פרי יצחק חלק ב מא

אמנם נ"ל בזה דהנה בעיקר מה דאמרו גבי זמן ביוה"כ ליתבי' לינוקא. אתי למסרך צריך להבין דהא התם מיירי לענין לומר זמן דיוה"כ על הכוס מבע"י קודם זמן תוס' יוה"כ בעת שמותר עדיין באכילה ושתי' אלא דהמברך גופי' א"א לשתותו אף שהוא עדיין יום גמור משום שכבר קבל עליו יוה"כ וכדמפרש בגמרא היכי עביד אי מברך עלי' כיון דאמר זמן קבלי' עלי' א"כ מה זה דקאמר ליתבי' לינוקא דלמא אתי למסרך ופרש"י דלמא אתי למסרך התינוק לאחר המנהג זה ולשתות ביוה"כ אחר שיגדיל ולכאורה קשה איך אתי למסרך לשתות ביוה"כ ע"י שתית כוס זה ששותה מבעו"י בעוד שמותר באכילה ושתי' ורק המברך בעצמו כיון דאמר זמן קבלי' עלי' אבל התינוק ששותה מבעו"י מה"ת אתי למסרך ולשתות גם ביוה"כ גופי'. וצ"ל דהפי' אתי למסרך הוא דכמו ששותה כוס זה שאומרים עליו זמן לכשיגדיל ישתה ג"כ כוס זה שיאמר בעצמו עליו זמן וכשיגדיל הרי' יהי' אסור לו לשתות משום דקבלי' עלי' (וכן פי' הריטב"א), והנה בגוף ענין קבלת יוה"כ שבתות ויו"ט מבעו"י דקיי"ל דמשקבל עליו תוס' שבת ויוה"כ חל עליו וכדאמר רב אין בדילנא וכמבואר בשו"ע סי' רס"א וסי' תר"ח ע"ש הוא מחלוקת הפוס' אם הקבלה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן והלבוש בסי' רס"ג כתב דהקדמת תוספת הוא רק מדרבנן ע"ש והרב רבינו יונה בפ' תפה"ש כ' בשם הר"י מאורליינש שנסתפק בזה וכתב דאפ"ל שאינו אלא מדרבנן ע"ש ועכ"פ אי נימא דהקבלה מבעו"י לא הוי אלא מדרבנן א"כ גם הא דחיישינן בכאן דלמא אתי למסרך וכמו שבארנו דלכשיגדיל יאמר זמן על הכוס וישתה בעצמו אחר שקבל עליו יוה"כ ג"כ לא הוי אלא איסור מדרבנן וא"כ שפיר אמרי דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב דגם באיסור דרבנן הרי חיישינן לאתי למסרך כנ"ל. אולם המרדכי שפיר מחלק בין יוה"כ לשאר תענית אע"ג דגם בדרבנן חיישינן לאתי למסרך מ"מ בשאר תענית סמכינן על הסברא דהיכי דלא הוי מילתא דקביעותא לא אתי למסרך אבל במילה ביוה"כ אע"ג דעיקר אתי למסרך הוא רק מדרבנן אבל כיון דאתי למסרך לכשיגדיל לשתות ביוה"כ דהוי איסור כרת חמיר טפי וחיישינן אפי' במלתא דלאו קביעותא וכנ"ל: והנה בהגהמ"י בפ' כ"ט מה' שבת כ' לתת טעם שיכולין להשקות מכוס של קדוש לקטנים שלא במקום סעודה דדוקא נבילות וטריפות שהוא איסור לאו לא ספינן להו אבל קדוש היום מ"ע הוא ע"ש. ולכאו' בלא"ה אין חשש מלהשקות כוס של קידוש לקטנים שלא במקום סעודה דהא לטעום מכוס של קידוש הוי חינוך מצוה ובמקום חינוך מצוה שרי לספות איסור לקטן כמ"ש התוס' פסחים פ"ח ור"ה ל"ג ועיין במג"א סי' תקנ"א ס"ק ל"א שכתב דבסי' רס"ט משמע דאף משום מצוה לא ספינן איסורא לתינוק ע"ש וכוונתו כנ"ל, ולפמ"ש י"ל דהגהמ"י קאי בשי' הרשב"א והר"ן דכוס של ברכה צריך להטעים דוקא לקטן שהגיע לחינוך ולפ"ז ניחא דלקטן שהגיע לחינוך אין להתיר איסור משום חינוך מצוה וכמ"ש התו' בר"ה ד' ל"ג ע"ש דבקטן שלא הגיע לחינוך שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת משום חינוך מצוה וקטן שהגיע לחינוך אין לומר לו לתקוע משום דאיכא איסורא דרבנן, וא"כ הרי ס"ל לתוס' דיש חילוק בזה דדוקא בלא הגיע לחינוך שרי במקום חינוך מצוה אבל בהגיע לחינוך אין להתיר משום חינוך מצוה ולהכי לא מצי הגה"מ לתרץ משום חינוך מצוה: ובזה אשכחנא פתרי למ"ש הב"ח בסי' רס"ט וז"ל ומה שקשה האיך נותנין לשתות קודם קידוש במקום סעודה לתינוק הלא איסורא לא ספינן להו כדאיתא בפ' חרש נראה דה"ד בהגיע לחינוך אבל בלא הגיע לחינוך לית בה איסורא ובהגמ"י כתב ישוב אחר ע"ש עכ"ל הב"ח, ולכאורה הדברים תמוהין דפשוט מאד דגם לקטן שלא הגיע לחינוך לא ספינן בידים וכ"נ מדברי כל הפוסקים דלספות לקטן איסור בידים אפילו לתינוק בן יומו אסור כדמוכח להדיא בפ' חרש מהא דתינוק יונק וכ"נ מדברי הב"ח גופי' בסי' שמ"ג, ולמען לא יהי' דברי הב"ח כבית סתום נראה דכוונתו במ"ש אבל בלא הגיע לחינוך לית בה איסורא היינו במקום חינוך מצוה וס"ל להב"ח נהי דלטעום מכוס של קידוש הוי חינוך מצוה מ"מ בקטן שהגיע לחינוך לא ספינן להו איסורא במקום חינוך מצוה והיינו שכ' דבלא הגיע לחינוך ספינן להו איסורא פי' במקום חינוך מצוה וז"ב, אולם הגהמ"י קאי בשי' הרשב"א והר"ן דצריך להטעים לקטן שהגיע לחינוך ולכן לא מהני חינוך מצוה וכמ"ש התוס' בר"ה שם ולכן כתב ישוב אחר והדברים נכונים בס"ד: הן אמת דלפ"ז לכ' צ"ע מהא דאמרי' גבי זמן ביוה"כ ליתבי' לינוקא אתי למסרך והא גם שם הוא כוס של ברכה והוי חינוך מצוה וא"כ לפ"ד הב"ח מצי למיתבי' לקטן שלא הגיע לחינוך כמו בקידוש, וע"כ דלדידי' יהי' מוכרח מזה דכל היכי דיש לחוש לאתי למסרך לא שרינן משום חינוך מצוה וא"כ גם גבי קידוש אכתי תקשי ניחוש לאתי למסרך, ואף שהתוס' פסחים פ"ח כ' דמותר להאכיל לקטן שלא למנויו משום חינוך מצוה שא"ה דעיקר האכילה הוא לצורך הקטן ולהכי לא אתי למסרך (וכמו דס"ל להרשב"א בכל איסורי דרבנן דאינו אסור משום אתי למסרך רק היכי שאינו לצורך הקטן אבל גבי קידוש וזמן לא הוי צורך הקטן וכמ"ש הרשב"א בפ' חרש, אולם י"ל דלהכי לא חיישינן בקידוש לאתי למסרך משום דלא הוי מילתא דקביעותא וכמש"כ להדיא הרשב"א בתשו' סי' ל"ז וכ"כ במג"א סק"א ע"ש דזימנין דאיכא אורחין ולא צריכנן למטעמי' לינוקא, ולפ"ז אפ"ל גם בהא דאמרי' בר"ה דמתעסקין עם התינוקות לתקוע בר"ה שחל בשבת משום חינוך מצוה דלא מקרי כלל לצורך הקטן ואפ"ה לא חיישינן לאתי למסרך משום דר"ה שחל בשבת אינו בכל שנה וחל רק לפרקים להכי לא הוי מילתא דקביעותא אולם הטור סי' תקנ"ט כ' דט"ב שחל במוצ"ש אסור להבדיל וליתן לתינוק כיון דלפי קביעות השנים חל לפעמים ט"ב במוצ"ש הרי דגם זה מקרי מלתא דקביעותא, מ"מ י"ל דלא דמי לר"ה שחל בשבת דהא בלא"ה אין הכרח להתעסק עמו וכיון שאינו בא תמיד לפיכך אם רצה להתעסק לא הוי קביעותא ועוד דלהרמב"ן בתוה"א טעמא אחרינא איכא בהא דאין מבדילין בט"ב על הכוס משום דבט"ב כל ישראל עניים מרודין הן להכי לא תקנו כלל הבדלה על הכוס, אבל בר"ה שחל בשבת אפ"ל דלא הוי קביעותא ולהכי לא חיישינן לאתי למסרך כנ"ל, ובזה יש לתרץ מה דקשה לכ' בשבת י"ג מיתבי רשב"ג אמר התינוקות קורין לאור הנר כו' שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהם לא אתי לאצלוי' ולכ' מאי מקשה מתינוקות הא לקרות הוא חינוך מצוה ובמקום חינוך מצוה שרי לספות לקטן איסור בידים ול"ל לומר משום אימת רבן עליהם, אך לפ"ד דבקביעותא אפי' חינוך מצוה אסור דאתי למסרך ניחא דהא הוי מלתא דקביעותא בכל שבת, וצ"ל לפ"ז דזה לא מקרי לצורך הקטן משום שאינו בר מצות וצ"ע ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ יקשה על הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן בידים א"כ תקשי כנ"ל דשמא יטה הוא רק דרבנן אבל אי נימא דלא מקרי לצורך הקטן ניחא דאסור משום דאתי למסרך וכמ"ש הרשב"א לענין זמן ביוה"כ. ולפי דברי תוס' ר"ה הנ"ל דדוקא בלא הגיע לחינוך שרינן משום חינוך מצוה אפ"ל דלהכי מתרץ משום אימת רבן עליהם משום דמשמע לי' דתינוקת של בית רבן היינו אפי' הגיע לחינוך דלא שרינן משום חינוך מצוה: עוד י"ל בישוב דברי הב"ח הנ"ל דודאי בכל האיסורין אסור לספות לקטן אפי' בשלא הגיע לחינוך מיהו הא דאסור לטעום קודם קידוש במקום סעודה היינו משום חובת קידוש ולכן בקטן שלא הגיע לחינוך ואיני מחויב לחנכו במצות קידוש ממילא לא שייך גבי האיסור דאסור לטעום קודם קידוש ושפיר ספינן להו בכגון זה: והנה בשו"ע סי' שמ"ג כ' קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו והמג"א סק"ב כ' וז"ל וכתב באיסור והיתר שמ"ח דדוקא תינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק תינוק אפי' מבהמה טמאה עכ"ל ע"ש, וביאור דבריו נ"ל עפ"י דברי הב"ח בסי' הנ"ל שכ' דמ"ש הרמב"ם אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה לא מיירי בקטן שהגיע לחינוך אלא אפי' בן ד' וה' אעפ"י שלא הגיע לחינוך מ"מ מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו ע"ש שהוכיח כן בראיות, והנה הטעם נ"ל פשוט דודאי עיקר החינוך הוא דיהי' סרוך אחרי מנהגו כשיגדיל וכמו שפרש"י בחגיגה ד"ו אולם מ"מ חיוב החינוך במ"ע הוא כשיכול לעסוק במצוה בכל דבר במדה הראוי' וכמו דת"ר בסוכה מ"ב קטן היודע