פרי יצחק חלק ב מט

להפקיד ביד עכו"ם שהרי המקום שמונח שם חמצו ביד עכו"ם הרי הוא ביתו ע"ש והוא ממש כמ"ש הרא"ש והמכילתא אפשר נמי דמפרש כמ"ש הרא"ש. אולם דעת הגאונים הוא דהמכילתא מיירי שהנפקד קע"א ובחמץ הרי האחריות גורם שיהי' של הנפקד ממילא נהי דמשום האחריות שקבל עליו הנפקד אין לפוטרו כמ"ש הפר"ח מ"מ שפיר נתמעט מבתיכם דהא ביתו שאול לשמירת הממון לצורך עצמו כדי שלא ישלם אם יגנב וכנ"ל ולפ"ז בכה"ג פשיטא דגם הגאונים מודים דאינו עובר הישראל בב"י דהא העכו"ם זכה בו קנין גמור ומחזיקו בביתו לצורך עצמו דאף אי נימא דמ"מ לא יצא מרשות בעל החמץ דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ הרי בודאי דלא מקרי בתיכם וק"ו הוא ממפקיד כנ"ל. והנה כל גדולי האחרונים השיגו על הרא"ש במ"ש על הר"י ולא הבנתי ראייתו ועי' בשו"ת חכם צבי סי' קל"ט ובפ"י פסחים ה' והגהות הב"ח על הרא"ש שם ועיקר טענתם הוא דשפיר הוכיח הר"י מוגנב מבית האיש דהא רבנן דר"ש פליגי וס"ל דאף שההדיוט קבל עליו אחריות אין זה כדאי להפקיע שם בעליו שהוא גבוה ושם הבעלים עיקר הכ"נ בחמץ אף שהנפקד קבל עליו אחריות שם הבעלים עיקר ע"ש. ולא ידעתי מה כל החרדה וכשם שמצוה לישב דברי הר"י כך מצוה לישב דברי הרא"ש שלא יאמר לא הבנתי בדבר המובן לכל לפי דבריהם אבל גם דברי הרא"ש עולים יפה דלפי מה שהביא דברי הגאונים דעיקר תלוי גם בקבלת אחריות שמקבל הנפקד דזה גורם דאין המפקיד עובר בב"י ולפ"ז אין ראי' כלל מוגנב מבית האיש דדוקא גבי חמץ דרבי רחמנא דגורם לממון כממון דמי וכיון שמקבל הנפקד אחריות ממילא לא מקרי בתיכם כנ"ל כיון דגם לו יש גול"מ בחמץ זה ביתו לצורך עצמו שאול לשמירת הגול"מ שלו אבל בהקדש דלרבנן גול"מ לאו כממון דמי לפיכך מקרי בית הקדש ואין האחריות כלום וזהו שכ' הרא"ש ולא הבנתי ראיתו והנה בס' מקור חיים כתב דדעת הגאונים הוא דדוקא כשהוא בבית העכו"ם אין המפקיד עובר אפי' לא קבל עליו אחריות ואם הפקיד אצל ישראל בעינן שהנפקד יקבל עליו אחריות רק דסברי דכי אמרינן גבי חמץ דאע"פ שאינו ברשותו עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו שלא נכנס לרשות אדם אחר אבל היכא שנכנס לרשות אדם אחר לא עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ומשו"ה כשהחמץ בבית עכו"ם דתיכף בע"פ אחר שש נעשה החמץ הפקר וזוכה החצר לעכו"ם אבל בישראל שהפקיד אצל ישראל הרי אין הישראל זוכה והוא ברשות המפקיד עד שיקבל עליו אחריות ומחויב לבער מן העולם ע"ש, ולפ"ז גם המכילתא דממעט חמץ של ישראל ברשות עכו"ם היינו משום דהעכו"ם זוכה ע"י חצירו והוא תמוה טובא דהא הא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא שאם הי' יודע הי' דעתו לקנות אבל היכא שיודע ואין דעתו לקנות לא קנה וכמ"ש התוס' ב"ב דנ"ד ואיך אפ"ל דקרא ממעט מטעם הכי דהא באמת אפשר שהעכו"ם אינו רוצה כלל לקנות כ"א להחזיר להישראל אחר הפסח ועוד לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה נראה דבכה"ג בחמץ של ישראל המונח בבית עכו"ם אי ס"ד דאין הישראל עובר בב"י ממילא לא אפשר להנכרי לזכות כלל בפסח דהא ל"ד לשאר איסורי הנאה שלא יהי' להם היתר לעולם אבל חמץ זה כיון דלאחר הפסח יהי' מותר בהנאה וגם אינו עובר בב"י בבית העכו"ם והוי כפטר חמור דאסור בהנאה ויש לו פדיון ואינו הפקר כלל וה"נ דכותי' ואין הנכרי זוכה בחמץ וכיון שאינו זוכה בהחמץ א"כ בית הנפקד קרוי ביתו ומחויב לבער ואף דעכשיו שמחויב לבער א"כ הוי הפקר ויכול העכו"ם לזכות בו מ"מ לא מצ"ל דאינו מחויב לבער משום זה וכיון דלא יזכה העכו"ם הוי ביתו וצריך לבער וכנ"ל: ומכל האמור נתבאר דבנידן דידן בהוציא החמץ לאחר שש לחוץ וזכה בו עכו"ם והכניסו לביתו אם נקטינן כמ"ש הנו"ב והח"ס דעכו"ם זוכה בו קנין גמור כמו כ"ד הפקר א"כ אין מקום למש"כ החת"ס דמ"מ הישראל עובר בב"י משום דכל עצמו של חמץ כן הוא דאינו ברשותו ועשה הכתוב כו' דכבר בארנו דבכה"ג אין הישראל עובר בב"י מטעם אחר דרחמנא אמר לא ימצא בבתיכם אבל בבית העכו"ם אינו עובר ולפ"ז אפי' לאחר חצות מהני שלא יעבור בב"י ואף דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו והרצון הוא דאף שאסור בהנאה והוי הפקר מ"מ חשוב ממון דידי' מ"מ מה שאינו בבתיכם לא עשה הכתוב כאלו הוא בבתיכם. ואף דבחמץ שלו המונח ביד עכו"ם עובר בב"י לדעת כמה פוסקים היינו משום דביתו מקרי אבל בכה"ג שזכה בו הגוי והוא מחזיקו לעצמו א"כ אף דעשה הכתוב כאלו הוא שלו מ"מ לא מקרי בתיכם ואין הישראל עובר בב"י וזה ברור: אולם הנה הטור בסי' תמ"ו כתב המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו מיד וכתב ע"ז הב"י איני יודע מה צורך להוציאו דהוצאה מרשות לחוד משמע דלא סגי עד שיבערנו מן העולם כו' א"נ לפרש"י דשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ודלא כדברי הגה"מ כו'. וכ' הט"ז ואני אומר חס לן לפרש כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו וכדאמר ר"י ב' דברים כו' וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן כו' ע"ש וכ"כ המקו"ח בסי' ת"מ על דברי השג"א שכ' דאפי' במוציאו מרשותו לבד סגי ומחלק בין כשהי' בביתו בפסח דכבר נתחייב במצות השבתה אינו נפטר ממצות השבתה כו' וכ' ע"ז המקו"ח שהוא תורה חדשה ולדבריו יקשה מההיא דפסחים המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי עכ"פ יפקיר הרשות שהחמץ עליו ויתקן הלאו דב"י אלא ודאי דלא סגי כלל בהוצאה מרשות וכמ"ש הט"ז סק"א ע"ש, הרי מבואר מדבריהם דאינו מועיל הוצאה מרשותו לאח"ז איסורו ומשום דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ולפ"ז בנ"ד אין היתר לפי דבריהם גם מצד דלא מקרי בתיכם ומשום דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו וכמ"ש המקו"ח דלא סגי בהוצאה מרשותו מטעם זה, אכן דברי הט"ז והמקו"ח צע"ג דהנה שלו וברשותו המה שני ענינים נפרדים וכדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו והמתבאר מדברי הפוסקים דגם בחמץ אינו עובר אלא היכא דאיכא תרתי שלו וברשותו ואם אינו שלו אפי' אם הוא ברשותו אינו עובר משום דכתיב לך וכן שלו אם אינו ברשותו אינו עובר משום דכתיב בתיכם מה ביתו ברשותו וכ"כ הפר"ח בסי' ת"מ דתרתי בעינן ומעתה נחזי אנן הנה בהא דאמר ר"י שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשה הכתיב כאלו הוא ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ בפסח ע"כ שאין הכוונה דאינן ברשותו ממש וכמו שאמרו דהנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו דהא מה דקרי לחמץ אינו ברשותו הוא משום דהוי אסור הנאה והוי כמו הפקר וכיון דבביתו וברשותו הוא שפיר ברשותו מקרי. אלא דהכוונה הוא דכיון דאסור בהנאה ואין בו דין ממון לא קרינן לך ואינו שלו וכ"כ רש"י ד"ו דלאו ברשותו הוא אינו שלו וכ"כ הר"ן על הא דאר"א שני דברים אינו ברשותו אינו שלו ע"ש ולפ"ז דברי ר"י אמורים רק דבחמץ אף שאסור בהנאה ואינו שלו אוקמא התורה ברשותו כאלו הוא שלו אבל בהא דהצריך הכתוב בחמץ שיהי' ג"כ ברשותו כדכתיב שאור לא ימצא בבתיכם מנ"ל דאעפ"י שמוציא לאח"ז איסורו מביתו אוקמא התורה כאילו הוא בביתו, דהנה משום איסור חמץ שאסור בהנאה מ"מ אם הוא בביתו ביתו קרינן ורק שאינו שלו והנה רש"י בפ' החומש בפסוק תשביתו שאור מבתיכם כ' מה ת"ל בתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות ע"ש והרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת תמה ע"ז דהאיך אפשר למעט מבתיכם דהא בודאי חמץ של נכרי שהוא אצל ישראל בביתו רשותו מקרי אלא שאינו שלו אבל שפיר הוא ברשותו ובתיכם קרינן בי'. ולפ"ז ה"נ בכל חמץ מצד איסורו אם הוא בביתו מקרי בתיכם אבל מנ"ל דאף אם מוציא מרשותו עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין בתיכם. ולפ"ז מש"כ המקו"ח על השג"א דנתן בזה תורה חדשה ולפמש"כ נראה פשוט דאם נימא דלהרמב"ן במוציא מרשותו סגי אפי' בפסח מהני הוצאה מרשותו ודלא כהט"ז וכנ"ל: וכבר אמרנו במקו"א להוכיח מגמ' ב"ק דס"ט אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועין כו' הו"א מאן תנא צנועין ר"מ הוא כו' אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידי' הוא לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותי' דהא כי איתא ברשותי' נמי הא לאו דידי' והא מצי מחיל משו"ה מצי מחיל כו' ע"ש היטב. הרי מתבאר דאע"ג דבכ"מ אינו יכול להקדיש ולחלל מה שאינו ברשותו מ"מ בכרם רבעי כיון דבלא"ה לאו ממון