פרי יצחק חלק ב כא

כרשב"י דזמן ק"ש של ערבית נמשך עד נץ החמה והא דקאמר עד שיעלה ע"ה הוא משום סייג ורבנן ס"ל דזמן ק"ש אינו אלא עד שיעלה ע"ה לפיכך צריך לזרז מקודם חצות ע"ש, ולפ"ז ניחא נמי דלהרא"ש אין לאכול מצה אחר חצות משום סייג אף דלגבי ק"ש ס"ל כר"ג דגם לכתחלה מותר לאחר חצות ומשום דבק"ש זמנה עד הנץ מה"ת לכך לא עשו בו סייג בחצות אבל במצה דזמנה הוא רק עד עלות השחר לפיכך איכא סייג. אלא דבעיקר דברי השאג"א יש לתמוה דאי נימא דלפיכך ס"ל לר"ג דעד שיעלה ע"ה משום דזמנה מה"ת עד הנץ ולפיכך לא עשו חכמים סייג קודם ע"ה נמצא דלפ"ז לענין הזכרת יציאת מצרים דאין זמנה בוודאי אלא עד סוף הלילה בדין היא שיעשו חכמים סייג שלא יזכיר אלא עד חצי הלילה ובגמ' לא משמע כן. והנה התוס' בזבחים ד' נ"ז ע"ב כתבו דהא דלא עשו סייג ג"כ בנאכלין לשני ימים ולילה אחד עד חצות היום דניכר הוא מתי יהי' שקה"ח אבל בלילה אינו ניכר, ולפ"ז איך אפ"ל דלפיכך קאמר ר"ג דזמן ק"ש עד שיעלה ע"ה דמה"ת הוא עד הנץ ומשום סייג הוא עד ע"ה והא בנאכלין לשני ימים ולילה לא עשו חכמים סייג ומשום דניכר הוא מתי יהי' שקה"ח א"כ ה"ה דניכר הוא מתי יהי' נץ החמה ול"צ סייג לזה: ובעיקר דברי התוס' קשה לכאורה נהי דבנאכלין לשני ימים לא עשו סייג משום דשקה"ח ניכר הוא מ"מ קשה בק"ש של שחרית דמה"ת זמנה עד ג' שעות למה לא עשו חכמים סייג ודוחק לומר משום דהזמן קצר לכך לא עשו חכמים סייג להקדים הזמן, וכן קשה טובא בתפלת שחרית וגם בהקרבת התמיד של שחר גופי' למה לא עשו חכמים סייג והרי בהקטר חלבים ואברים לדעת הרמב"ם עשו חכמים סייג אף דכהנים זריזין הן, והנה הכס"מ כ' בפ"א מה' ק"ש דבאמת זמן ק"ש של שחרית הוא מה"ת כל היום ולכן לא הפסיד הברכות וכ"כ בס' תומת ישרים סי' י"ג ורק משום סייג קבעו חכמים עד ג' שעות כמו בק"ש ערבית ע"ש, ולפמ"ש ק' דל"ל לעשות סייג בק"ש של שחרית אי נימא דמה"ת זמנה כל היום עד שקה"ח והרי שקה"ח ניכר הוא וכמו בנאכלין לשני ימים שלא עשו חכמים סייג וכמ"ש התו'. ובעיקר קו' התוס' דלמה לא עשו חכמים סייג בנאכלין לשני ימים ולילה שלא יהי' נאכל אלא עד חצות היום הי' נ"ל דעיקר מה שהצריכו חכמים לעשות סייג היינו דוקא בלילה ומשום דאיכא אונס שינה ולכך חששו שמא ישן עד שיעלה ע"ה וכמו שאמרו לגבי ק"ש שמא יאמר אוכל קימעא ואישן קימעא כו' אבל ביום לא עשו חכמים סייג כלל דוודאי כ"א יזהר שלא יעבור הזמן והיינו דלא מצינו ענין סייג אלא בדברים שזמנם בלילה אבל בדברים שזמנם כל היום לא עשו חכמים סייג והוא נכון. אלא דיקשה מהא דאמרינן בפסחים י"א במשנה שם ר"מ אומר אוכלים כל חמש ור"י אומר אוכלין כל ד' ומבואר התם דאף מה"ת נאכל עד שעה שביעית מ"מ גזור רבנן עלה דלמא טעי וסבור על השביעית שהיא ששית או גזירה משום יום המעונן הרי דבחמץ גם ביום גזרו משום סייג שמא יעבור הזמן ולפ"ז קשה על הרבה דברים דמצותן ביום ולא עשו חכמים סייג כלל, אמנם אפ"ל דבוודאי איכא לפלוגי בין דבר הרשות לדבר מצוה דמצוה שיש לו לאדם לקיים ביום לא חיישינן שמא יעבור הזמן דכ"א יקדים א"ע לדבר מצוה וכן אכילת קדשים והקרבת קרבנות מ"ע הוא ובוודאי כ"א ימהר א"ע לקיים המצוה אבל בדבר הרשות שמותר לו לאכול עד זמן ידוע ולא יותר חיישינן שמא יטעה בשעות ורק בלילה גם בדבר מצוה כמו ק"ש ואכילת קדשים חיישינן שמא ימשוך ויעבור הזמן משום דאיכא אונס שינה אבל ביום לא חששו ול"צ סייג והיינו דבדבר מצוה איכא נ"מ בין יום ללילה: נחזור לעניננו לישב דעת הרמב"ם ז"ל והנה ע"ד מ"ש דאכילת פסחים הוא רק עד חצות משום סייג ובאכילת מצה פסק דזמנה כל הלילה בזה כבר כתב הצל"ח לתרץ משום דבפסח איכא כרת וע"ש מה שתירץ עוד, אולם עדיין קשה מ"ש דגבי ק"ש ס"ל להרמב"ם ז"ל דלכתחלה אין לאחר יותר מחצות הלילה ומשום דלכתחלה גם ר"ע מודה בהך סייג ולענין אכילת מצה משמע דגם לכתחלה זמנה כל הלילה, והנה להרמב"ם ז"ל לכאורה מבואר כן להדיא בברכות ד"ט דמביא שם הברייתא ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצוותן עד שיעלה ע"ה ובאמת קשה טובא דלמה לא תני אכילת מצה בלילי פסח ומ"ש דשביק אכילת מצה דהוי דאורייתא ותני הלל בלילי פסחים דלא הוי אלא מדרבנן ובע"כ צ"ל דהברייתא לא תני אלא דברים דמה"ת זמנה כל הלילה וחכמים עשו בהם סייג עד חצות דהא פסח בוודאי אינו נאכל אלא עד חצות וכן ק"ש ס"ל כרבנן א"נ לכתחלה גם ר"ג מודה וכשיטתו וכן הלל בלילי פסחים אבל אכילת מצה דגם מדרבנן זמנה כל הלילה לא תני בברייתא אלא דבאמת טעמא בעי מ"ש אכילת מצה מק"ש והלל דמדרבנן הוא עד חצות: וע"כ נראה לומר בזה דבר נכון ומתחלה אבאר בקצרה בהא דקאמרו שם בסוגיא ד"ד והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכ"נ אם רגיל לקרות קורא כו' וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ע"כ, והנה ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שפי' דברי הגמ' דהא דתניא חכמים עשו סייג לדבריהם קאי על הא דלא יאכל ולא ישן לפני ק"ש והוא משום סייג אלא כשם דמצינו דחכמים עשו סייג זה כן עשו סייג למטה מחצות ע"ש נמצא דהגמ' אינו מביא ראי' רק כמו דמצינו זה הסייג כן עשו סייג שלא יקרא אלא עד חצות, אולם מדברי הראשונים ז"ל לא משמע הכי וכן פשטות הסוגיא מורה דהא דתני' בברייתא חכמים עשו סייג לדבריהם שלא יאמר אדם אוכל קימעא כו' קאי ע"ז שעשו סייג שלא יקרא אלא עד חצות והיינו שחששו שלא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואישן קימעא ונמצא ישן כל הלילה לכך אמרו שלא יקרא ק"ש אלא עד חצות וממילא נכנס לביהכ"נ ואם רגיל לקרות קורא כו', והרב ר' יונה כ' דלכתחלה בין ר"ג וחכמים ס"ל דצריך לקרותה מיד בצה"כ ע"ש ועי' להרמבן ז"ל שכ' דאם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת חייב מיתה ולפי' הרשב"א הא דתני בברייתא וכל העובר על ד"ח ח"מ קאי אהא דלא יאכל ולא ישן אבל על מה שאמרו חכמים שלא יקרא אלא עד חצות מנ"ל דחייב מיתה (ועיין בשטמ"ק שכ' להדיא דחייב מיתה קאי רק על הקורא אחר חצות ולא על האוכל קודם ק"ש) ועוד אי הא דעובר על ד"ח ח"מ קאי אהא דלא יאכל ולא ישתה ולא ישן א"כ הא דקאמר מ"ש הכא דתני חייב מיתה משום דאיכא אונס שינה וקשה הא בברייתא קאמר גם שלא יאכל ולא ישתה וכל העובר על ד"ח ח"מ משמע דקאי אכולהו גם אאכילה ושתי', ועוד קשה טובא דמפני מה אמר הכא דחכמים עשו סייג לדבריהן שלא יאכל ולא ישתה ולא ישן קודם ק"ש הא מדינא אסור וכן הוא לכל הדברים דמפסיקין אפי' מאכילה למ"ע שיש ביד האדם לקיים וכ"ה בסוכה וכ"ה לענין נטילת לולב וכ"ה לענין ק"ש של שחרית ובדוכתי טובא ולא הזכירו כלל דמשום סייג הוא: אבל פי' הסוגיא נראה דכמ"ש דחכמים עשו סייג לדבריהם קאי על הא דק"ש אינה אלא עד חצות וכמו שנראה מפי' הרמב"ן ז"ל אלא דלכ' קשה כיון דהסייג הוא כדי שלא יאמר האדם אוכל קימעא ועיקר החששא הוא שע"י אכילה שתי' ושינה יעבור זמן ק"ש וכיון דבאמת אסור לאכול ולשתות ולישן קודם ק"ש א"כ ל"ל למימר דלא יקרא אלא עד חצות הלא מכיון דלא יאכל ולא ישן קודם ק"ש א"כ ממילא לא יאחר מלקרות ק"ש. ונראה בזה עפ"י מה שכ' המג"א סי' רל"ה סק"ד דטעימה מותר קודם ק"ש ודווקא סעודה קבוע אסור וכן משמע מטור שכ' סעודה קבוע ע"ש אולם בעל תרומת הדשן בתשו' (סי' ק"ט) כתב דגם טעימה אסור והביא ראי' מדתני' לא יאכל קימעא משמע דאפי' טעימה אסורא, אולם לדעת הפו' דטעימה מותר נ"ל דבר נכון דהא דתני בברייתא שלא יאמר האדם אוכל קימעא כו' והנה לפי' הרשב"א ז"ל קאי ע"ז דחכמים עשו סייג שלא יאכל קימעא ומוכח דגם טעימה אסור אבל לפמ"ש דהא דחכמים עשו סייג לדבריהן קאי על הא דק"ש הוא עד חצות הלילה יתבאר שפיר והיינו דעיקר מה דהצריכו לעשות