פרי יצחק חלק ב נא

הב"י נראה דהפקר אינו עושה קנין כו' אולם הקשה מהא דאמר בפ' ר"א דמילה גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופי' רש"י מרשותי' ותו לא רמיא חיובא עליו א"כ משמע דלגמרי יוצא מרשותו דאי משום נדר אכתי שלו הוא אלא שאסור לחזור ואפשר לומר דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו כיון שאסור לחזור ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב שאינו שלו ופטור מציצית ע"ש, הרי דס"ל דשלו וברשותו דבר אחד הוא וכיון דנתמעט אינו שלו ה"ה אינו ברשותו, ולענ"ד הדברים מתמיהים דהא הסוגי' קאי למ"ד ציצית חובת טלית הוא ועי' בפרש"י שם וטלית שאינו שלו נתמעט מכסותך וכדאמרינן בחולין קל"ו ואלא כסותך ל"ל לכדר"י דאמר רב יהודא טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית וה"ה דלמ"ד חובת טלית נתמעט מכסותך ולפ"ז הדבר תמוה דהיכא שאינו ברשותו יהי' פטור מציצית והרי גם אם אינו ברשותו מ"מ מקרי כסותך ואיך אפשר למעט מכסותך אינו ברשותו והרי לדעת הרשב"א דאה"נ מקרי שלו ואתרוג של ערלה מקרי לכם וכמ"ש הקצוה"ח בעצמו להביא ראי' מזה דאה"נ יש לו בעלים הרי אף דא"ה מקרי א"ב מ"מ לא נתמעט מלכם רק מה שאינו שלו ולא מה שאינו ברשותו. והרי מה שאינו שלו לכ"ע אינו יכול להקדיש ובדבר שא"ב פליגי בי' ואפי' לר"י דשניהם אינם יכולים להקדיש היינו משום דמה ביתו ברשותו ודבר פשוט הוא דאין למעט מכסותך רק שאינו שלו ולא שאינו ברשותו: אולם הנה בגוף הדבר שכתבו הנו"ב והחת"ס דהעכו"ם זוכה בחמץ קנין גמור כזוכה מן ההפקר ואף דמצד המוכר אינו יכול למכור אה"נ מ"מ העכו"ם שלדידי' מותר בהנאה זוכה בה, לענ"ד יש לעיין בזה לפי מה שהארכנו במק"א לבער אם היכא דזכה בה עכו"ם אם הישראל מקיים בזה גם מ"ע דתשביתו דאפשר בב"י אינו עובר אבל תשביתו לא קיים דתשביתו הוא ביעור מן העולם ממש ולא מה שנעשה אינו שלו וא"כ אפשר לדון דלאחר שש שחל על ישראל מ"ע דהשבתה וא"כ אפי' אם מכרו לנכרי צריך לחזור וליקח החמץ מן הגוי ולבערו מן העולם לקיים מ"ע דתשביתו וא"כ א"א כלל שהגוי יזכה בחמץ קנין גמור לבטל הישראל ממ"ע דתשביתו הא למה זה דומה לשור היוצא לסקול ויקח עכו"ם השור לזכות בו מן ההפקר דפשוט דב"ד מוציאין מידו לקיים מ"ע דסקל יסקל השור ומשום דלא יכול הגוי לזכות בדבר שמצותו בסקילה ה"נ כיון שהישראל מחויב לשרוף החמץ אין הגוי יכול לזכות בדבר שהוא עומד לשריפה, ועי' בחי' הגרע"א בשו"ע או"ח סי' ת"מ במש"כ המג"א דחמץ של עכו"ם שקבל הישראל עליו אחריות אם בא העכו"ם בפסח מותר ליתן לו החמץ דאמרינן באה"נ הרי שלך לפניך וכ' הגאון הנ"ל די"ל דכיון שהישראל עובר בב"י כשבא הנכרי בפסח אין הישראל יכול להניחו ליטלו דהא הישראל מחויב לבערו לתקן הלאו ע"ש והרי אף דהחמץ הוא של נכרי בעצם וא"כ ה"ה הכא דמוטל על הישראל לשרוף החמץ אין הגוי יכול לזכות בו קנין הגוף להפקיע החמץ ממצותה וכיון דאין הגוי יכול לזכות א"כ ברשות הישראל קיימי ועובר בב"י כנ"ל, (נראה להעיר, דכ"ז הוא אם נימא דחמץ בפסח מקרי אינו ברשותו אבל הוי שלו וכיון דאין העכו"ם זוכה ונשאר שלו לגבי הישראל ואף דאינו ברשותו הא כל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו אבל אי נימא דחמץ הוי אינו שלו א"כ נהי דאין העכו"ם זוכה בו מ"מ הא מונח ברשות עכו"ם ולא שייך לומר השאילו ביתו דהא העכו"ם לצורך עצמו מחזיקו ואפי' אם אינו זוכה בו הרי אינו גרע מעכו"ם שגזל דלא הוי ברשותו כמ"ש לעיל ונהי דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו הא אי נימא דאה"נ אינו שלו הא דאר"י אינו ברשותו הכונה אינו שלו וכמ"ש רש"י ור"ן אבל לעשות אינו ברשותו כברשותו לא מצינו וא"כ אפי' אי נימא דאין העכו"ם זוכה ג"כ אין הישראל עובר בב"י). אולם באמת אפי' אם נימא דחמץ מקרי אינו ברשותו ממש מ"מ נראה דבנידן דידן אינו עובר הישראל בב"י דגם לפ"ד הקצה"ח דחמץ משום דהוא אה"נ מקרי אינו ברשותו וע"כ צ"ל דהא דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ומשום דחמץ בעינן ברשותו זהו משום מיעוטא דכתיב לך ושאינו ברשותו נתמעט מלך ועי' בכס"א פ"ד מה' חמץ ומצה. אבל ליכא למימר דהא דבחמץ בעינן ברשותו הוא משום דכתיב בתיכם מה ביתך ברשותך וכדאיתא במכילתא דזה ליתא דמה ביתך ברשותך לא קאי כלל על החמץ כ"א על הבית גופי' דגזה"כ הוא שיהי' החמץ מונח במקום שהוא רשותו, וכבר כתבנו דהרמב"ן בפי' עה"ת תמה על רש"י שכ' למעט מבתיכם חמץ של גוי שלא קבל ישראל אחריות וכ' שזה לא נתמעט כלל מבתיכם ואפי' חמץ של אחרים אם הוא מונח ברשותו בתיכם קרינן ע"ש ולפ"ז אפי' המץ של אחרים שמונח בביתו דודאי החמץ בעצם לא מקרי ברשותו היינו שאינו עומדת ברשות הבעלים אבל מ"מ חל ע"ז לומר שהוא מונח ברשותו ומכ"ש חמץ דהוא איסור הנאה אם מונח בביתו מקרי ברשותו ובתיכם דבתיכם הוא רק שיהי' מונח ברשותו ואין זה ענין לאם החמץ הוא אינו ברשותו בעצם) אלא דמ"מ במפקיד אצל גוי כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן והוי ביתו ממש ועי' במקו"ח אבל אם הוא בבית אחר שלא השאילו מקומו נתמעט מבתיכם ואינו ענין לעשה הכתוב כו' דלא עשה הכתוב רק החמץ כאלו הוא ברשותו אבל לא עשה בית אחרים כביתו דאף שעשה הכתוב כברשותו היינו שהחמץ עומד ברשותו אבל מ"מ אינו מונח ברשותו וז"ב, וא"כ הא דנתמעט מבתיכם אינו ענין כלל להא דעשה כאלו הוא ברשותו כנ"ל ולפ"ז אפי' בפסח גופי' אם אינו בביתו אינו עובר בב"י. שוב מצאתי שגם השג"א בסי' ע"ח כ' בפשיטות דיחד לו בית דמהני לחמץ של אחרים שקע"א מהני אפי' בתוך הפסח ע"ש ולכן אם לקחו העכו"ם לביתו לזכות בו נראה דבכה"ג לכ"ע לא מקרי בתיכם ואינו עובר בב"י ול"ש בזה עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ודלא כמ"ש הט"ז וכנ"ל ולכן שפיר כ' הב"י דלרש"י מהני הוצאת החמץ מרשותו בפסח: בענין הנ"ל והנה לפמ"ש לכל הפוסקים בתיכם דוקא הוא ואפי' בחמץ שלו דוקא בבתיכם עובר עליו. אלא דלהגאונים דוקא בקבל עליו הנפקד אחריות אז נתמעט מבתיכם ולהרא"ש אפי' בכה"ג בית הנפקד מקרי ביתו של המפקיד כיון שהשאילו ביתו אבל מ"מ ביתו דוקא הוא והגוזל חמץ מחבירו אין הנגזל עובר בבל יראה דלא שייך לומר השאילו ביתו וכנ"ל וגם הרמב"ם לא יחלוק ע"ז וכ"כ הנוב"י סי' כ' בפשיטות, ובס' ישועות יעקב בס' ת"מ כתב דטעם הפוסקים דאינו עובר הוא עפ"י המכילתא כו' ואנן לא קיי"ל כן ואמרינן דהך דבתיכם קאי רק אלא ימצא דמרבינן מינה קבלת אחריות ועלה אמרינן דדוקא בביתו חייב בקבלת אחריות אבל בבית עכו"ם אינו חייב וכמ"ש הט"ז ע"ש ולא ידעתי מנין לו דאנן לא קיי"ל כן ולפמ"ש אדרבה דעת רוב הפוסקים דמבתיכם נתמעט אפי' חמץ שלו שהוא ביד עכו"ם ועיין במקו"ח שהשיג על הט"ז דהא ילפינן שאור שאור בגז"ש בתים וגבולין וכן ס"ל להדיא להרמב"ן והר"ן וכן הגאונים הביאו המכילתא וגם הרא"ש לא פליג ע"ז אלא משום דביתו של הנפקד ביתו קרינן בי' אבל בתיכם דוקא הוא וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל: ובזה יתבאר לנו הירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב התמוה מאד וז"ל אית תנא תני לא יראה לך לך אין אתה רואה אבל אתה רואה לנבוה אית תנא תני אפי' לגבוה מ"ד לך אין אתה רואה ורואה את לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מ"ד אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו א"ר בון בר חייה קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש. ועיין להק"ע ובפ"מ שפי' דמתחילה אמר דהנך תנאי לא פליגי אהדדי ומ"ד בשל הקדש אינו עובר עליו מיירי בשהקדישו קודם לביעורו דכבר חל עליו שם הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו ומאן דס"ל דאפי' בשל הקדש עובר מיירי בשהקדיש לאח"ז ביעורו דאז אינו ברשותו להקדישו הילכך עובר עליו וא"ר בון דהך דתני אפי' בשל גבוה מיירי ג"כ אפי' בשהקדישו קודם לזמן ביעורו ותיפתר בקדשים שחייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבד"ה וחייב באחריותו ולר"ש דס"ל דהגול"מ כממון הרי הוא כשלו ולפיכך עובר עליו. והנה דברי הירושלמי נפלאו מאד דאמר קדשים שחייב באחריותן כר"ש משמע דלרבנן דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א"צ לבער וזה תמוה דהא בהדיא בתלמודא דידן ד"ו דלכ"ע חמץ שקבל עליו אחריות חייב לבער אפי' למ"ד דבר הגול"מ לאו כממון דמי משום דרבי קרא לא ימצא והכא לא כתיב לך ומשמע אפי' של אחרים ומוקמינן לה בחמץ שקבל עליו אחריות ולפ"ז בחמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריות אפי' לרבנן צריך לבער, ודוחק לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן ולא ס"ל הלימוד דלא