פרי יצחק חלק ב טז

ויתאחר עד שתנץ החמה ואי נמי שעה דקיימי רובא דאינשי כו' ע"ש הרי הא דאינו יוצא יד"ח ק"ש לאחר ע"ה אם שהה במזיד אינו רק מדרבנן משום גזירה דלמא פשע ויתאחר עד לאחר הנץ ולפ"ז ק' כיון דמה"ת יוצא יד"ח ק"ש של לילה איך בטלו ממנו מצות ק"ש משום גזירה. והכס"מ כ' בפ"א מה' ק"ש על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דהקורא ק"ש של ערבית אחר שעלה ע"ה קודם נץ החמה לא יצא יד"ח דטעמן של דברים הוא שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בנ"א שוכבין מסרה הדבר לחכמים כו' והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה ע"ה כו' ולפי שאחר שעלה ע"ה קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגני בההיא שעתא אמרו דאכתי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בנ"א קמו באותה שעה לא מקרי תו זמן שכיבה, ומשמע מדבריו לכאורה דמה"ת הוא דאינו יוצא אם שהה במזיד עד לאחר שעלה ע"ה, אבל לענ"ד הוא דוחק והרי ברשב"א משמע להדיא דרק מדרבנן הוא משום גזירה שלא תנץ החמה ואיך אפשר לחלק מה"ת ולומר דמקרי זמן שכיבה לגבי אנוס ולא לגבי מזיד, ועוד דעיקר דבריו תמוהים לי במה שכתב דלמזידין אמרו כיון דרוב בנ"א קמו באותה שעה לא מקרי תו זמן שכיבה והרי בודאי מ"ש הרמב"ם והרי"ף דהקורא ק"ש של ערבית אחר שעלה ע"ה לא יצא יד"ח היינו אפי' תומ"י אחר שעלה ע"ה בטרם יכיר איש את רעהו וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם ויותר מזה נראה מבואר ממ"ש הרי"ף דהא דאר"ג ודאמר רשב"י עד שיעלה ע"ה דיעבד הוא והא דר"ש דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית קודם הנץ דוקא בשעת הדחק הרי דדוקא עד שיעלה ע"ה הוא בדיעבד אבל לאחר שיעלה ע"ה תיכף אינו יוצא אלא אם הי' שעה"ד וכן כ' הרא"ש דר"ג דקאמר במתניתין דק"ש ש"ע דוקא עד שיעלה ע"ה היכי דלא אניס אבל אי אניס יכול לקרות עד שתנץ החמה ובניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה, הרי דלפי שלא היו אנוסין לפיכך אמר להם אם לא עלה ע"ה חייבין לקרות משמע דלאחר שיעלה ע"ה תיכף אינו יוצא יד"ח אלא א"כ הי' אנוס. (וכן מפורש להדיא ברשב"א), והא אמרינן שם בגמ' ד"ט דרשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית אחר שיעלה ע"ה ויוצא יד"ח ומשום דאיכא אינשי דקמו בההיא שעתא הרי דלאחר שעלה ע"ה רובא גני ורק מיעוטא קמי ודוקא קודם הנץ אז רובם קמי ומיעוטם גני אבל לאחר שיעלה ע"ה תיכף עוד רובא גני, ולפ"ז איך אפ"ל דלמזידין אמרו כיון דרוב בנ"א קמי באותה שעה לא מקרי זמן שכיבה א"כ בדין דמיד לאחר שעלה ע"ה זמן שכיבה הוא אפי' למזידין, אע"כ דכולא מילתא מדרבנן הוא וכמ"ש הרשב"א ז"ל והם אמרו דתיכף לאחר שיעלה ע"ה שוב אינו יוצא יד"ח אא"כ הי' אנוס ומשום דגזרינן דלמא פשע ויתאחר עד שתנץ החמה: אלא דמדברי הרמב"ן במלחמות נראה דעיקר הטעם במה שאינו יוצא ק"ש של לילה אחר שעלה ע"ה אא"כ הי' אנוס היינו משום דבאמת רובא כבר קמו ורק מיעוטא דגני בההיא שעתא אלא דכיון דאפקי רחמנא בלשון יחיד משמע ובשכבך דידך וכיון דאיכא אינשי דגני ואיהו נמי לא קרי עדיין מצי קרי עד הנץ והיינו דלא יצא אא"כ הי' אנוס משום דלכתחלה צריך לקרות בזמן שכיבה לרובא וכל לכתחלה בזמנה דרובא קרינן בין בשכיבה בין בקימה ע"ש. ולכ', קשה כנ"ל דהא תינח קודם הנץ דאז איכא רק מיעוטא דגני ולכן אינו יוצא אא"כ הי' אנוס אבל מיד לאחר ע"ה דעדיין זמן שכיבה לרובא למה אינו יוצא בדיעבד: אולם אפ"ל בזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל על הא דאינו יוצא של לילה אחר הנץ ואף דאיכא בני מלכים דגני עד ג' שעות דמה"ט ס"ל לר"י דק"ש של שחרית הוא עד ג' שעות משום דבאמת בני מלכים נעורים הם במטתן ואינם רוצים לעמוד עד ג' שעות ע"ש, ולפ"ז אפ"ל. דס"ל להרמב"ן דהא דאמרינן דאחר שעלה ע"ה איכא דקמי בההיא שעתא דמשמע רק מיעוטא לאו משום דרובא גני דתיכף משיעלה ע"ה אז הרוב כבר נעורין אלא דעדיין הן במטתן. וכן משמע בהדיא מהא דאמרו בברכות ד"ג תניא ר"א אומר ג' משמרות הוי הלילה כו' משמרה ראשונה חמור נוער כו' שלישית תינוק יונק כו' ואשה מספרת עם בעלה ופרש"י כבר הגיע קרוב ליום ובנ"א מתעוררין משינתן והשוכבין יחד מספרין זע"ז הרי דקרוב לאור היום בנ"א מתעוררין משנתן. ולפ"ז אפ"ל דודאי לאחר ע"ה תיכף רוב בנ"א מתעוררין במטתן אלא דרק מיעוטא קמים ממטתן מיד אחר ע"ה אבל אותם שהן ישנים ממש על מטתן לאחר שיעלה ע"ה לא הוי רק מיעוטא, ולפ"ז הא דאמרינן דיוצאין בק"ש של ערבית קודם נץ החמה משום דאיכא דגני בההיא שעתא היינו אפי' תיכף לאחר שיעלה ע"ה איכא רק מיעוטא דגני ממש ולפיכך אינו יוצא בק"ש של ערבית אא"כ הי' אנוס וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דבשכבך היינו שינה ממש ולאחר ע"ה הרוב הם כבר נעורים משנתם: עכ"פ מה"ת בודאי יוצא בדיעבד אפי' הי' מזיד כיון דמ"מ איכא דגני בההיא שעתא ומכ"ש למה שכ' הרשב"א ז"ל בטעם דאינו יוצא אחר ע"ה במזיד משום שמא יבוא לידי פשיעה, ולפ"ז איך עקרו חכמים ממנו מצות ק"ש במזיד. ובע"כ משום דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ולפ"ז אף אתה אל תתמה אם לאחר חצות לרבנן עקרו ממנו מ"ע דק"ש ואמרו שאינו יוצא יד"ח ק"ש אם איחר אחר חצות: ובאמת נראה שגם דעת רש"י ז"ל הוא דלרבנן אינו יוצא יד"ח אם איחר במזיד לקרותה לאחר חצות דהא בגמ' ד"ט קאמר דהכי א"ל בניו של ר"ג לר"ג רבנן פליגי עילויך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כותך ס"ל והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק מן העבירה ופרש"י או דלמא כותך ס"ל ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכי דאיתנס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק"ש בזמנה, ולשיטת הרא"ש והרשב"א דפליגי בלכתחלה אבל בדיעבד גם לרבנן חייבים לקרות אחר חצות לפ"ז לא הי' צריך רש"י לומר דמשום היכי דאיתנס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ובפשוטו הו"ל לומר דכיון הא דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק מן העבירה היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא קרא קודם חצות קורא אח"כ, אלא ודאי דס"ל לרש"י ז"ל דלרבנן העמידו חכמים דבריהן שאינו יוצא יד"ח אחר חצות אם עבר במזיד ואינו יכול לקרות אח"כ אלא דבניו של ר"ג הואיל ואנוסין היו מודים רבנן דחייבים לקרות אח"כ, ובאמת רש"י לשיטתו במתני' ס"ל גם בהנאכלין ליום א' דאמרו חכמים עד חצות היינו שאסור באכילה אחר חצות וכן בק"ש שוב אינו קורא אחר חצות אפי' בדיעבד, ולפ"ז אפ"ל שפיר דלר"ג דאמר עד שיעלה ע"ה היינו רק לענין דיעבד אבל לכתחלה מודה ר"ג (ועיין במעיו"ט שכ' ג"כ דמפרש"י נראה דר"ג לא פליג בסייג): והנה בטעם הרי"ף דס"ל דר"ג דוקא בדיעבד אמר אפ"ל דהוכיח כן מסוגין דהנה רשב"י אמר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה ע"ה ואחת לאחר שיעלה ע"ה ויוצא בה יד"ח של לילה ושל יום וכן אמר התם רשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום אחת קודם נץ החמה ואחת לאחר נה"ח ויוצא בה יד"ח אחת של יום ואחת של לילה. והנה רשב"י מדקאמר פעמים בשניהם משמע ודאי דדוקא בדיעבד הוא ולא לכתחלה ולכן פירש הרי"ף באמת דהא דאמר רשב"י פעמים שקורא ק"ש של שחרית לאחר שיעלה ע"ה בדיעבד הוא, והא דאר"ש פעמים שאדם קורא ק"ש של לילה לאחר שיעלה ע"ה וכן נמי ק"ש של יום אחר נץ החמה נמי בדיעבד הוא דלכתחלה ק"ש של יום הוא קודם נץ החמה וכמו שהאריך בזה הרב רבינו יונה בד' ט' וכ"כ הרמב"ן במלחמות דאפי' לר"י עיקר זמנה של ק"ש הוא קודם הנץ ע"ש ונמצא דלפ"ז דכל הני תרי מימרא דרשב"י כולהו בדיעבד הוא והיינו דקאמר ר"ש בשניהם לשון פעמים, ולפ"ז מוכרח הוא דהא דקאמר ר"ש פעמים שאדם קורא ב"פ בלילה אחת קודם שיעלה ע"ה ע"כ נמי בדיעבד הוא, וס"ל להרי"ף דר"ג ור"ש בשיטה חדא קאי ולפ"ז גם לר"ג הא דאמר עד שיעלה ע"ה בדיעבד הוא. וכן מתבאר להדיא בירושלמי דפירקין ר"ג אומר עד שיעלה ע"ה אתיא דר"ג כר"ש דתני בשם ר"ש פעמים שאדם קורא את שמע אחת לפני ע"ה ואחת לאחר ע"ה ונמצא יוצא יד"ח אחת של יום ואחת של לילה ע"כ, הרי מבואר בהדיא דר"ג