פרי יצחק חלק ב מז

הדיוט אבל שם גבי פקדונות של עה"נ הואיל ואיתא בעין לאו ממונם הוא אפי' לר"ש, וכ"נ מפרש"י בב"מ גבי ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ופרש"י קדשים שחייב באחריות אמר הרי עלי עולה והוממה ומכרה. והרי גם הכא הרי הוא בעין אלא כיון דהוממה הרי הבעלים חייב באחריות להביא אחר ולפיכך ברשותייהו קיימי וממון בעלים הוא וה"נ דכוותי'. עכ"פ הרי נתבאר מדברנו כמ"ש הצ"צ והקצוה"ח דלר"ש דאמר דהגלו"מ כממון דמי היינו דוקא היכי דליתא בעין וגבי חמץ חידוש הוא דרבי קרא לא ימצא כנ"ל ולפ"ז לכו"ע חידוש וגזיה"כ הוא ולכך אפ"ל דאפי' חמץ של ישראל שקבל הנפקד אחריות חייב לבער. אלא דעדיין צריך ביאור דמ"מ אמאי עובר הנפקד בב"י נהי דגזה"כ הוא דבשקבל עליו אחריות הוי כדידי' מ"מ הרי בקרא לא כתיב כלל דעובר בשל ישראל אלא דקבל אחריות הוי כדידי' וכיון דבחמץ של ישראל נפקע חיוב האחריות בפסח וכיון שהנפקד פטור מאחריות ממילא לא יעבור בב"י דהא בקרא לא רבי רק חמץ שחייב באחריות ואפי' בחמץ של נכרי אם ימחול האחריות פשיטא דאינו עובר כיון שנפסק האחריות והכ"נ כיון דהנפקד אין חייב באחריות מנ"ל דגזה"כ הוא דקרא הרי מתוקם שפיר בחמץ של נכרי דחייב באחריות אפי' בפסח: אולם באמת ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא גם בחמץ של עכו"ם שקבל עליו ישראל אחריות דצריך לבערו נראה לענ"ד דהישראל פטור מלשלם להנכרי בעד החמץ ששרף ואף שבדברי האחרונים לא משמע כן מ"מ נ"ל לדון כן והיינו כיון דרחמנא חייבה לשרוף והוא עושה כן עפ"י התורה מה נ"מ שהעכו"ם אין מצווה ע"ז מ"מ על חמצו הרי יש חיוב מה"ת לשרוף וכ"א מצווה לבערו וכמו בגוף החמץ ודאי שהעכו"ם רוצה בחמץ שלו כי אדם רוצה בקב שלו ואסור לגזול חפץ מעכו"ם ולשלם לו ממון ובכ"ז מחויב הישראל לבער החמץ ה"נ לענין תשלומין אין על הישראל שום חיוב כיון שעשה כן עפ"י התורה וכ"נ דהא להגאונים בחמצו של ישראל המופקד אצל אחר באחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד ומ"מ מילתא דפשיטא שהנפקד שביער החמץ א"צ לשלם להמפקיד ואף דהמפקיד אינו חייב בביעור ומשום לתא דידי' הי' אפשר לשהות החמץ בבית הנפקד אך כיון דהנפקד עשה כן עפ"י הדין שלא יעבור פטור לשלם וא"כ ה"נ נראה דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם והנפקד פטור לשלם כיון דעשה עפ"י התורה אשר יורה לשרוף החמץ של העכו"ם וכיון שכן א"כ גם בחמץ של עכו"ם לא יצוייר חיוב אחריות בפסח ואמאי ישלם לו אם נגנב או נאבד הא כיון שהחמץ לשריפה עומדת והישראל יכול לשורפה אז לא הוי בר דמים ואפי' אם נאבד הא לא אפסדי' מידי'. ובע"כ צ"ל דהכל הוא גזה"כ כיון דמ"מ קודם חצות הי' מחויב באחריות ולהכי אפ"ל דנתחייב במ"ע דתשביתו להשבית חמצו עד חצות וא"כ עדיין הי' החמץ שלו לכן עובר אח"כ גם בב"י והדבר צריך תלמוד אולם בעיקר הדבר שכ' הצל"ח דגזה"כ הוא דבאחריות עובר הנה לענ"ד נראה דבשל ישראל לא יצוייר חיוב אחריות דנהי דנימא דמה"ת חייב בהשבתה והיינו כיון דעד חצות היום הי' חייב באחריות והוי כדידי' ומחויב בהשבתה שחל בחצות היום מ"מ הא מאחר דחכמים אסרו בהנאה כל חמץ מתחלת שש כדתנן שורפו בתחלת שש ולפ"ז כשמגיע שעה ששית ונאסר החמץ בהנאה נפסק כח האחריות א"כ כשיגיע זמן ההשבתה הלא א"א לחול ע"ז מ"ע דהשבתה כיון שמשעה אחת קודם בטל האחריות [וזה אינו ענין בודאי למה שנתחבטו הפוס' בדבר שהוא שלו מה"ת ורבנן הפקיעו אותו ממנו אם מקרי שלו מדאורייתא דהא מ"מ אין נ"מ במה דמותר בהנאה מה"ת כיון דחכמים אסרו בהנאה הרי אינו שוה מאומה והוי כעפרא בעלמא ואפי' נגנב ונאבד בשעה ששית פטור א"כ נפסק האחריות] ואף דגזה"כ הוא היינו בחמץ שהי' מחויב באחריות עד שהגיע זמן השבתה וזהו לדין התורה אבל לדידן הרי חכמים אסרוהו בהנאה והפקיעו חיוב האחריות עוד קודם חצות וכשמגיע זמן השבתה הרי חמץ זה אינו מחויב באחריותו ואיך אפשר דהנפקד חייב לבער ומכ"ש שיעבור בב"י וב"י: והנה חקירה זו היא צריכה לפנים ובאמת העירותי בצדק מטעם זה גם בכל חמץ שלא בטלו דעובר בב"י וכמבואר בכל הראשונים והנה בהא דאר"א חמץ אינו ברשותו של אדם ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו פרש"י שאינו שלו ומשום דאיסורי הנאה הוא ולא מקרי לך וכ"כ הרמב"ן בחי' לפסחים ז"ל והיתר זה מדברי ר"י דאמר ב' דברים אינן ברשותו ש"א ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה התורה אלא שלא יהי' חמץ שלו ברשותו ואיה"נ אינו ממון ולא קרינן בי' לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום ע"ש. ולפ"ז נראה לכ' דחמץ של איסורי הנאה של כלאי הכרם וכדומה א"צ לבער משום דאיה"נ לא קרינן בי' לך ואף דחמץ אינו ברשותו ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו איה"נ דחמץ גופי' אבל חמץ שהי' מקודם איה"נ הרי כיון דלא מקרי לך ממילא לא חל עליו מ"ע דהשבתה ומכ"ש לשי' הרשב"א בחי' לנדרים דף פ"ה דאיה"נ הפקר גמור הוא וכ"כ בתשו' סימן תר"ב דאיה"נ לא מקרי שלך ברור דחמץ שהי' איה"נ מקודם אינו מחויב בהשבתה ולפ"ז קשה איך נמצא ידנו ורגלנו בכל חמץ שבעולם הרי מתחלת שש אסרו חכמים בהנאה ונעשה הפקר ולשי' האחרונים הפקר שהפקירו חכמים בודאי הפקר גמור מה"ת הוא וכיון דמתחלת שש נעשה כהפקר הרי פקע רשות הבעלים מיני' וא"כ מה"ת לא יהי' מחויב בהשבתה כלל דהא אינו מצווה להשבית רק חמץ שלו וזו כבר הפקיעו חכמים את חמצו ואסרו בהנאה ונעשה הפקר ומה נ"מ בין אם הפקיר בעצמו את חמצו קודם חצות דודאי אינו מחויב בהשבתה דעיקר דין ביטול הוא מטעם הפקר כמ"ש התוס' או שחכמים אסרו בהנאה קודם שש ונעשה כהפקר וכשיגיע חצות היום הרי אין לו חמץ כלל מאפקעתא דרבנן וכגון דא צריכה רבה: ולכאורה יהי' מזה ראי' לדעת הפוס' דיש זכי' באיה"נ וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דקנה חמץ בפסח עובר בב"י ועי' קצוה"ח סי' ת"ה ובאבנ"מ סי' כ"ח דחמץ בפסח הוא שלו רק אינו ברשותו וכמש"כ הרשב"א בחי' לסוכה דאיה"נ מקרי לכם והא דצ"ל דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו דבחמץ תרתי בעינן שיהי' שלו וגם ברשותו משום בתיכם (ועיין להלן בתשובה) וכיון דאיה"נ אינו ברשותו להכי אמרינן דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו. ולפ"ז אפ"ל כיון דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ואף שאסור בהנאה א"כ ה"ה אף אם הי' של איה"נ מקודם שש נמי עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ועובר אח"כ בב"י ומחויב בהשבתה ולפ"ז ה"ה בחמץ של שאר איה"נ כמו כלאי הכרם וכדומה מחויב בהשבתה ומשום דבחמץ עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ואף שאסור בהנאה וה"ה אם יש בזה אה"נ ממק"א נמי מחויב בהשבתה. אבל אי נימא דאה"נ הוא הפקר גמור כמ"ש הרשב"א ולא מקרי לך א"כ הוי ממש כמו שהפקיר קודם שש ומדוע עובר בב"י ומוכרח כנ"ל: ועפ"ד כיון דכל חמץ בלא"ה אינו ברשותו ועשה הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ ה"ה באיה"נ שיש לחמץ ממק"א נמי חייב לבער בסברא זו נ"ל לישב קושית התוס' בסוכה ל"ה ד"ה אתי' שהקשו דל"ל לומר דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל חמץ כו' יצא מי שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן שלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דבטבל כו"ע מודי ותירצו דהא דאין יוצאין באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן חלק בו ומה"ט ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דדמאי כו' ולא פטרינן לי' מדכתיב עריסותיכם דמיירי שיש שם חמשת רבעים בלא חלקו של כהן. והנה רש"י כ' דלפיכך אין יוצאין בטבל משום דאין בו היתר אכילה לא מקרי לכם ואהא דפריך הגמ' מ"ט דב"ה דיוצאין בדמאי פרש"י והא לית בה היתר אכילה הרי דלהכי אין יוצאין בטבל גמור משום דלית בי' היתר אכילה לא מקרי לכם ולפירושו קשה קו' התוס' אמאי עיסה של טבל חייבת בחלה. ולפמ"ש נראה לישב בפשוטו דלעולם היכי דאין לו היתר אכילה לא מקרי לכם ולהכי אין יוצאין באתרוג של טבל ומ"מ גבי חלה א"א לומר דעיסה של טבל יהי' פטורה מן החלה משום דטבל לא חשיב עריסותיכם משום דאסור באכילה דהא כל עיסה אפי' של חולין הרי היא אסורה באכילה דהא היא טבולה לחלה גופי' ומ"מ בע"כ חייב בחלה וקרי' רחמנא עריסותיכם א"כ ה"ה אפי' אם היא אסורה באכילה משום שהיא טבולה מקודם לתרומה נמי מקרי עריסותיכם דהא בלא"ה היא טבולה לחלה גופי' ומ"מ קרי' רחמנא עריסותיכם וכנ"ל: אולם כ"ז הוא בכל חמץ שהוא שלו ממש אף שבשש נאסר