכא אז יש להעבירו ע"ש ומפורש בהדיא דאם יצא עליו כבר ש"ר וע"א מעיד הוי רגל"ד ויש להעבירו, אולם זה צריך שיקול גדול לפי ענין השוחט והוצאת הש"ר ולפי נאמנות העד אם אין לחושדו בשום נגיעה ועיין בשו"ת הרא"ם ח"ב שהאריך בזה לפסול עדות על השו"ב שהם קצת נוגעין בדבר ע"ש, והנה מקור דברי הת"ש הוא מס' יש"ש פ"ק דחולין סי' ט' ושם אחר שהביא דברי מהרי"ק כ' גם יפה כתב המהרי"ק שיש ליתן לב על השוחט ולבדוק על מעשיו אם פרקו נאה שלא יצא עליו ש"ר בנערותו אבל אם יצא עליו ש"ר והעד הוא בר סמכא ואיש מהימן ראוי להחמיר ולהרחיק עצמו ממנו מ"מ אין יכולין לפוסלו ולפסוק מחייתו בתוך זמנו כאשר אכתוב בתשו' פ' גיה"נ סי' י"ז עכ"ל, ולפ"ז מבואר בדבריו דאין יכולין לפוסלו רק מי שרוצה להחמיר ולהרחיק עצמו יש להחמיר ומדברי מהרי"ק משמע דיש לפוסלו ולהעבירו וצ"ע. וביותר תמוה שבדבריו בפ' גיה"נ לא נזכר שם כלל מדין זה רק שם מיירי מדין אחד שיצא טריפה מת"י שנתחלף לו בשר טריפה תחת כשירה ונשבע שמשגה הוא והעלה שם בראיות דנאמן לומר שוגג הי' וגם הי' שם אומדנות מוכיחות שבשגגה הי' ומסיק דאין מקום לפוסלו ולהעבירו מאחר דהי' בשוגג אבל מ"מ אם רוצים הקהל או אף יחידים להחמיר על עצמם שלא לאכול מבדיקתו מאן מחי בידייהו ע"ש. אולם נידון זה היכי שלפי דברי העד הוי מזיד וגם יש עליו קול רינון כנ"ל לא נתבאר כלל והא מדברי מהרי"ק גם בת"ש מבואר דיכולין להעבירו מ"מ בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה והרי ביש"ש מפורש בהדיא דאין יכולין לפוסלו ולפסוק חיותו רק מי שירצה להחמיר ולהרחיק ממנו רשאי אלא דכ"ז הוא לענין לפוסלו ולהעבירו לגמרי או לתת עליו תשובה דפ' ז"ב לילך למקום שאין מכירין אותו אולם לקבל עליו דברי חבירות בפני ג' זה א"צ לפנים דמחויב לקבל דברי חבירות בפני ג' דזה לא יזיק להשו"ב מאומה ולמה נקל בלא קבלת דברי חבירות, ולענ"ד דאף אם יהי' אמת כדבדי העד מ"מ סגי בקבלת דברי חבירות וא"צ להחזיר בתשובה דפ' ז"ב והנה אחר העיון בשו"ע יו"ד סי' קי"ט ובפר"ח ובפרי תואר שם ובת"ש סי' א' ובח"א כלל א' ובשו"ת הרא"ם ח"ב סי' ל"ב ובשו"ת מהרימ"ט ח"ד סי' ט"ו ובשו"ת שארית יוסף סי' כ"ב ובתשו' צמח צדק סי' ע"ג ובתשו' עבודת הגרשוני סי' נ"ד ובתשו' פרי תבואה סי' י"ג י"ד מתבאר מדבריהם דבפעם ראשון יש להעבירו ואם יש בזה הנאת ממון כמו אם נוטל שכר רק מן הכשירות אין לו תקנה כ"א בתשובה דפ' ז"ב דנחשב מזיד בודאי רק אם נוטל פרס קצוב דאין בזה הנאת ממון אז סגי בקבלת דברי חבירות בפני ג' דנחשב כפושע ולא כמזיד, והראשון בזה הוא הרא"ם בתשו' הנ"ל וע"ז הסכימו כל האחרונים מ"מ אם יש הוכחה ששוגג הוא לעולם יש להקל בקבד"ח בפני ג' וכמ"ש הצ"צ בסי' ע"ג והת"ש בסי' א' והאחרונים ורק אם הדבר שקול אז החילוק כנ"ל ולפ"ז נ"ל דקלקלתו זהו תקנתו מאחר שהוברר שאינו יודע בהלכות שחיטה לפ"ז קרוב הדבר לומר שכל מה שאירע לו בזה הוא לפי שאינו בקי בהלכות שו"ב ואינו מזיד בדבר וסגי בקבלת ד"ח לפני ג', והגם דיש לדון דעתה הוא דשכח והרי לדעת האחרונים אנו מכשירים שחיטתו למפרע מ"מ הכל לפי הענין אם יראה שאינו עוסק בהלכות שו"ב כלל עד שקרוב הדבר ששכח עיקרי שחיטה לפ"ז יש לתלות בזה וסגי בקבד"ח. והנה בגוף הדין מי שאינו יודע ה' שחיטה דשחיטתו טריפה לא נתבאר כלל בשו"ע אופן כשרותו אם צריך קבד"ח בפני ג' מאחר דמ"מ יצא טריפה מת"י, והנה הב"י בסי' קי"ט הביא שו"ת הרא"ש סי' כ' טבח שנמצאת טריפה ת"י כו' ואני אומר להיפך אם הדבר מחמת שאינו בקי יש לו תקנה כי לא מחמת רשע אלא מחסרון ידיעה ואם ילמוד ויתחכם ויהי' בקי ורגיל יוכל לבדוק אבל אם הי' בקי ולא חש לבדוק נמצא שהוא רשע להאכיל טריפות כו' ולא שייך כאן להזכיר קבלת ד"ח ע"ש. והנה הבית אפרים כתב במי שאינו בקי דכבר כ' הרא"ש דלא שייך בזה קבלת חבירות ולענ"ד נראה דבודאי מי שהוציא טריפה מת"י משום שאינו בקי פשיטא דצריך קבד"ח בפני ג' דאין נ"מ בין אם הפשיעה היתה ע"י עצלותו או שאינו בקי בדין וכבר אמרו ששגגת תלמוד עולה זדון ומכ"ש בשו"ב שנצרך לו להיות כל הדינים שגורים ע"פ ומ"ש הרא"ש יש לו תקנה היינו שאינו פסול לגמרי מ"מ בעי קבלת ד"ח וכ"נ בהדיא מדברי שו"ת צ"צ בסי' ע"ג דאם שגג בתלמודו נקרא פושע ע"ש וכ"נ קצת מדברי היש"ש פ גיה"נ ע"ש, ולפ"ז נראה לפשוט מאד דהטבח שנמצא שאינו יודע הלכות שחיטה ויצא מכשול מת"י דצריך קבלת ד"ח מיהו מ"מ בזה סגי כמ"ש הרא"ש דבכה"ג לא נחשב למזיד גמור. והדרן לדידן בעובדא דא הנה בלא זה בודאי לא סגי שיעמוד לפני כת"ר בנסיון בכל הלכות שו"ב עד שימצא שלם ואם עדיין לא נמצא שלם יחזור שנית עד שידע כל הדינים על בורי' ואח"כ יושיב כת"ר אצלו שנים מחשובי העיר ויקבל בפניהם דברי חבירות היינו לחזור תמיד על הלכות שו"ב ולעשות כל מעשה השו"ב בלא עצלות ובלא רפיון ידים עד שיהי' ברור לו שכשירה היא וכל דבר קטן בשאלת הריאה לפני כת"ר יובא ולא יסמוך על עצמו וגם שיתנהג במישור שרוח המקום ורוח הבריות יהי' נוחה הימנו כללו של דבר שיקבל עליו דברי חבירות בכל הדברים אשר היו מרננים אחריו עד היום אזי מותרין כל ישראל לאכול משחיטתו ויכשירו כת"ר בפומבי ושב ורפא לו: סימן כ"ג בדין מפרכסת הנה מעודי היתי תמה הא דקיי"ל לחז"ל דשחיטה מפקעת מידי אבמ"ה אף בעודה מפרכסת מנ"ל לחז"ל דבר זה דלמא שחיטה הוא רק להתירה מידי נבילה כשתמות אבל כ"ז שהיא חיה אסורה כאבמ"ה. עד שמצאתי להפרמ"ג בסי' כ"ח שתמה כן וע"ש במשבצות שכ' ק"ל מנא הא מילתא דאמור רבנן החותך בשר מן המפרכסת שרי לאחר שתמות הבהמה ואמאי ל"א כיון דשחט רוב שמנים ועדיין מפרכסת היא הרי היא כחיה לכל דברי' ה"ה דהוי אבמ"ה ונהי שהתירה התורה ע"י