פרי יצחק חלק ב מג

ב"ד מצווין להפרישו כיון דבעלמא ב"ד מצווין להפרישו בהגיע לחינוך וההפרה אינו מועיל לזה, וכיו"ב עיין בישיע"י סי' שכ"ט והנה כבוד גאונו הביא הירושלמי בפ' כל כתבי על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו ופריך ולא כן תלי ראו אותו יוצא ומקלט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך כיבוי ופי' הק"ע תמן אין הגדול רוצה בלקוטו הלכך א"צ להזהירו ברם הכא יש לו צורך בכיבוי זה וכאילו הקטן עושה ע"ד אביו ואסור, אולם הרשב"א בחי' לשבת הביא דברי הירושלמי בסגנון אחר וז"ל וכ"נ לי קצת ממה דגרסינן בירושלמי אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו כו' תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכיבוי אלא דלפי' לא היינו שומעין לו אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו וזה שלא כדרך גמרתינו עכ"ל, ונפלאתי מאד על בעל פני משה שכ' במה"פ דמדברי הרשב"א נראה דפי' להא כפשטי' ולפיכך כ' דזה שלא כדרך גמרתינו אבל קשה על פי' זה דקאמר ברם הכא יש לו צורך בכיבוי דמהיכא פסיקא לי' דיש להקטן צורך כבוי ע"ש והוא תמוה דהא גרסת הרשב"א באמת הוא תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי ולפ"ז דברי הירושלמי מבוארין שפיר ול"ק כלל: ובאמת יש לתמוה על הרשב"א ז"ל דמנ"ל דלפי' הירושלמי אין שומעין לו אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו הא גם לפי גרסת הרשב"א בהירושלמי אפשר לפרש עפ"י דרך גמרתינו והיינו דתמן יש לו צורך בעשבים פי' יש להקטן צורך בעשבים ולצורך עצמו הוא לוקט ואינו עושה ע"ד אביו ברם הכא אין לו צורך בכבוי כלומר להקטן בעצמו אין צורך בכבוי זה ובע"כ עושה ע"ד אביו ולכן קטן שבא לכבות אין שומעין לו וכמבואר בתלמודא דידן בעושה ע"ד אביו וצ"ע. ונראה דלא ניחא לי' להרשב"א לפרש הירושלמי עפ"י דרך גמרתינו ומשום דבעיקר הא דמבואר בגמ' בעושה ע"ד אביו פרש"י ביבמות קי"ד שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאילו הוא מצוהו לעשות ע"ש וא"כ אם איתא דגם הירושלמי ס"ל לפרש המשנה דקטן שבא לכבות בעושה ע"ד אביו א"כ לא תלי' כלל באם יש צורך לקטן ואפי' אם יש צורך לקטן אם עושה ע"ד אביו אסור ואם אינו עושה ע"ד אביו כגון שאביו אינו עומד עליו אפי' אין לו צורך מותר וכן הוא באמת שי' תלמודא דידן דבאינו עושה ע"ד אביו בכל גוונא א"צ להפרישו, ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דתמן יש לו צורך בעשבים ומסתמא אינו עושה ע"ד אביו והכא אין לו צורך בכבוי ומסתמא עושה ע"ד אביו דמאי פסקא וכנ"ל, ולכן ס"ל להרשב"א דפי' הירושלמי לא תלי' מידי בעושה ע"ד אביו וס"ל להירושלמי דהא דקיי"ל קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ה"ד אם הוא לצורך הקטן כמו קטן אוכל נבילות או מלקט עשבים לצורכו אבל היכא שהקטן עושה איסור בכדי ואין לו צורך בזה ב"ד מצוון להפרישו ולפ"ז אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו אין שומעין לו אם אין לו צורך להקטן: וראיתי בס' שו"ת משכנות יעקב סי' ק"ז שחידש בזה דהירושלמי אין מחולק כלל עם הגמ' דילן והוא עפ"י מה שתמה שם על שי' רש"י בקטן העושה ע"ד אביו שפי' דהתינוק צופה באביו כו' דהוי כאילו הוא מצווהו לעשות והקשה מאי צורך לדון בזה משום ליספי' לי' בידים הנוהג בכל איסורין הא מקרא מלא הוא לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וע"כ בבנו ובתו הקטנים איירי דמצות שביתתן על האב כמו שביתת בהמה וא"כ בשבת כל שעושה מלאכת אביו אפי' אם אינו מצווהו הרי אביו עובר משום ל"ת כל מלאכה וזהו באמת דעת הירושלמי דבשאין להקטן צורך בכבוי והוא עושה מלאכת אביו צריך למחות בידו ע"ש, והנה דבר גדול העיר ובאמת בפרש"י על הפסוק ל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך פרש"י אלו קטנים או אינו אלא גדולים הרי כבר מוזהרים הם ולא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת קטנים וזהו ששנינו קטן שבא לכבות כו' ששביתתו עליך עכ"ל והוא מהמכילתא דמפורש שם כלשון הזה הרי בהדי' דס"ל לרש"י דקרא דאתה ובנך הוא להזהיר על שביתת הקטנים אולם בס' רא"ם הוסיף באמת על דברי רש"י ז"ל ומוקי לה בפ' חרש שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו הוי כאילו מצווהו לעשות ע"ש ועי' בס' רביד הזהב. ונראה דרש"י ז"ל מפרש הא דמבואר במכילתא דל"ת כל מלאכה להזהיר גדולים על הקטנים היינו דלא ליספי' לי' בידים או לדעת אביו דהוי כאלו מצווהו והוא דומיא דאמר ביבמות גבי שרצים דם וטומאה דלא ליספינהו בידים ול"ק דל"ל קרא גבי שבת נילף מדם טומאה ושרצים דאפ"ל כמ"ש הב"י בסי' שמ"ג דהוי ג' כתובין או טעם אחר דבאמת מצינו בירושלמי פ"ב דפסחים גם גבי חמץ דלא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל והיינו לקטנים דברי ר' יאשי' ר"י אומר א"צ ומה שרצים הקל כו' ובמכילתא הוא רב אחי בר' יאשי' ולפ"ז כאבוה ס"ל ולא יליף מג' קראי, והירושלמי הנ"ל בארתי בחי' בס"ד, ולפ"ז ל"ק קו' המשכנות יעקב על פרש"י דבאמת גם ל"ת כל מלאכה כו' הוא רק דלא ליספינהו בידים כשאר איסורין, ומצאתי בחי' הרשב"א בפ' מי שהחשיך ד"ה כשהיא מהלכת ז"ל דאלו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול כיוצא בזה חיוב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאור' אי אמרינן לקטן למעבד איכא נמי איסורא דאור' דכתיב לא תאכלום כו' ולעיל נמי תני' קטן שבא לכבות כו' ואוקימנא בעושה ע"ד אביו ועובר בזה משום ל"ת מלאכה אתה ובנך ע"ש פתח בלא תאכלום לא תאכילום וסיים בל"ת מלאכה אתה ובנך ומזה נראה דדא ודא אחת היא וכנ"ל והכל דלא ליספי' לי' בידים או בעושה ע"ד אביו דהוי כאלו מצווהו ועי' בב"י סי' רס"ו שהביא בשם המ"מ שעמד בחקירה זו ועי' בחי' הרמב"ן בשבת פ' מי שהחשיך ע"ש הרי דלא נעלם דבר מעיני הראשונים. ובעיקר הדבר הא דלא אמרינן באמת דשביתת בנו ובתו הקטנים הוא כמו שביתת בהמתו דודאי לא שייך לדעת אלא כל שעושה מלאכת בה"ב אסור משום שביתת בהמתו וה"נ נימא כן בבנו ובתו דהא בחד קראי כתיב אתה ובנך כו' ובהמתך, נראה דניחא שפיר דלפי המתבאר בשבת פ' מי שהחשיך דפריך והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ופרש"י ואיזהו סתם מלאכה העשוי ע"י שניהם זהו שהיא טעונה והוא מחמר ע"ש הרי דקרא דאתא כו' ובהמתך קאי על מחמר שנעשה המלאכה ע"י שניהם ושביתת בהמתו דאסור אפי' אין מחמר אחריו הוא מקרא דלמען ינוח ועי' בתוס' ריש פ' במה בהמה דאדם מוזהר על שביתת בהמה דכתיב למען ינוח ומיהו לאו דל"ת כל מלאכה הוא למחמר ע"ש, ולפ"ז גם הא דכתיב אתה ובנך ג"כ לא מיירי בשביתת בנו אפי' אין עושה ע"ד אביו דהא גם בבהמה לא מחייב אלא במחמר וע"כ גם בבנו ובתו מיירי שנעשה המלאכה ע"י שניהם והיינו שעושה ע"ד אביו דהוי כאלו מצווהו וכמו בבהמה דמחמר אחריו וז"ב, ועי' בשו"ת הרשב"א סי' נ"ט דלא אסרה תורה עבד ואמה וגר אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל דומיא דקטן וכדאמרינן בפ' כ"כ ע"ש מבואר מדברי הרשב"א ג"כ דבקטן חייב מקרא דלא תעשה והיינו דכשעושה ע"ד אביו הוי כאלו מצווהו ובאמת גם בשאר איסורין אסור בכה"ג ואפשר עוד דשאר איסורין ילפי' משבת דכל לדעת אסור דהוי כאלו מצווהו: ויש לי בכאן מקום עיון הא דמדמה הגמ' שאר איסורין לשבת וכדאמרינן ביבמות גבי ר' פדת דאמר לידבר טליא וטליתא כו' אלמא קסבר קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, וקשה הא קיי"ל דמתעסק פטור ומדברי האחרונים משמע דמתעסק ליכא איסורא כלל ועי' במקור חיים סי' ת"ל והנה קטן כל מעשיו דומה למתעסק ועי' היטב בטו"א ר"ה כ"ט ובמגילה כ"ד והנה בחולין י"ב אמרי' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר"נ היא והיינו דשחיטת חש"ו הוא בלא כוונה והנה בגמ' ל"א מבואר דגם לרבנן לא בעינן כוונה לשחיטה היינו להתיר לאכילה ורק לחתיכת סימנים ע"ש בתוס' ד"ה ואי וד"ה נהי וע"ש שכ' דאי לאו דרבא הו"א דהתם אפי' רבנן מודי דהא מכווני לחתיכת בשר ומוכח מזה דקטן יש לו כוונה לחתיכה דהא הוא חותך מדעת אלא דמ"מ כוונה לחתיכת סימנים לא שייך גבי קטן דכך הוא חותך הסימנים כמו דבר אחר ולפ"ז נראה דה"ה גבי הוצאת שבת דנהי דמכוון להוציא מ"מ אינו מכוון להוציא ברה"ר דהא אינו יודע להבחין בין ר"ה לרה"י וא"כ הוי כמו נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר דס"ל לרבא דפטור ועי' היטב בתוס' שבת ד' ע"ב ד"ה נתכוון ולפ"ז