פרי יצחק חלק ב לד

וכ"נ ממש"כ הסמ"ג בה' שביתת עשור שהביא הגמ' בפ' ב"מ הטמין המטמין והדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן ושובת וכתב הסמ"ג משמע שאין הדלקת הנר קבלת שבת אמנם המדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה לאחר שהדליק דתני' בתוספתא כו' ע"ש הרי דהסמ"ג ס"ל דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת וכן כל הראשונים דס"ל דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת ה"ר מהגמ' הנ"ל ומ"מ כתב הסמ"ג דהמדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה ומזה נראה דלבה"ג דס"ל הדלקת הנר היי קבלת שבת היינו לכל בני הבית, וכ"נ מדברי הכל בו הביאו הב"י בסי' רס"ג שכתב דהר"ף חולק על הר"מ וס"ל דוקא לבני הבית מועיל תנאי אבל אשה שמדלקת אין מועיל לה שום תנאי הרי דבסתמא הוי קבלת שבת לכל בני הבית, וכ"נ מדברי הרמ"א בסי' רס"ג סעי' י' שכתב והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה כו' אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה ע"ש ונראה דהמנהג הוא כמו הכרעה בין הפוסקים דלענין אשה המדלקת החמירו שמקבלת שבת בהדלקה אולם לענין שאר בני הבית סמכו על הפוסקים דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת כלל, אולם לשי' בה"ג בעצמו דס"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת זהו בודאי לכל בני הבית דחכמים הכי תיקנו שתהא הדלקה מלאכה אחרונה ושלא יעשו אחריה מלאכה כלל וכמש"כ הר"ן בפ' ב"מ ע"ש וזה ברור: סימן ט אשה שהדליקה נרות בעיו"ט שחל להיות בע"ש מבעוד יום וברכה כנהוג אך חשבה בלבבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה ונשאלתי אם מותרת לטעום מידי קודם קידוש, וכן אם יש איסור לעשות מלאכה אח"כ תשובה בס"ד הנה מקודם נראה לבאר במי שמקבלת שבת ע"י הדלקה מבעוד יום אי אסורה אח"כ לאכול ולשתות משום חובת קידוש. והנה המג"א בסי' רע"א כתב בשם הב"ח דאם קבל עליו שבת אפי' מבעו"י אסור לטעום ואם לא קבל עליו שבת אסור משתחשך, והב"ה כתב זאת לישב הסתירה על הטור שכ' בסי' רס"ט דהמקדש בבהכ"נ אסור לו לטעום מהכוס משום דאין קידוש אלא במקום סעודה ואלו בסי' רע"א כ' דמשתחשך אסור ותי' הב"ח דהתם מיירי שכבר קבל עליו שבת ע"י תפלת ערבית דאפי' מפלג המנחה אסור עד שיקדש אבל היכא שלא קבל עליו שבת דוקא משחשיכה אסור וכ"כ רש"ל, וכ"כ המג"א לענין הבדלה בסי' רצ"ט דמי שהתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה אסור לטעום עד שיבדיל: ובשו"ת בנין עולם בסי' ז' הקשה על הב"ח והמג"א מהא שכ' הרמב"ם והובא בשו"ע סעי' ה' שנים שהיו שותין ואמרו בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו והשיג עליו הראב"ד דהא אף בלא אמירה אסור להם לשתות וכמש"כ בשו"ע ס"ד ותי' הכס"מ דהתם כשהחשיך כבר והכא מיירי בספק חשיכה וכיון שאמרו בואו ונקדש נאסר להם לשתות אפי' בספק חשיכה כשם שקובעת למעשר בספק חשיכה כדאמרי' בפ' ע"פ ועי' מג"א סק"י הרי דבספק חשיכה דהוי איסור דאורייתא וספק כרת ומ"מ מותר לשתות בלא קבל עליו שבת אם לא אמר בואו ונקדש א"כ אין סברא לומר דאם קבל עליו שבת מבעו"י קודם שקה"ח יה' עדיף מספק חשיכה בלא קבלת שבת דהא תוס' שבת אינו דאורייתא אלא בזמן מועט קודם שקה"ח ולדעת רוב הפוסקים אינו אלא מדרבנן ואין סברא לומר דאם קבל שבת בפירוש אף זמן רב קודם שקה"ח יהי' דאורייתא, ולענ"ד אינו כן דמש"כ דדעת רוב הפוס' הוא דתוס' שבת הוא רק מדרבנן הוא תמוה דאדרבה דעת רוב הפוס' הוא דתוס' שבת הוא דאורייתא התוס' והרא"ש בפ' תפה"ש וכ"כ התוס' בכתובות מ"ז וכ"ה דעת הרמב"ן בתוה"א והריטב"א בחי' לתענית והר"י מקורביל מובא ברא"ש פ' תפה"ש ובה"ג בהל' יוהכ"פ והרי"ף כמש"כ הב"י סי' רס"א והר"ן פ' ב"מ וכ"ה דעת סמ"ג וסמ"ק ורי"ו וס' יראים והראב"ן והרר"י בפ' תפה"ש זולת לדעת הרמב"ם ליכא תוס' כלל אפי' מדרבנן ולדעת ר"ת תוס' שבת לפניהם דרבנן ובודאי קיי"ל כוותייהו דרוב הפוס' דתוס' שבת דאורייתא, ובעיקר הדבר מש"כ דאין סברא דקבלת שבת יה' חמור מספק חשיכה צ"ע עליו הא זהו מחלוקת הראשונים כמו שהביא הטור בסי' שצ"ג ודעת רבינו שמרי' דלאחר קבלת שבת חמור מספק חשיכה וכן פסק בשו"ע סי' רס"א דלאחר שקבל עליו שבת אסור לערב ולהטמין אע"ג דבספק חשיכה מערבין וטומנין וא"כ לשיטה זו אין תימה שגם לענין קידוש הדין כן דקבלה חמור מספק חשיכה: אמנם בעיקר שיטת הר' שמרי' כתב החכ"צ בתשו' סי' י"א וז"ל ובעיני הדבר תמוה מאד שיהא חמור תוס' שבת שהוא מקבלו ברצונו ואינו אלא עשה בעלמא מביה"ש שהוא ספק איסור סקילה והעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת למ"ד עכ"ל ע"ש, אבל באמת תמי' זו איני מכיר דודאי לענין איסור דרבנן חמור קבלה מבספק חשיכה דנהי היכא דמקבל עליו תוס' שבת אינו אלא עשה מ"מ בודאי הוא דכל איסורא דרבנן אף בתוס' גזרו כיון דהוי עשה אבל בביה"ש לענין איסור דרבנן אף דלעשות מלאכה דאו' הוי ספק דאורייתא מ"מ לענין דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא וכן אמרינן בשבת ל"ד ביה"ש ספיקא הוא וספק דרבנן לקולא משא"כ במקבל שבת דחל עליו שבת בעשה ואסור מה"ת משום ודאי בודאי חמיר טובא ואסור לערב ולהטמין דהוי ודאי שבת [אלא דלענין הטמנה יש לעיין דטעמא דמותר בביה"ש הוא מפני סתם קדירות רותחות הן בביה"ש א"כ אפי' ע"י קבלה אין לגזור], וכ"ז י"ל אף לפי מ"ש מקצת הפוס' דאם קבל עליו שבת לא הוי אלא דרבנן מ"מ כיון דהוי ודאי דרבנן חמיר טפי ונתנו עליו כל איסורי שבת שהם מדרבנן יותר מביה"ש דאינו אלא ספק והרי ביה"ש ביו"ט ראשון הוי ספק דאוריי' ומ"מ לענין שבות לא גזרו במקום מצוה וביו"ט שני דעיקרו אלא מדרבנן ומ"מ כל תורת יו"ט ראשון עליו דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והכ"נ כיון דמדרבנן נאסר במלאכה שנתנו עליו תורת שבת ע"י קבלתו כל דין שבת עליו דהוי ודאי דרבנן וחמיר טובא מבה"ש דלא הוי רק ספק וכ"ש אי אמרי' דקבלה הוי עשה א"כ בודאי דאין לתמוה דודאי עשה חמור לענין איסור דרבנן מספק ביה"ש כנ"ל: אלא דלכ' אפי' אי נימא כדעת ר' יואל דלא חמיר קבלה מספק חשיכה וכל מלאכה המותרת בביה"ש מותר נמי בקבלה היינו דוקא לענין מלאכה אבל לענין קידוש אף דבספק חשיכה מותר לאכול מ"מ בקבלה גרע טפי ואסור לאכול קודם קידוש דהא משמע ברא"ש פ' ערבי פסחים דבאמת תלי זה בזה ולמאן דס"ל דמותר לאכול בספק חשיכה היינו משום דבאמת אין לקדש בספק חשיכה (ועיין בר"ן) ועי' בש"ג שם דאין ראוי לקדש עד צה"כ והוא כשיטה הנ"ל וכיון דזמן קידוש הוא בלילה לפיכך מותר לאכול בספק חשיכה אבל בקבל עליו שבת דיכול לקדש על הכוס וכדאמרינן רב צלי של שבת בע"ש ואומר קידוש על הכוס אמרינן כיון שקבל עליו שבת ויכול לקדש אסור לאכול קודם קידוש ואינו ענין לס"ח, ולפ"ז כל הסוגיא בפסחים ה"ד בלא קבל עליו שבת ולכך לכל חד כדאית לי' להרי"ף אף בספק חשיכה אסיר לאכול ולהרז"ה דוקא בודאי חשיכה ע"ש אבל בקבל עליו שבת אפי' מפלג המנחה אסור לאכול וכדעת הב"ח ורש"ל ומג"א והדלקת הנר הוי קבלת שבת כמו תפלה. ועוד דבאמת גם בספק חשיכה גופי' שכ' הכס"מ דהרמב"ם קאי על ס"ח ואם לא אמר בואו ונקדש מותרין לאכול קודם קידוש כבר הקשה ע"ז המג"א בסי' רע"א דסותר עצמו למ"ש בסי' רצ"ט דאוסר בספק חשיכה אף בלא אמירה כלל, וגם דעת הרמב"ם ז"ל צ"ע לפי מה שפי' הכס"מ דבריו דהא רב סתמא קאמר כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש ולא הזכיר כלל שאמרו בואו ונקדש, ועוד דהו"ל להרמב"ם לומר דשנים שהיו שותין מיירי בביה"ש ועוד מאי ענין אמירת בואו ונקדש בספק חשיכה לקביעת מעשר כיון דבלא אמירה מותר בספק חשיכה ומאי תלי' זה בזה וע"כ