פרי יצחק חלק ב קסג

סי' קצ"ח הקשה על דברי הרמב"ן וז"ל ותמהני כיון דחצרו אינו אלא מטעם יד או שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד מעות קונה מאי עדיפא דחצר, וכן למ"ד משום שליחות נמי מודה היכי דלא שייך בו ידו לא מהני חצר ע"ש. ועי' בח"ס סי' ש"י שהק' ג"כ כנ"ל כיון דמשיכה אינו קונה האיך יקנה לו חצר מטעם יד, ולענ"ד נראה לשי' הרמב"ן דאף דמשיכה אינו קונה מה"ת מ"מ קונה לו חצרו ומשום דנראה ברור דהא דחצר קונה מטעם יד אין זה יד משיכה או הגבהה אלא הוא יד ממש וכל מה שתופס בתוך ידו קונה בלי משיכה והגבהה, וכן חצר דקונה מטעם יד הוא ג"כ מטעם יד ממש דהוי כמו דמונח כולו בידו, ועי' בתוס' כתובות ל"א וז"ל פי' בקונט' למטה מג' דלא הוי הגבהה וקשה לר"י דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא כו', וכ"כ שם בע"ב בד"ה רב אשי אמר והמתבאר דמה שהוא בתוך ידו ממש קונה בלי הגבהה כלל וזה אנו לומדים מקרא דונתן בידה דיד קונה, והדברים ארוכים אצלנו במק"א, והרב במח"א בקנין משיכה הביא דברי השטמ"ק לב"מ וז"ל וק"ל לר' יוחנן מתנת מטלטלין דליכא מעות במה קונה תירצו בתוס' דמודה ר' יוחנן במתנה כיון דליכא מעות קונה משיכה והרמב"ן ז"ל אומר דאף מתנה מטלטלין אינו קונה אלא בחליפין או בחצרו או באגב עכ"ל ולפי סברת הרמב"ן צריך לומר בההיא דסוכה מ"א מעשה בר"ג ולא הי' לולב אלא לר"ג נטלו ויצא בו ונתנו לר' יהושע כו' צ"ל דאחר שהניחו ברשותו ר' יהושע חזר ונטלו ויצא בו עכ"ל המח"א. והיינו דכיון דמשיכה אינו אלא קנין דרבנן והאיך יצא ידו לולב והרמב"ן בעצמו הוא מכת הסוברים דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא, וכדעת רבנו ירוחם הביאו הרב ב"י בסי' כ"ח. ובאמת דוחק הוא דמנין הי' להם רשות, אמנם לפום מה דפירשנו ניחא שפיר דהכא לא במשיכה זכו האתרוג אלא דלקחו כל האתרוג בידו וקני מדין יד דזה קונה אפי' למ"ד מעות קונה וכמ"ש וזהו יד אשר הוא מטעם חצר ושניהן הוא דרשותו של אדם קונה לו דכל מה דתופס בידו שלו הוא כן נלענ"ד ברור בעה"י, ובזה יש לומר בהא דב"מ מ"ו שם ד"ת מעות קונות ופרש"י כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו, והוא דלשיט' אזיל דס"ל בכתובות דלפיכך קני' לי' ידו מטעם דידו חשובה ולא מטעם יד ממש כשי' התוס' וא"כ יקשה במה קנה המוכר את המעות דלפ"ד צ"ל דקונה את המעות מטעם ידו דאוחז הכסף בידו אולם לפרש"י יקשה כנ"ל ולהכי פי' דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו וגבי הקדש נמי אין יד להקדש ומ"מ גלי קרא אם יתן הכסף דמהני לכן גם גבי הדיוט אם נותן הכסף להמוכר או בידו או בחצירו מקני לי' החפץ אף דמשיכה אינו קונה כמו גבי הקדש כנ"ל, ל"ה) והנה במ"ש הרמב"ן דבמתנה לא קנה במשיכה יש לעיין לכאו' מהך דקדושין כ"ו מעשה באדם אחד כו' שהי' לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה כו' מה עשה הלך ולקח בית רובע ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן כו' ומשני לדמי ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנינהו ניהלי' בחליפין ואלא מאי לדמי נקנינהו ניהלי' במשיכה כו', ולכאו' לפי סברת הרמב"ן דגם במתנה לא קני' במשיכה מה"ת א"כ דלמא משו"ה לא הקני ניהלי' במשיכה משום שהי' רוצה להקנות לו בקנין דאורייתא, ולשי' הרמב"ן גופי' דדרבנן אינו מועיל לדאורייתא ויש נ"מ טובא ולכאו' א"א לומר כן דלהכי לא הקנה לו במשיכה משום דלא הוי אלא קנין דרבנן דהא הקנה לו באגב וקנין אגב נמי אינו אלא דרבנן. אולם הרמב"ן לשיטתי' ס"ל דאגב הוי מה"ת דהא אמר אינו קונה מה"ת אלא בחליפין חצר ואגב, ועי' בח"ס חאו"ח סי' קי"ז שכתב מריש הו"א דהרמב"ן הוא מהסוברים דקנין אגב הוא קנין דאורייתא כדמשמע מסוגי' דהרהינו והדרנא בי ע"ש, ובאמת מהרמב"ן הנ"ל מפורש בהדי' דס"ל דאגב הוא מה"ת, ובע"כ צ"ל דהקו' וליקנינהו במשיכה היינו שיצבור לו כל המעות לתוך ידו ויקנה בתורת יד ממש כאשר בארנו לעיל, והוא נגד פשטות הגמ' וצ"ע כעת, ובס' פנ"י הקשה אמאי דאמרי אין לו תקנה הא יכול להקנות לו בקנין הודאה וכעובדא דאיסור גיורא ע"ש ולפמ"ש התוס' בב"ק ק"ד דבההיא דהזהב הי' עומד בגורן אינו מועיל אודיתא דמדאורייתא בעינן שיהי' לו קרקע, משמע דאודיתא אינו אלא דרבנן א"כ ניחא הכא, אם כי מסוגי' דב"מ שם לא מוכח דפריך וליקני לי' אגב קרקע ולשי' התוס' גם אגב אינו אלא דרבנן, ואין כאן המקום להאריך. ועי' בח"ס חיו"ד סי' שי"ד מ"ש בדברי התוס' בב"מ ובב"ק דנראה כסותרים זא"ז ע"ש. ל"ו) אולם הנה לכאו' יש לצדד היתר להבכור הנ"ל כיון דילדה אצל העכו"ם קנאה העכו"ם בשנוי דלידה דחשיב שנוי לקנות הוולד לדעת הרבה פוסקים הראב"ד ובעה"מ לבד הרמב"ם והב"י דס"ל דאינו קונה בשינוי דלידה לחודא בלא יאוש עי' בסי' שנ"ד, וא"כ קנאה העכו"ם בשינוי דלידה כדין גנב דקנו בשינוי ולא חל עליו קדושת בכור, וראיתי בס' עמודי אור סי' ס"ז שכ' בנידון כזה לדון דשינוי דלידה לקנותו לא הוי אלא ביציאת רובו וא"כ תליא בפלוגתא דר"ה ורבה בחולין ס"ט ביצא שליש ומכרו לעכו"ם ר"ה ס"ל למפרע הוא קדוש ורבה ס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש וא"כ למ"ד למפרע הוא קדוש חלה קדושת בכורה קודם קנייתו ולמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש תרווייהו בהדי הדדי קאתו וע"ש דעתו דהיכא דאתי כהדדי חל קדושת בכור ע"ש. ומה דפשיטא לי' דשינוי לא הוי אלא ביציאת רובו לדידי אפ"ל דשינוי הוי גם ביציאת מיעוטו דהא מה שיצא לחוץ הוא שינוי ממה שהוא בפנים וכל היוצא הוי שינוי, ולפ"ז נמצא דלהיפך הוא דלר"ה דס"ל למפרע הוא קדוש איגלאי מילתא אח"כ דבהדדי קאתינן, ולרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש א"כ חל קנית השנוי קודם קדושת הבכור ולא חל קדושת בכור. והנה דעת הרא"ש בפסקיו לחולין וברמב"ן ה"ל בכורות פ"ג לפסוק כרבה דהוא בתרא א"כ לפי' שיטתם בודאי קנה העכו"ם בשינוי ולא חל עליו קדושת בכור, וכ"ה דעת הגאון מוהרי"ט אלגזי לפסוק כרבה, אלא דמ"ש שם להדמות להא דהחולץ למעוברת והפילה אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע לענ"ד אינו ענין לכאן להמעין היטב. ל"ז) ברם נ"ל דאפי' להרמב"ם דפסק כר"ה דלמפרע הוא קדוש מ"מ הכא לא חלה עליו קדושת בכור דהנה בבכורות ד' גבי רב מרי בר רחל הוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם והתו"ס והרא"ש פי' דרב מרי הי' מקנה בהמה לאזני עובר ועי' בקצה"ח סי' ר"ט דהוכיח מזה דעובר ליתא במכירה דהוי דשלב"ל ובנה"מ סי' הנ"ל העלה בדיני עובר דעובר גופי הוי כאחד מאיברים וחשיב דבר שבא לעולם ורק כשמקנה העובר כשתלד אז הוי דשלב"ל, ומה שהוכיח הקצה"ח מתוס' והרא"ש ריש בכורות דגם להקנות תיכף העובר הוי דשלב"ל לא נלפע"ד דשם בלא"ה הי' יכול להקנות אוזן הבהמה לפוטרו מהבכורה וע"כ לא רצה להקנות להעכו"ם שיהי' לו חלק בגוף הבהמה רק שיהי' לו חלק בהולד ואם הי' מקנה להעכו"ם שיהי' לו תיכף חלק בהעובר הדר הוי לי' כאילו הי' להעכו"ם חלק בגוף הבהמה ויכולין לכוף זא"ז לחלקה בגוד או אגוד או לשחיטה וזה לא רצה כמו שלא רצה להקנות לו שאר אבר מהבהמה ולא רצה להקנות לו רק כשתלד ובזה שפיר הוי דשלב"ל ע"כ, ובזה ניחא לישב קושית הטו"א בר"ה דהעלה להוכיח דהפקר לא מהני דאל"כ אמאי לא הפקיר רב מרי את בהמתו ועי' בח"ס חיו"ד סי' שט"ז מ"ש בזה, אמנם לפי הנ"ל הן הוא גופי' לא רצה להפקיר כמו שלא רצה להקנותה אלא דהי' לו להפקיר את העובר, והנה בסברתו של רב מרי שעשה כן ולא חייש למיטעי אינשי נראה משום דרב מרי סבר דמאן דחזי יאמר שמכר העובר כמו שהוא עתה ובזה הוי דבר שבא לעולם ולא אתי למיטעי, אבל בהפקר רב מרי גופי' חייש לתקלה דמאן דחזי ידע שמפקיר לכשתלד דכמו שהוא עתה הן לא שייך הפקר ואתי למטעי דמצי להפקיר את העובר לכשתלד בלא הפקר הבהמה לעוברה ואתי לידי תקלה, אבל מכירה סבר דהרואה יאמר שמוכר אותה כמו שהוא עתה כנ"ל, עכ"פ קשיא האיך מהני מכירה לכשתלד דכיון דבשעה שיצא רובו איגלאי מילתא למפרע דחלה עליו קדושת בכור בתחילת יציאתו ודומיא להא דאמרינן בתמורה כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה ומסיק דהוי בכור כיון דבהדי הדדי אתיא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וה"נ כיון דאיגלאי למפרע דחלה קדושת בכור ביציאתו האיך חל המכירה ודברי הרב כו'.