פרי יצחק חלק ב נ

דידי' הוא ומ"מ לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותו דהוי כשלו משו"ה מצי מחיל אע"פ שאינו ברשותו ממש והוי נמי כברשותו, וא"כ לכ' גם גבי חמץ דבעי שלו וברשותו אפשר נמי לומר הכי דכיון דאפי' כי איתא ברשותו נמי לאו דידי' הוא ואפ"ה אוקמא רחמנא ברשותו והוי כשלו א"כ ה"ה אפי' כשאינו ברשותו עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ועובר בב"י. אולם כ"ז הוא לסברת רבא אי לאו דאר"י אבל ר"י הרי לא ניחא לי' בהכי ובע"כ משום דס"ל דאף דרבי קרא גבי כרם רבעי דאע"ג דלאו ממון דידי' לענין אחולי הוי כשלו מ"מ אין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן דמשו"ה יכול לחלל אף כשאינו ברשותו ומשום דלא רבי קרא רק לעשותו כשלו אבל כשאינו ברשותו לא רבי קרא שיהי' כברשותו וגם רבא אמר אי לאו דאר"י ולפ"ז ה"ה גבי חמץ דאע"פ שעשה הכתוב כשלו מ"מ מה שאינו ברשותו לא עשה כברשותו ודלא כט"ז ומקו"ח וכנ"ל. והנה הרמב"ן בתשובה סי' קנ"ו הביא מה שפסק הרמב"ם להא דצנועין וכתב ע"ז דאינו מחוור דהא קי"ל כר"י דאמר גזל כו' שניהם אינן יכולים להקדיש כו' ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ"ה אוקמא רחמנא ברשותו כו' וכדאמר רבא התם כו' והא ליתא דהא רבא לא פליג אר"י אלא אי לאו דאמר ר"י וכיון שכן דצנועין ליתא כלל ע"ש ונראה מדבריו שהרמב"ם פסק כרבא דיכול לחלל אפי' מה שאינו ברשותו ולפ"ז גם גבי חמץ אפ"ל כמו שעשה הכתוב אינו שלו כשלו גם אינו ברשותו הוי כברשותו, אולם באמת דברי הרמב"ם אינן מתפרשין עפ"י דברי רבא וגם הרמב"ן ז"ל לא כתב אלא בדרך אפשר דהא בהדיא קאמר רבא אי לאו דאמר ר"י ולא אמר מאן תנא צנועין ר"מ היא. ועוד דהא הרמב"ם כ' והצנועין מניחין את המעות בשנת השמיטה דהוי הפקר והמלקטים הרי זוכים מן ההפקר א"כ קשה אפי' אי נימא דיכול להקדיש דבר שא"ב מ"מ הכא אין ענין לשאינו ברשותו דהא כבר זכו מן ההפקר וכ"כ התוס' שם דצנועין אשאר שני שבוע קאי דאי אשביעית כיון שהם זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל ובזה גם לרבא לא מהני, ובעיקר דברי הרמב"ם כבר באו בתרוצים שונים בדברי האחרונים ועי' בכ"מ שם. עכ"פ נתברר לנו מסוגי' דצנועין וכמ"ש הרמב"ן רבא גופי' לא אמר אלא אי לאו דאמר ר"י אבל בקושטא דמילתא מודה דאם אינו ברשותו לא מצי לחלל ואין לך בו אלא חידושו דשלו וברשותו שני דברים הם ולפ"ז במוציא מרשותו אפי' לאחר חצות מהני וכנ"ל: אכן ביסוד הדבר שכתבנו דחמץ בפסח מקרי ברשותו אם הוא בביתו ורק מצד האיסור מקרי אינו שלו והא דאר"י ב' דברים אינו ברשותו פי' אינו שלו וכמו שפי' רש"י והר"ן. יש לעיין דהנה הקצוה"ח בסי' ת"ו כתב להיפך דאה"נ אית להו בעלים וכמ"ש הריב"ש בסי' ת"א דיש זכיה בא"ה מדאמרינן בע"ז מכי אגבהה קני' ע"ש וכ"כ הרשב"א בפ' לולב הגזול דאתרוג של ערלה חשוב לכם ומשום דא"ה אית להו בעלים אלא דאף דאית להו בעלים ומקרי לכם מ"מ אינו ברשותו מקרי וכ"כ רש"י בפ' שור שנגח שור הנסקל כו' הקדישו אינו מוקדש דלאו ברשותו קאי לאקדושי ע"ש ולפ"ד דא"ה חשיב שלו הא דעשה הכתוב חמץ בפסח כאלו הוא ברשותו היינו ברשותו ממש משום דאה"נ מקרי אינו ברשותו וכיון שעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ לא יהי' מהני הוצאה מרשותו. והנה לכאורה דבריו מוכרחים דלשי' הרשב"א בסוכה דא"ה מקרי לכם א"כ קשה בהא דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם אמאי מקרי חמץ אינו ברשותו ואף דאסור בהנא' הא איסורי הנאה מקרי שלו, ובמקו"ח כתב לישב דהוא משום תשביתו כיון דהכל מצווין לבערו אין לך דבר המופקר גדול מזה ע"ש אולם אינו מובן דמה נ"מ אם מחויב לבערו מיד דהא גם ערלה הוא בשריפה ועומד לשריפה ומ"מ מקרי לכם אבל לפי דברי הקצה"ח ניחא שפיר דבאמת גם חמץ מקרי לכם אלא דאה"נ אע"פ שהוא שלו מ"מ אינו ברשותו מקרי ובחמץ בעינן תרתי שלו וברשותו ולכן אמרינן דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ולפ"ז הא דאמר ר"א שני דברים אינו ברשותו כוונתו שאינו ברשותו ממש וכמו בגזל דמקרי אינו ברשותו להנגזל. עכ"פ לפמ"ש הרשב"א בסוכה דערלה מקרי לכם א"כ צ"ל הא דאמר ר"א דשני דברים אינו ברשותו היינו כמ"ש הקצה"ח דא"ה הוא שלו ורק אינו ברשותו וכנ"ל, אלא דצריך להבין דכיון דאה"נ מקרי אינו ברשותו קשה הא דאמרינן גזל כו' שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב משמע דלהנגזל הוי אינו ברשותו ולהגזלן מקרי רק אינו שלו אבל ברשותו הוי אף דמה"ת אסור ליהנות מדבר הגזול ונראה בזה דברשותו ושאינו ברשותו בדעת האדם תלוי וכ"ד אף שהוא שלו אם אינו יכול להנות מזה או מצד שהוא ביד אחר כמו גזלן או משום דאסור בהנאה וארי' דרביע עלה וא"א להנות מצד האיסור מקרי אינו ברשותו, ולכן גם להיפך להגזלן דיורד לתוכה ורוצה לעבור על איסור גזל ומשתמש בה להנאתו לפיכך מקרי ברשותו ורק אינו שלו כנ"ל. ועפ"י דברי הקצוה"ח סבור אנכי לישב דברי התוס' בחולין ק"מ שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דעומד לשריפה ע"ש והוא תמוה איך חל הקדש על אה"נ דהא אה"נ אין לו בעלים ואינו שלו ואיך יכול להקדיש דבר שאינו שלו אבל לפמ"ש הקצוה"ח דאה"נ יש לו בעלים אלא דמקרי אינו ברשותו ניחא והוא עפ"י מש"כ הקצה"ח בסי' קי"ז בשם הריב"ש אליבא דרש"י דקדושת הגוף חל אפי' על דבר שא"ב דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים הוא ע"ש א"כ שפיר חל קדושת הגוף על איסורי הנאה דמקרי רק אינו ברשותו והיינו דמספקא להו אי עבר והקריב אם הקרבן כשר כיון דלשריפה קיימא: אלא דבאמת גם אי נימא כסברת הקצוה"ח דאה"נ יש לו בעלים אלא דמקרי אינו ברשותו ועי' באבני מלואים סי' כ"ח דזהו מש"כ הרמב"ם הקונה חמץ בפסח עובר בב"י ומשום דיש זכיה בא"ה והא דאמרי בפסחים דבתר זמן איסורו לאו ברשותו קיימי ולא מצי לבטל היינו משום שאינו ברשותו וא"א להפקיר דבר שאינו ברשותו ע"ש, מ"מ נראה דמי שהוציא חמץ בפסח לרה"ר או מכר לנכרי דפשיטא דאינו עובר בב"י מטעם שאינו שלו ובחמץ אינו עובר בשל אחרים. דהנה פשוט הוא דבכה"ג שמכר לנכרי או שהוציא לרה"ר וזכה בו העכו"ם דזוכה בו קנין גמור דהא גם בגזילה שאין הנגזל יכול להקדיש ולהפקיר מ"מ להגזלן גופי' יכול ליתן במתנה וכמ"ש באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק י"ג ע"ש והטעם דלהגזלן גופי' אינו מעכב מה שאינו ברשותו כיון דהוא ברשות הגזלן יכול להקנות לו לכן בכה"ג אם נתן החמץ לגוי זוכה בו הגוי דהא מה שהוא א"ב הוא מצד אה"נ ולהגוי הרי הוא ברשותו דהא מותר לו אף באכילה, ועוד נראה דבאמת מה שאין הנגזל יכול להקדיש היינו משום דהקדש חל בדבור והוא מכח הנגזל וכיון שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש וכן אם מכר הנגזל אינו מועיל שיקנה דבורו עפ"י קנין שמועיל מצד המוכר כיון שאינו ברשותו אבל הא פשיטא אם אחד יעשה קנין בדבר המועיל אפי' בהפקר ואינו בא מצד המוכר ודאי כיון שהגזלן רוצה להקנות לו אפי' אי נימא שאין כח ביד הגזלן להקנות לו מ"מ כיון שאין הגזלן מקפיד ע"ז שיזכה בו אחר בודאי יכול לזכות בו ולפ"ז גם בחמץ אם הוציא לרה"ר הרי בודאי מצד איסור חמץ רוצה שיזכה בו הגוי ולהגוי הרי הוא ברשותו ואין שום דבר המעכב עליו שפיר זוכה בהחמץ קנין גמור. ובאמת להיפך אני תמה במ"ש דחמץ בפסח הוא שלו רק דאינו ברשותו ולהכי כ' הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה דאי לאו דאית לי' בעלים מה קנה וקשה כיון דגם להקונה הוא אה"נ וא"כ איך יכול לזכות בדבר שאינו ברשותו וכשם שאינו יכול להקנות דבר שא"ב כך א"א לזכות בדבר שגם אחר הזכיה יהי' אינו ברשותו ויש לעיין. עכ"פ הגוי זוכה בהחמץ דמצד הבעלים אין מניעה וכשלוקח לעצמו הרי הוא ברשותו ושפיר מצי זכי וכיון דהעכו"ם זוכה בהחמץ א"כ לא מקרי לך ואינו עובר בב"י דהא כל חמץ מקרי שלו אלא שאינו ברשותו ואף דעשה הכתוב אינו ברשותו כברשותו אבל אינו שלו כשלו לא מצינו וז"ב, העולה מזה דממ"נ אי נימא דחמץ מקרי ברשותו ואינו שלו א"כ לא מצינו רק דעשה הכתוב כאלו הוא שלו ולא כאלו הוא ברשותו ובכה"ג שזכה בו הגוי הרי אינו ברשותו ולהיפך אם חמץ מקרי שלו וא"ב א"כ לא עשה הכתוב רק כאלו הוא ברשותו ולא כאלו הוא שלו. דשלו וברשותו שני ענינים הם וכנ"ל. וראיתי להקצה"ח בסי' רע"ג שהביא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דההפקר הוא מטעם נדר שאסור לחזור בו ודברי הב"י שפי' שיחזור ויאמר אני חוזר מדבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר שאסור לחזור בו וכ' הקצה"ח דמדברי