פרי יצחק חלק ב מה

בשו"ת חוט המשולש להגאון מוהר"ח מוואלאזין זצ"ל ובשו"ת חת"ס אה"ע סי' ק"נ שניהם לדבר אחד כיונו לישב דבאמת ילפינן שניהם ממכה אביו רובא וחזקה, והיינו דאי לאו טעמא דרובא דרוב בעילות הלך אחר הבעל הו"ל למיחש למיעוטא דבעילת זנות אולם זה גופי' מנ"ל שהבעל בעל אותה רוב בעילות דלמא בעל רק בעילת מצוה ופירש דמי רואה כשאיש ואשה מתיחדין ובע"כ דהיינו משום חזקה חזקת סברא או כמ"ש הגאונים הנ"ל בלשונם חזקת מנהג דכל מידי דדרכא דמילתא בהכי הכי מחזקינן ולפ"ז ניחא דממכה אביו ילפינן רובא וחזקה היינו חזקת סברא או מנהג. ועפ"ז מיושב קושית התוס' אמאי ל"א רוב נשים מתעברות ויולדות הוא רוב התלוי במעשה כמו דאמרי' בבכורות לענין בהמה, דהחילוק בין אדם לבהמה הוא פשוט דגבי אדם באיש עם אשתו על עצם הבעילה אין אנו מסופקין דכל איש בודאי מתנהג עם אשתו כדרך כל הארץ ולא מטעם רוב דרובא הכי איתא אלא מתורת חזקה המבואר בירושלמי חזקת סברא ומנהג דהוי כאנן סהדי כנ"ל אלא דנהי דעל הבעילה אין ספק מ"מ הרי יש נשים שאינן מתעברות וע"ז פריך הגמ' לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות ורוב זה דרוב נשים קולטות זרע העיבור זה בודאי אינו תלוי במעשה כמובן אכן אצל בהמה ליכא לגבה חזקה זו של חזקת איש ואשה הנ"ל והספק של עבור הוא אם נרבעת לזכר או לא ולכך אף דרוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן מ"מ הוי רובא דתלי במעשה ועי' פרש"י דהמעשה הוא של עלה עלי' זכר וכ"כ הרמב"ן ה' בכורות ריש פ"ג ע"ש וא"כ שפיר הוי רובא דתלי במעשה: וראיתי בס' שו"ת בנין ציון החדשות להגאון בעל ערוך לנר בסי' ס"ט שחכם אחד הקשה לו בסוגי' דיבמות דף ס"ט במשנה שם ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ופריך בגמ' כיון דעיברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן אמר רבה בר"ה ליוחסין חששו לתרומה לא חששו ופריך ולתרומה לא חששו והתני' ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד כו' ע"ש, וע"ז הקשה הרב השואל וז"ל וזה תמוה דהא קיי"ל שמא מת לא חיישינן ושמא עיברה הוי כמו שמא מת ואין לומר דכאן יש רוב דרוב נשים מתעברות ויולדות דהא הוי רובא דתלי במעשה ולא שייך כאן תירוצו של התוס' ביבמות דהוי ממילא דאדם נזקק לאשתו דהא כאן מיירי בזנות ומבואר בפנ"י לכתובות דבזנות ל"ש ממילא, והגאון הנ"ל השיב לו וז"ל י"ל בזה דאף אם אמנם לא יהי' שייך כאן תירוץ השני של התוס' ביבמות קי"ט הרי עכ"פ י"ל דסוגיא קאי כרבא דאית לי' רוב אפי' במידי דתלי במעשה וכמו שתירצו בתירוצם קמא דהסוג' בדף קי"ט אזיל אליבי' כו' עכ"ל ע"ש: ותמהני מאד דמאי ענין רובא דתלי במעשה לכאן, הא הכא מיירי שבודאי כבר בא הישראל על בת כהן אלא דכל הספק הוא אם נתעברה מביאה זו אי לא וקליטת זרע הזכר במעי האשה להתעבר מזה הרי אין זה תלוי במעשה כלל ולפ"ז אי נימא די"ל בכאן רוב נשים מתעברות ויולדות אין רוב זה תלוי במעשה כלל, ודוקא התם באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דיש ספק אם בא עלי' בעלה כלל אלא משום דרוב נשים מתעברות הרי דרוב נשים נבעלות לבעליהן שפיר הקשו התוס' דלישני דהוי רובא דתלי במעשה וכמו דאמרי' בבכורות דרוב בהמות מתעברות הוי רובא דתלי במעשה וכמש"כ לעיל בשם רש"י והרמב"ן דהמעשה הוא אם עלה עלי' זכר, אולם בכאן שבודאי בא עלי' הישראל אלא שהספק אם נתעברה מביאה זו בודאי אינו תלי במעשה כלל וז"פ. גם מש"כ הגאון הנ"ל לישב דהסוגיא קאי כרבא דאית לי' רוב אפי' במידי דתלי במעשה ע"ש תמוה מאד, דאם איתא דיש בכאן רובא דרוב נשים מתעברות א"כ הא דפריך בגמ' ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן עדיפא הו"ל להקשות בפשיטות לימא הלך אחר רוב נשים מתעברות ויולדות וכדפריך גבי האשה שהלך בעלה וצרתה לימא הלך אחר רוב נשים כו' ול"ל להקשות מכח המשנה דמפרישין אותן ג"ח, ועוד הא משני הכא ליוחסין חששו לתרומה לא חששו ואכתי תקשה כיון דאיכא רובא דרוב נשים מתעברות אמאי לא חששו באמת גם לתרומה, אכן באמת לא שייך כאן כלל הך רובא דרוב נשים מתעברות דהרי הכא מיירי שבא עלי' רק פעם אחת ועל ביאה אחת לא אמרינן כלל רוב נשים מתעברות וזהו דשקיל וטרי בגמ' אי חוששין לביאה אחת שמא עיברה היינו רק חששא מספק לחומרא, וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה מי לא תנן אלמא לחדא ביאה חיישינן כו' ושם בד"ה אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אסרי לה מספק עכ"ל, ועי' במהרש"א שם בד"ה בפרש"י שכ' ומשו"ה לא פריך הכא מההיא דספק בן ט' כו' דלספק כי האי ודאי חיישינן והכא משום דלא הוי אלא חדא ביאה לא חיישי' לספיקא ומדמי לה לה"ז גיטך שעה אחת כו' דהוי נמי ספק גרוע שימות אותה שעה שתאכל כו' ע"ש, עכ"פ הרי מתבאר היטב דרובא של רוב נשים מתעברות לא שייך כאן כלל כנ"ל: סימן ט"ו לבאר דין המפקיד חמץ אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות אם הנפקד עובר בב"י וב"י הנה בשו"ע או"ח סי' ת"מ ס"ד ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל העכו"ם אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד, ועי' באה"ג שצ"ל אף המפקיד שהרי כתב בס"א שאם קבל עליו הנפקד אחריות דעובר עליו וחייב לבערו וכ"פ הב"ח ע"ש, וכ"נ לכאורה דלא גרע חמצו של ישראל מחמצו של עכו"ם המופקד אצל ישראל באחריות שחייב לבערו ועובר בב"י, ובאמת כן מבואר להדי' בדברי הגאונים המובא ברא"ש ז"ל ריש פסחים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד ע"ש, הרי דבשניהם הנפקד עובר בב"י ואין חילוק בין חמצו של ישראל לחמצו של עכו"ם. אולם הצל"ח ד"ה יצא לדון בדבר חידוש לחלק דחמץ של ישראל המופקד אצל ישראל באחריות אין הנפקד עובר בב"י וב"י ותורף דבריו הוא דחמצו של ישראל אף שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ תיכף כשיגיע חצות יום ע"פ נאסר החמץ הזה בהנאה לעולם בכ"מ שהוא ונעשה עפרא בעלמא ופסק האחריות מעל החמץ דמה קבלת אחריות יש בדבר שאינו שוה מאומה ולא יהי' שוה מאומה לעולם וכיון דנפסק האחריות אין הנפקד עובר עליו ואף שבכל חמץ פסק רשות בעליו מתחלת שבע ואפ"ה עשאו הכתוב ברשותו לעבור עליו בב"י זהו בחמץ שלו ממש אבל זה אינו שלו רק משום האחריות שהוא גורם לממון נחשב כשלו ועכשיו שפסק הגורם הוא דומה לאם התנה הנפקד שאינו מקבל אחריות רק עד חצות י"ד בניסן שבודאי אינו חייב בביעור, אבל חמצו של עכו"ם המופקד אצל ישראל לא פסק האחריות אפי' בפסח גופי' דהא העכו"ם אין מצווה על חמץ וממונו הוא תמיד, אלא דלר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ רק משום קנס אסור וכבר ביאר בנו"ב דהיכי שאין בעל החמץ עובר לא נאסר החמץ על בעל החמץ אף שישראל אחר עובר עליו ולהכי בגזל חמץ ועבר עה"פ מותר בהנאה להנגזל ולפ"ז לדעת הגאונים שברא"ש שסברי שאין המפקיד עובר א"כ אף אם הנפקד יהי' עובר עליו מ"מ לא הי' החמץ נאסר אחה"פ להמפקיד וכיון שחמץ זה סופו להיות ממון אצל המפקיד ומעתה שייך אחריות על הנפקד גם בפסח שאחר הפסח יצטרך לשלם להמפקיד אם לא יהי' בעין וכיון ששייך אחריות ודאי שעובר עליו הנפקד וכ"ז לדעת הגאונים שאין המפקיד עובר להכי עובר הנפקד ותלי זה בזה אבל לדידן דהמפקיד עובר אין הנפקד עובר כנ"ל: אולם הנה מלבד דבעיקר הדין שכ' בנוב"י דבגזל חמץ ועבר עה"פ דאומר לו הש"ל וממילא כיון דלהגזלן אינו קנס דיכול לומר הש"ל מותר להנגזל בהנאה ועי' בנוב"י סי' כ' שהאריך בזה כבר כתב הגרע"ק איגר בתשו' סי' כ"ג דרחוק הוא מדרך האמת ופשטא דמילתא משמע שאסור בהנאה ע"ש והנוב"י טרח לישב דברי הפוסקים שיהיו מתאימים לזה, אמנם הרמב"ן בחי' לפסחים דף ל"א כ' בהדיא שאסור