פרי יצחק חלק ב מב

לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית כו' והיינו כל חד וחד לפום חורפא דיליה אבל במצות ל"ת כל שהתינוק הוא בר הבנה מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה וזה ברור, והיינו מ"ש האו"ה דאע"ג דמצוה על אביו לגעור בו מ"מ הוא דוקא בתינוק דבר הבנה אבל בלאו בר הבנה לא אתי למסרך אחר מנהגו לכשיגדיל דעדיין אינו נותן אל לבו כלל מה שהוא עושה: והנה ראית האו"ה מהא דיונק תינוק אפי' מבהמה טמאה אינו מובן כלל וכבר נתקשה בזה בס' חיי אדם ה' חינוך הקטן דהא בהדי' אמרינן ביבמות קי"ד הטעם משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב ש"מ להיפך דבמידי דלאו מסוכן אסור אפי' לאו בר הבנה. ונראה ליישב דהנה שם בגמ' מייתי ראיה מהא דתני' יונק תינוק כו' קתני מיהו אין חוששין ביונק שקץ ש"מ קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ומשני סתם תינוק מסוכן אצל חלב ע"ש ומבואר דהא דמשני משום סכנה היינו דוקא אי אמרי' ב"ד מצווין להפרישו אבל אי נימא דקטן או"נ אין מצווין להפרישו ניחא שפיר דיונק תינוק הוא משום דאין מצווין להפרישו ולאו משום סכנה ועי' בחי' הרשב"א שם דס"ל להמקשה דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למספי' בידים לא, ולפ"ז אפ"ל דלדידן דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו באמת אף לפי המסקנא פי' הברייתא כן הוא וכדס"ד דהמקשה ולא משום סכנה, והנה בברייתא דקתני יונק תינוק סתמא דמילתא מיירי בודאי אפי' ביש לו אב ומ"מ קתני אין חוששין ביונק שקץ וקשה הא מ"מ אביו מצווה להפרישו ומזה הוכיח האו"ה דתינוק דלאו בר הבנה ל"ל בה וזה נ"ל ברור בפי' האו"ה: וראיתי בס' שו"ת מהר"צ להגאון האב"ד דזאלקווא בסי' נ"ח הביא דברי הרוקח המובא במג"א סי' שמ"ג ובש"ך יו"ד סי' שכ"א דאשת כהן מעוברת מותרת לכנס באהל המת מטעם ס"ס שמא נפל או נקבה והמג"א תמה ע"ז דטהרה בלועה אינה מטמאה ע"ש, והרדב"ז בתשו' סי' ר' הקשה ג"כ כנ"ל וכתב דמתוך פשיטת הדבר אני אומר דהרוקח מיירי באשה שקרבו ימיה ללדת וחיישינן שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ע"ש, ותמה ע"ז בשו"ת הנ"ל דאיך שייך בעובר להיות נזהר לאפרושי מאיסור והרי לעיל כ' המג"א בעצמו דאפי' בתינוק אם לאו בר הבנה ל"ש לגבי' הדין דאביו או ב"ד מצווין להפרישו ואפי' לספות לו בידים מותר כמ"ש המג"א ראיה מהך דיונק שקץ, ועוד הרי כתב המג"א למעלה דדוקא אביו מצווה להפריש את בנו ולא אמו וא"ת דהפי' בדברי הרוקח דהאשה הולכת בידיעת בעלה כו' מ"מ בעובר לית דין צריך בישש דאין חיוב על האב להפרישו כיון דקי"ל ההורגו פטור נדה מ"ב כו' ע"ש, והנה מ"ש דאפי' תינוק דלאו בר הבנה מותר לי' לספות בידים וכמ"ש המג"א ראי' מהא דיונק שקץ הרי דמפרש דברי האו"ה כפשטי' דתינוק דלאו בר הבנה ספינן לי' איסור בידים וזה ודאי ליתא דהא להאכיל איסור לקטן אסור מה"ת דילפינן מהנך קראי דטומאה דם ושרצים ובודאי אפי' לתינוק בן יומו אסור לספות בידים דבקרא לא מפליג כלל וכל מה שיש לחלק בין בר הבנה היינו מדרבנן לענין לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה וכנ"ל, ועוד הא קתני בברייתא בהדי' ולא יאכילנו נבילות וטרפות הרי דלהאכיל בידים נייט אפי' לקטן דלאו בר הבנה אסור דהא קאי על הא דתינוק יונק כו' ועי' בחי' הרשב"א שם, ולכן נלענ"ד ברור כמו שכתבתי דהאו"ה מודה דלספות בידים אפי' לתינוק בן יומו אסור מה"ת ורק לענין הא דאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו הוא דוקא בתינוק דבר הבנה אבל בלאו בר הבנה ל בה וכנ"ל: ולפ"ז כל דבריו ז"ל צ"ע והנני פורטם דממ"נ אם נימא דהא דאסורה מעוברת לכנוס באהל המת היינו מטעם העובר שהוא באוהל המת אפי' אם לא יוציא הולד ראשו פשיטא דהוי כספי לי' בידים במה שהיא נכנסת עמו ול"ש כאן כל הפלפול אם אביו מצוה לגעור ולהפרישו וכן מה שהביא דברי המג"א דהאם אינה מצווה להפריש בנה כיון דהיא ספי לי' בידים זה אסור מה"ת לכל אדם מקראי דטומאה ואין ענין הא דמצווין להפרישו רק לדעת הרדב"ז שפירש בדברי הרוקח דהחשש הוא שמא יוציא את ראשו שהוא כילוד ובעודה במעיה ל"ה דהוי טהרה בלועה ובזה אפ"ל דלא הוי כספי לי' בידים כיון דבשעה שנכנסת לאהל המת עדיין העובר במעיה וגם אם יוציא הולד את ראשו אח"כ הרי הוא כאוכל נבילות מעצמו ואין אמו מצווה להפרישו, אולם באמת אינו מוכרח דאפ"ל כיון דמכנסת אותו במקום שקרוב שיוציא את ראשו הוי כספי לי' בידים והא גם ליתן חגב טמא לתינוק לשחוק בו אסור שמא יאכלנו מעצמו והוי כספי לי' בידים ועי' במג"א סי' שמ"ג וא"כ גם הכא כן הוא כיון דמכנסת אותו לאהל המת ושמא יוציא ראשו הוי כספי לי' בידים, ולפ"ז גם מה שהאריך להקשות דאיך אפשר דהאם חייב להפרישו כיון שהעובר עדיין במעי אמו ומותר להורגו הוא תמוה דהא הרדב"ז מפרש משום דחיישינן שמא יוציא את ראשו וברגע זה הוא באהל המת והרי יצא ראשו הרי הוא כילוד ואסור להרגו וכמבואר בסנהדרין ע"ב בברייתא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ועי' בפרש"י דהוי כילוד והוא משנה מפורשת בפ"ו דאהלות וכיון דהוי כילוד פשיטא דאסור לטמא אותו באוהל המת. ובעיקר הדבר נראה לומר דהרוקח ס"ל כהטור שכ' ביו"ד סי' רע"ג דבטומאה ב"ד מצווין על הקטנים להפרישם וכן משמע הלשון אמור ואמרת כו' וכן כתב בהדי' הנ"י הביאו הב"י באו"ח סי' שמ"ג ולפ"ז אפ"ל דגם הרוקח ס"ל הכי דבטומאה ב"ד מצווין להפרישו ולאו דוקא ב"ד אלא כל ישראל ולפיכך אסורה מעוברת לכנס לאהל המת שמא יוציא הולד ראשו כמ"ש הרדב"ז ובטומאה מחויב להפרישו וכנ"ל: והנה במה שכתבתי בכוונת האו"ה כתב ע"ז הדר"ג וצ"ע דהא מברייתא דבן חבר רוצה המקשן ג"כ להוכיח דאין ב"ד מצווין להפרישו ומדקתני אין זקוק לו משמע אפי' אביו החבר אין זקוק לו ואמאי הא על האב מוטל להפרישו והמקשן הא לא אסיק אדעתי' דבדמאי הקילו ושם סתמא קתני בן חבר ומשמע אפי' בתינוק דבר הבנה עכ"ל הטהור, הנה באמת קושיא זו לא עלי יסוב ולא על האו"ה לבד דקשה ג"כ מזה על שי' התוס' בשבת קכ"א שכתבו דבקטן שהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו וכן על שי' הרמב"ם ז"ל שכ' דאביו מצווה להפרישו כדי לחנכו אולם נראה שגם התוס' בשבת שם הרגישו בזה ע"ש שכ' דכל הני מיירי בשלא הגיע לחינוך וכן צ"ל לפי האו"ה דמיירי בתינוק דלאו בר הבנה ובאמת כבר נתקשה בזה הרשב"א בחי' ליבמות שם ע"ש שהביא דברי הרמב"ם דמצוה על אביו להפרישו וכ' דנראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות וא"כ איך אין מפרישין אותו מן האיסור אלא שאין נראה כן מן סוגי' זו שיהי' חילוק בין אב לב"ד כדמשמע מההיא דתינוק שהי' הולך לבית אבי אמו עם הארץ ע"ש, ונראה דלא ניחא לי' להרשב"א ז"ל לפרש הברייתא בקטן שלא הגיע לחינוך ומשום דסתמא קתני בן חבר וכמ"ש כתר"ה: והנה הרשב"א שם האריך בזה להוכיח דאפי' אביו אין מצווה להפרישו וע"ש שהביא עוד ראיה מנדה פ' יוצא דופן דאיבעי מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מס"ל דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא ופרקינן הו"ל קטן אוכל נבילות ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא אפי' במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי ע"ש, והנה בודאי אין לומר דמייתי ראיה דאין חילוק בין ב"ד לאב דהא הכא מיירי ביתומה שנדרה והיינו שהשיאתה אמה דאין לה אב ובעלה בודאי אין מצווה להפרישה, וע"כ צ"ל דהרשב"א בא רק לה"ר דאף בהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו (כדמוכח למעיין בדבריו). אבל באמת גם זה צ"ע דהא בודאי אפי' אי נימא דבהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו הוא רק מדרבנן משום מצות חינוך וא"כ אין ראיה כלל מהא דבעלה מפר לה דאפי' בהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישה דאפי' אי נימא דמצווין להפרישה משום חינוך הא אין זה אלא מדרבנן ואתי נשואין דרבנן ומבטלי חינוך דרבנן והא דאמר בגמ' דבעלה מפר משום דאין ב"ד מצווין להפרישה היינו דאי ס"ד דב"ד מצווין להפרישה מדאורייתא לא מהני נשואין דרבנן אבל משום דהגיע לחינוך דב"ד מצווין להפרישו מדרבנן משום חינוך לזה מהני נשואין דרבנן וצ"ע, אולם י"ל דדוקא אי מופלא סמוך לאיש דרבנן דגוף הנדר דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלין הנדר מדרבנן לגמרי אבל אי מופלא סמוך לאיש דאור' א"כ ההפרה דרבנן אינו מועיל כלום לבטל גוף הנדר שהוא מדאורייתא משו"ה לא מהני גם לענין שלא יהי'