פרי יצחק חלק ב נח

בגמ' ריש פ' ב"מ שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ופרש"י שאין נמשכין ואתי להטות וכ"כ התוס' והרא"ש שם דהטעם הוא שמא יטה וכן מתבאר מדברי הטור בכאן כנ"ל. וצ"ל דמלבד הטעם שמא יטה לצורך תשמיש עוד יש חשש שמא תכבה לגמרי ויחזור וידליק דאי נימא דבנר שבת לא חיישינן לשמא תכבה ויחזור וידליק רק משום שמא יטה א"כ מנ"ל להטור דבחנוכה חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליק בשביל המצוה למ"ד כבתה זקוק לה. וכן מבואר באמת בהלבוש בסי' הנ"ל וז"ל אפי' אותן שמנים ופתילות הפסולים לנר של שבת מפני שאין השמן נמשך אחר הפתילה וחששו בנר של שבת שמא יכבה ויחזור וידליקנה בשבת או שמא לא יאירו יפה ויבוא להטות כו' הרי שפי' בהדיא דגם בנר של שבת לבד החשש דשמא יטה חיישינן עוד שמא תכבה ויחזור וידליק ונראה ברור דדבריו הם עפ"י דברי הטור הנ"ל מש"כ לענין חנוכה וכ"נ מדברי הט"ז בסימן זה ע"ש: אמנם דברי הטור צע"ג דמנ"ל להטור לחדש עוד חשש בשמנים הפסולים דחיישינן שמא תכבה ויחזור וידליק בשבת, דאהא דמבואר בגמ' הטעם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה פירשו רש"י ותוס' והרא"ש וכל הראשונים דהטעם הוא שמא יטה ובודאי יש חילוק גדול בין החשש דשמא יטה להחשש דשמא תכבה ויחזור וידליק בשבת דכשהנר דולק ואין אורו יפה שאינו נמשך אחר הפתילה בקל יבוא להטות משא"כ כשכבר כבה הנר לא בקל יבוא לחזור ולהדליק בשבת כנודע בחוש. וביותר דהנה בשבת שם איתא דשמנים שאין מדליקין בהן בשבת לא מהני שיתן לתוכו שמן כ"ש אף דשמן כ"ש ממשיכו אחר הפתילה ומשום דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו וכ' הרא"ש דלא הוי גזרה לגזרה נתן לתוכו שמן כ"ש אטו לא נתן ולא נתן שמא יטה דבודאי אתי להטות וכ"כ התוס' דף כ"ג ד"ה גזרה דכשאינו מהותך ודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה הרי דשמא יטה אין זה רק חשש אלא כיון שאינו נמשך אחר הפתילה בודאי יטה והיינו דמשום בקל יבוא להטות. אולם לחשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה בודאי אין לומר דאם תכבה בודאי יחזור וידליק בשבת כמובן. וא"כ כיון שכל הראשונים כתבו בשמנים הפסולים הטעם דשמא יטה מנ"ל להטור להוסיף עוד חשש חדש משום דשמא תכבה ויחזור וידליקנה בשבת ועוד צע"ג מסוגיא שם אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. וכתבו התוס' שם וז"ל וא"ת מנ"ל לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דלמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת וי"ל דא"כ לא הוי צריך לי' למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא הו"ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ שעוד טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא"כ סבר דמותר להשתמש לאורה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו ע"ש, אכן לדברי הטור הנ"ל הדרא קושית התוס' לדוכתי' דמנ"ל לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דלמא לעולם אסור להשתמש לאורה והא דקאמר בין בחול בין בשבת היינו משום דמלבד הטעם דאיכא גם בחול שמא יכבה ויפשע ולא יחזור וידליקנה ומה גם בשבת דלא יוכל להדליק עוד יש טעם אחר שלא להדליק בהן בשבת כיון דכבתה זקוק לה חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה ונמצא מחלל השבת ולהכי קאמר בין בחול בין בשבת דבשבת יש עוד טעם דלא שייך בחול ומנ"ל לרבא דסבר ר"ה מותר להשתמש לאורה וזהו קושיא עצומה לדברי הטור. וביותר דבהא שכ' התוס' דלהכי אמר בין בחול בין בשבת לאשמעינן שבשבת יש עוד טעם אחר והיינו שמא יטה ולכ' תיקשי על הגמ' גופי' דל"ל בשבת טעם אחר ולא סגי בטעם של חול דהא כבתה זקוק לה שמא תכבה ולא יוכל להדליק וצ"ל משום דבאמת נ"מ לדינא דלהטעם של חול שמא תכבה ולא יוכל להדליק בשבת א"כ זהו רק ביש לו שמן אחר אבל באין לו שמן אחר בודאי מדליק גם בשמנים הפסולים דמשום שמא תכבה ולא יוכל להדליק ימנע מלהדליק כלל לכך קאמר שבשבת יש עוד טעם דשמא יטה דלפ"ז גם באין לו שמן אחר אסור להדליק בשמנים הפסולים (וכ"כ הפנ"י בחי' ע"ש). אולם לדברי הטור דלמ"ד כבתה זקוק לה חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה בשבת א"כ איך אפ"ל דס"ל לר"ה דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה וזהו הטעם הנוסף בשבת דמשום זה אפי' אין לו שמן אחר אסור להדליק כנ"ל כיון דע"כ ס"ל דכבתה זקוק לה וא"כ בלא"ה אסור להדליק נ"ח בשמנים פסולים בשבת אפי' אין לו שמן אחר דחיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה וא"כ מה צריך הטעם דשמא יטה דשוב אין נ"מ לדינא כלל, ועכ"פ מדברי הגמ' צע"ג למש"כ הטור כנ"ל: גם צ"ע על הטור שכתב כל השמנים כו' כשרים לה דלא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה שאף בחול אם כבתה כו' א"צ לחזור ולהדליקה כו' וצ"ע שלא הזכיר הטור כלל מחשש הפשוט שמא תכבה ולא יוכל לחזור ולהדליק בשבת ומשום שאף בחול אם כבתה אין זקוק לה ואיך השמיט כלל הטעם הפשוט והזכיר רק מענין חשש שיחזור וידליקנה אשר לא נמצא כלל חשש זה בדברי הראשונים גם מש"כ שאף בחול כו' עיין בפרמ"ג שנדחק בהבנת הדברים: וע"כ לולי דמסתפינא הי' נ"ל להגיה קצת בדברי הטור ולהוסיף רק תיבה אחת. היינו דמה שכ' דלא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה כו' צריך להיות שמא תכבה ולא יחזור וידליקנה וזהו הטעם הפשוט והיינו דלא חיישינן שמא תכבה ולא יוכל להחזיר ולהדליק בשבת שאף בחול אם כבתה קודם שעבר זמנה א"צ לחזור ולהדליקה. ומעתה יובן שפיר מש"כ שאף בחול כו' היינו שאף בחול שאם כבתה אפשר לתקן ולחזור ולהדליקה ומ"מ כבתה אין זקוק לה וא"צ לחזור ולהדליקה ומכש"כ בשבת שאם תכבה לא אפשר להדליק פשיטא דלא חיישינן שמא תכבה. סימן כ"ב ט"ז טבת תר"ל עה"מ פעטרבורג כבוד ידידי הרב הגדול החו"ב המפורסם כו' מו"ה אלכסנדר זיסקינד נ"י מ"ין ינהלהו ד' על מי מנוחות וישביעהו רוב ברכות. מכתביו היקרים המלאים דעת ותבונה הגיעני, וע"ד השו"ב דמתא אשר רבים מרננים אחריו כי מעשיו מקולקלים בעניני שו"ב אולם אין בדבריהם דבר ברור ועדות ראוי' לגרוע חזקת השוחט רק איש אחד העיד בבירור כי פ"א שחט אצלו בהמה אחת ולאחר גמר השחיטה התבונן בעה"ב כי הוושט לא נשחט רק עור החיצון והעור הפנימי נשאר שלם וישאל את פי השוחט ויענהו כי כשר הוא לפי דעתו מאחר שהקנה נשחט בשלימות עם עור החיצון של הוושט הוי כמו רוב הסימנים גם נמצאו סירכות אחר בדיקתו כ"ז העיד איש אחד נאמן רוח וישר הולך והשוחט מכחישו על כל הדברים, עוד העיד איש אחר ששמע מפי מלמד אחד בכפר שהגיד לו שראה כי השו"ב הנ"ל פ"א באמצע שחיטה נסוג אחור וגמר אח"כ שחיטתו ונשתוממו הרואים ויענה כי מאחר שנשחט הרוב אין קפידא והמלמד אומר עתה כי כבר שכח האיך הי' המעשה אך זוכר כי הי' מעשה באמצע שחיטה אשר השיב השו"ב מאחר שנשחט הרוב אין קפידא, ונוסף ע"ז כתב כת"ר כי תהה על קנקנו ונמצא חסר בכמה הלכות המצוים ופשוטים ואומר על האסור מותר ועל המותר אסור זהו תורף שאלתו: והנה בדברים האלו העיון ושקול הדעת בהם קשה מאד וע"ז אמרו חז"ל לעולם יראה דיין עצמו כו' כי מצד אחד הוא פקו"נ ממש לאיש אשר טפלא תלוי בו והוא ד"נ ממש ומצד השני הוא איסור נו"ט וכמה החמירו חז"ל בזה באופני יראת ה' הנחוץ להיות לכל שו"ב ואך אחת הנשאר לנו למורשה בכל תוקף ועוז בעז"ה הוא אכילת בשר כשר ויש להעמיד הדת על תלה, ומהראוי להאריך בזה הרבה בכל פרטי דיניהם אך רובי טרדותי כעת ימנעוני להאריך בזה ועוד חזון למועד להמתיק סוד אך אבוא בקצרה, והנה זה ברור אשר אין לחשוב בזה רק עד אחד כי העד מפי עד לאו כלום כמש"כ כתר"ה וגם כי הוא אומר