פרי יצחק חלק ב מח

בהנאה מדרבנן מ"מ מחויב אח"כ לבער מה"ת כנ"ל אבל בחמץ שקבל עליו ישראל אחריות בודאי כיון דמתחלת שש נאסר בהנאה ונפקע האחריות מעל הנפקד פשיטא דלא חל אח"כ על הנפקד להשבית החמץ כיון ששוב אינו חייב באחריותו. וכמו שברור דחמץ שקבל עליו נפקד אחריות ואח"כ נאסר בהנאה באופן דפקע האחריות ממנה ודאי דאין הנפקד חייב לבער וא"כ הכ"נ הרי נפקע האחריות מתחלת שש וכשמגיע הזמן לבער חמץ שקבל עליו אחריות הרי אין עליו שום אחריות על החמץ וכנ"ל וצ"ע. סימן ט"ז מי ששכח למכור חמצו עד אחר חצות והוציא את חמצו לרה"ר ובאו עכו"ם ולקחו החמץ לעצמם לביתם אם אין הישראל עובר בב"י וב"י. הנה בדבר זה כבר דברו האחרונים נוחו נפש בתשובותיהם ולפי שהם קצרו בזה לרוחב דעתם אמרתי לבאר בעז"ה והנה הנו"ב במהד"ת סי' ס"ג כ' וז"ל אם אחד לא מכר חמצו קודם חצות ועבר ומכרו אחר חצות לא"י ומשכו העכו"ם לרשותו לזכות בו והוציאו מרשות ישראל שוב אינו עובר בב"י ואף דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו נלע"ד דהיינו כ"ז שלא זכה בו אדם אחר והרי הוא הפקר אז עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין ב"י כבראשונה אבל אם משכו העכו"ם והוציאו מרשות ישראל לרשותו ונתכוין לזכות בו וזכה בו מן ההפקר אז יצא מרשות ישראל לגמרי אפי' לענין ב"י ששוב אינו עובר כו' ואף שהישראל אסור למכור וליתן לעכו"ם היינו מצד הישראל שהוא אסור בהנאה אבל להעכו"ם אין שום איסור מלזכות בחמץ בפסח וזכה בו קנין הגוף ממש וממילא שוב אין הישראל עובר ואינו אסור לו אחה"פ כו' ע"ש שהאריך בזה וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת ע"ש. אונס בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קי"ד כ' דהמוכר חמצו לגוי בפסח אף דזכה בו הגוי וקנה בו קנין גמור מ"מ עובר הישראל בב"י ואף שאינו ברשותו שזכה בו הגוי מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא דאינו ברשותו ועשה הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י עד שיבערנו מן העולם ע"ש וכ"כ בתשו' סי' קי"ב. והנראה מדבריהם דעיקר הטעם הוא משום כיון דזכה בו העכו"ם קנין הגוף לא מקרי לך והוי חמץ של אחרים אלא דהחת"ס ס"ל כיון דבכל חמץ עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו מאי מהני שזכה בו הגוי הא גם מתחלה לא הי' שלו ודעת הנו"ב הוא דדוקא כ"ז שלא זכה בזה אדם והרי הוא הפקר אז עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו כבראשונה אבל אם זכה בו עכו"ם דהוי של אחרים ממש בזה לא עשה הכתוב ושוב אינו עובר ע"ז: אולם באמת נראה דאם זכה בו העכו"ם בחמץ ומשכו לרשותו דאין הישראל עובר בב"י מטעם אחר לבד מה שאינו שלו אלא דלא מקרי ברשותו דהתורה אמרה לא ימצא שאור בבתיכם וזה אינו בתיכם, ונקדים דברי הרא"ש בפסחים וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל העו"ג או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו וה"ר יונה הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מה"ת כדאמרינן בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראיתו כו' ונ"ל דבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל. והנה גם הר"ן בפסחים ד"ו הביא דברי הרמב"ן ז"ל שכ' המכילתא לפסק הלכה וכן כ' הרמב"ן בפי' עה"ת ובחידו' לפסחים גבי יחד לו בית דאינו זקוק לבער ופר"ת דאפי' באחריות מיירי וקס"ד מעיקרא משום דשכירות קניא והוי לי' ביתו של עכו"ם וחמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם אע"פ שקבל ישראל אחריות אין זקוק לו כך פר"ת וכדומים היינו שלא נאמר דברים אלו אלא בחמצו של עכו"ם עד שמצאתי במכילתא בבתיכם כו' וסיים למדנו מכאן חמצו של ישראל עצמו כדין חמצו של עכו"ם שקע"א ותרווייהו ברשות ישראל עובר ברשות העכו"ם אינו עובר דבתיכם כתיב ע"ש. ובשג"א בתשו' סי' פ"ג השיג על הב"י שהביא דברי הגאונים וכתב דכן הוא דעת הרמב"ן והר"ן דלדעתו אינו כן דהגאונים מיירי הכל בשקבל הנפקד עליו אחריות וזה מציל את המפקיד מלעבור בב"י והרמב"ן והר"ן מיירי אפי' בלא קבל הנפקד אחריות אפ"ה אין המפקיד עובר כיון שאינו בביתו וברשותו ע"ש: עכ"פ הנה לדעת הרמב"ן והר"ן נראה ברור דבכה"ג שזכה בו הגוי לאחר חצות ומשכו לרשותו שוב אינו עובר הישראל בב"י מטעם דלא מקרי בתיכם וק"ו הוא ממפקיד חמצו ביד גוי שאינו עובר מכ"ש הכא שזכה בו הגוי קנין גמור והכניסו לרשותו דבודאי לא מקרי בתיכם. אולם אפי' לדעת הרא"ש דבמפקיד אצל עכו"ם עובר הישראל הרי כ' הטעם משום שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן וכ"ז שייך רק במפקיד אבל הכא שזכה העכו"ם קנין גמור בהחמץ והוא ברשות העכו"ם ולא השאיל ביתו לשמירת ממונו של ישראל כ"א לצורך עצמו פשיטא דבכה"ג לא מקרי בתיכם. ועי' במקו"ח סי' ת"מ שכ' דלדעת הרא"ש גם בגוזל בעכו"ם שגזל חמץ מישראל דאין הנגזל עובר משום דלא מקרי בתיכם וכאן ל"ש סברת הרא"ש שהשאיל ביתו לשמירת ממונו דהא הגזלן לצורכו הוא מחזיק ע"ש ומכ"ש בנדון דידן כנ"ל. וגם לדעת הגאונים שכתב הטעם דאין המפקיד עובר מאחר שקבל הנפקד אחריות מ"מ בודאי בכה"ג שזכה בו הגוי לגמרי אין הישראל עובר דלא מקרי בתיכם וכמו שיבואר: והנה הפר"ח בסי' ת"מ כ' וז"ל יראה שטעם הגאונים הוא דכיון דאמרינן בגמ' דבקבל עליו אחריות מקרי שלו ועובר עליו הרי אינו מן המפקיד ואינו עובר עליו ולפ"ז משמע דאע"פ שהחמץ עצמו ברשות המפקיד כל שיש אחריות על אחר אינו עובר עליו וזה תמוה בעיני דכיון דבקבל אחריות סגי לעבור עליו כ"ש כשהממון שלו ואי לא מגנב ומתביד ברשותו קאי ואם נאמר שאלו הגאונים סברי דבעינן תרתי שלא לעבור עליו המפקיד היינו קבלת אחריות ושיהי' ברשות אחרים אכתי קשה דממ"נ אי ס"ל להגאונים שאחריות אינו גורם והא שאינו עובר לפי שהוא ברשות אחרים א"כ למה בעי שקבל הנפקד עליו אחריות ואם אחריות גורם שלא לעבור עליו המפקיד א"כ אפי' בביתו ממש מצי לראותו דהא הוי של אחרים וע"ש שהניח בצ"ע. אולם לדעתי הדברים מבוארים שפיר דעיקר הפטור הוא מה שאינו ברשותו והתורה אמרה בתיכם כמבואר במכילתא אבל קבלת אחריות בלבד אינו מעלה כלל וכמ"ש הפר"ח אלא דמ"מ בעינן קבלת אחריות והיינו דס"ל להגאונים דבלא קבלת אחריות אמרינן בודאי כיון שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן. אלא דהא בקבל עליו אחריות על חמצו של גוי הרי עובר עליו משום דחשיב ממון דידי' גבי חמץ נמצא היכא שקבל עליו הנפקד אחריות מה שמחזיק אצלו בביתו הוא משום קבלת אחריות דילי' שלא יגנב נמצא דהנפקד לצורך עצמו הוא מחזיק בתוך ביתו. ואף שהשאילו ביתו לשמירת ממונו וחמצו מ"מ הרי גם הוא יש לו גורם לממון בהחמץ להכי לא מקרי בתיכם לגבי המפקיד אבל בלא קבלת אחריות הרי מונח החמץ רק לצורך המפקיד וביתו קרינן בי'. והיינו שכ' הרא"ש ע"ז שדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן ומשום דס"ל להרא"ש דאעפ"י שקבל אחריות ויש לו גורם לממון מ"מ הרי הבית שאול לשמירת הממון של הבעלים דעיקר הממון הוא שלו וקרינן בי' ביתו והנה הרמב"ם כתב דהמפקיד חמצו אצל הגוי עובר עליו המפקיד בב"י והר"ן בריש פ"ק דפסחים תמה עליו דמנין לו זה אבל באמת אפ"ל דדעת הרמב"ם הוא כהרא"ש דכיון שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' חמץ ומצה ז"ל כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו אם הפקיד אותו ביד עכו"ם לא יהי' עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם כו' ועי' בכס"מ מדכתיב בתיכם משמע איסורא