פרי יצחק חלק ב קמה

אולם ביותר צע"ג דאי נימא דלרב חייב במנסך מטעם גזלן דהא דאין יכול לומר הש"ל אף דעל שעת ההיזק פטור מטעם קי"ל בדרבה מיני' היינו משום דכן הוא הדין דאם הגזלן בעצמו עושה היזק שאינו ניכר אף דפטור מטעם מזיק מ"מ שוב אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, א"כ צע"ג דהרי הא דתנן המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב בודאי הוא משום דקנסו חכמים כדי שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו כו' ולפי הנ"ל הרי במנסך אין החיוב כלל משום שלא יהא כו' דאפי' אי לא קנסו חכמים כלל מזיק היזק שאינו ניכר במזיד ג"כ הי' מנסך חייב כיון שנעשה גזלן בעת ההגבהה ואח"כ עשה בעצמו היזק שאינו ניכר שוב אינו יכול לומר הש"ל וכמ"ש הגאון הנ"ל לישב קושיא התוס' בב"ק צ"ח לפרש"י דגזל בהמה והטיל מום בידים אף דפטור מטעם מזיק לרבה משום דלא ילפינן קנסא מקנסא מ"מ שוב אינו יכול לומר הש"ל וא"כ ה"נ במנסך אפי' אי לא קנסו חכמים כלל מזיק היזק שאינו ניכר מ"מ כיון דאגבי' נעשה גזלן וכשהזיק אח"כ בידים שניסך ונעשה היזק שאינו ניכר שוב אין יכול לומר הש"ל ומ"ש דכייל מנסך עם הנך, וכן קשה טובא הא דמבואר שם בסוגי' ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד לי' לגמרי תיפוק לי' דמן מנסך ליכא למילף כלל למטמא ומדמע דקנסו חכמים בהיזק שאינו ניכר דשאני מנסך דמדינא חייב אשעת גזילה ולא יכול לומר הרי שלך לפניך משום שעשה היזק בידים ולא משום קנס וכמו למ"ד דלא ילפינן מקנסא ובשאר מקומות לא קנסו כלל בהיזק שאינו ניכר ומ"מ גזל בהמה והטיל בה מום בידים אף דפטור גם במזיד משום מזיק מ"מ אינו יכול לומר הש"ל. הרי נתבאר מכל זה היטב דמלבד שאין להביא ראי' מסוגי' זו למש"כ המל"מ והתרומת הכרי אלא עוד שמסוגי' זו מבואר דאי לא מטעם קנסא מדינא הי' יכול לומר הש"ל אף שבעצמו עשה ההיזק וכנ"ל והנה בס' תורת גיטין כתב שם על דברי התוס' הנ"ל וז"ל לכאורה אין הבנה לדברים אלו כיון דאם נסכו אחר הי' פטור מטעם גזלן מה"ת יתחייב מטעם שעושה בידים הא על מה שעשה בידים פטור מטעם דקלב"מ ולכן נראה בכונת דבריהם דרב לשיטתי' דס"ל בסנהדרין דף ע"ב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא דאפי' הן בעין אינו מחויב להחזיר דבדמים קנינהו וכיון דקנה אותן והן שלו ממש שוב אינו יכול לומר הש"ל כמו באם נשתנה מעצמו שאינו יכול לומר הש"ל כיון דכבר קנאו בשנוי וה"נ כיון שנסכו קנאו ושוב לא יכול לומר הש"ל כו' ע"ש. והנה לפי דברי התו"ג הי' אפשר לתרץ בזה קושית התוס' בחולין דף מ' בהא דא"ר הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן א' אסרה ופרש"י לא מיבעי עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה כו' והקשו בתוס' שם דהא כי הגביהה נמי לא קנה לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דשא"ש דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים כו' ולקמן נמי דאר"נ אין אדם אוסר דשא"ש פריך לי' מהמנסך ומאי פריך והא מנסך מכי אגבהיה קני' כו' ע"ש, אולם לפי דברי התו"ג הנ"ל מיושב שפיר סברת רש"י דהיכי דהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ויכול לאסרה דנהי דלא קנאה רק בתורת גזילה מ"מ עכ"פ לרב שסובר דבדמים קנינהו היכי שנעשה עלי' גזלן ואף כשהן בעין א"צ להחזיר דקונה אותן ממש א"כ אם הגביהה מתחלה ונעשה עלי' גזלן וקנאה בתורת גזילה והנה כששחט אח"כ סימן אחד לעכו"ם הרי חייב מיתה דאף אם אינו יכול לאסור מ"מ חייב מיתה כמבואר בגמ' גבי המשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף (וע"ש ברש"י דף מ"א ד"ה ואי ומיהו איהו מחייב כו' ע"ש) ולפ"ז כיון דחייב מיתה א"כ קונה את הבהמה לגמרי דבדמים קנינהו וא"כ ממילא שוב יכול לאסור הבהמה דהרי הוא אוסר דבר שלו ואף דהקנין שקונה בדמים לא קדים לשעת איסור מ"מ חלו שניהם בבת אחת דברגע השחיטה נעשה שלו ונאסר הבהמה מכח תקרובות עכו"ם וכמבואר בב"ק דף ס"ז גבי הגנב והגזלן והאנס שהקדישו הקדישן הקדש דאיכא שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וחלו שניהם בב"א הקנין וההקדש וכמ"ש הראשונים וה"נ חלו שניהם בב"א דקנאה בדמים ונאסר משום תקרובות עכו"ם ולפ"ז אפ"ל דר' הונא כרב רביה ס"ל דבדמים קנינהו וא"צ להחזיר אף כשהוא בעין ולכך נקט רבוצה דלא מיבעי הגביהה והרביצה דנעשה גזלן עלי' ובדמים קנינהו והן שלו ויכול לאסור ולפ"ז שפיר פרש"י כנ"ל (והא דפריך לקמן לר"נ ממנסך וע"ש בתוס' דלמ"ד מנסך ממש פריך ואף דרב גופי' הא ס"ל דבדמים קנינהו אפ"ל דאליבא דידן פריך דלא ס"ל הא דרב דבדמים קנינהו). אולם בעצם דבריו של התורת גיטין לבד דרחוק הדבר בכונת התוס' וגם מהסוגי' מוכח שלא כדבריו כמבואר להלן הנה הדבר מצד עצמו הוא תמוה מאד דבעיקר דס"ל לרב בדמים קנינהו לא משכחת לה אלא בגזילה עם חיוב מיתה כאחת כמבואר בסנהדרין שם הטעם משום דס"ל לרב דכל גזלן קונה את הגזילה בשעה שגוזלה ולא הוי כמו פקדון גבי' אלא ברשותו קיימי והרי הן לו כשאר נכסיו ורק שנתחייב בתשלומין ולהכי אפי' כשהוא בעין שמחויב להחזירה הוי כמו שגובין משאר נכסיו בעד חיוב התשלומין שנתחייב בעת הגזילה, ע"ש בפרש"י ולהכי בא במחתרת הוי מיתה ותשלומין כאחת וכ"ז הוא התם דעל שעת הגזילה יש חיוב מיתה אבל הכא דבשעת הגזילה ליכא חיוב מיתה וחל עליו חיוב תשלומין ואח"כ כשמנסך הוי רק כמזיק ואיך יקנה בדמים שאחר הגזילה ודו"ק. ועיין בס' מהר"ם מינץ להגאון מאובן ישן סי' י"ב שעמד ג"כ על דברי התוס' הנ"ל וכתב דמה שפירשו בדברי שמואל דבריהם נכונים ומתובלין בתבלין כו' אולם מה שפירשו בדברי רב דבריהם בלתי מובנים כלל דממ"נ אם אתה באת לחייבו אשעת גזילה י"ל הש"ל ואם אשעת ניסוך פטור מצד קי"ל בדרבה מיני' כו' ומה לי אם נסכו הוא או אחר כיון שאין יכול לחייבו מצד הניסוך וע"ש שכתב וז"ל והי' נראה לומר דאפשר אליבא דרב לא אמרינן כלל זה דהש"ל דהרי עיקר הטעם דאמרינן גבי גזלן הש"ל הוא משום דגזלן אינו קונה גוף הגזילה וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ולא אוקמא ברשותא דידי' כ"א לענין אונסין דאם נאנס חייב לשלם כו' אבל כ"ז דלא נאנס והגזילה בעין לא קנאה הגזלן א"כ מה"ט היכי דלא נשתנה הגזילה מכמות שהיתה מתחילה כו' מקיים שפיר מצות השבה דאומר הש"ל אמנם בסנהדרין אמר רב הבא במחתרת כו' וע"ש בפרש"י ומסוגי' זו נלמד דאליבא דרב כל גזלן מיד שגזלה קמה ברשותי' לכל מילי כמו לדידן לענין אונסין וא"כ אליבא דרב ל"ש לומר הש"ל דהיאך יפטור א"ע באיה"נ כיון שהגזילה ברשותא דידי' לכל מילי עומדת כו' ורב ע"כ ס"ל כר"ח דאוקי מתניתין דפ' הגוזל גזל חמץ ועבר עה"פ בפלוגתא דתנאי עכ"ל ע"ש, והנה מש"כ דרב ע"כ ס"ל כר"ח דתנאי פליגי אי אומרין באיה"נ הש"ל תמוה טובא דא"כ מאי פריך בגמ' גיטין שם לחזקיה ממשנה דגזל חמץ ועבר עה"פ ומסיק בתיובתא נימא ג"כ דחזקי' מוקי מתני' כתנאי ומשנה הנ"ל ס"ל דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק אולם למ"ד אין אומרין באיה"נ הש"ל ס"ל באמת דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ובע"כ דזה אינו דהרי ר"ח אתותב שם בב"ק מברייתא מפורשת דלכו"ע אומרין באיה"נ הש"ל ע"ש וא"כ זה לא יתכן כלל. אמנם באמת דברי הגאונים הנ"ל תמוהים מאוד דלפי דבריהם א"כ הא דחייב במנסך משום שעת גזילה אינו ענין כלל להא דחייבו חכמים היזק שאינו ניכר משום שלא יהא א"כ מאי ענין כלל למנסך במשנה זו דכייל עם מטמא ומדמע דאפי' אי לא קנסו כלל בהיזק שאינו ניכר ג"כ חייב להתורת גיטין משום דקונה בדמים ומה גם לפי דברי הגאון מהר"ם מינץ דס"ל לרב בכל איה"נ שאינו יכול לומר לו הש"ל א"כ בודאי אינו ענין לכייל מנסך עם מטמא ומדמע דאינו יכול לומר הש"ל דהא גם בכל איה"נ אף שנעשה ממילא אינו יכול לומר הש"ל, ומה זה דאמר בגמ' שם ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד לי' לגמרי הלא בלא"ה לא נוכל ללמוד כלל ממנסך וכנ"ל ודבריהם צע"ג. וכעין זה תמוהים לי גם דברי הגאון ברוך טעם ע"ש מש"כ דטעמא דרב דאינו יכול לומר הש"ל על שעת הגבהה ומשום דמיד כשרואה בעל היין שהגזלן מכניס ידו לשכשך היין לעכו"ם ויהי' נאסר בהנאה מתייאשים הבעלים וקונה הגזלן ביאוש ורב לטעמי' דס"ל יאוש כדי קונה ולכך שוב אין יכול לומר הש"ל וכמו שאמרו בב"ק ס"ו גזל חמץ כו' והאי כיון דמטא עידן איסורא כו' ואי ס"ד יאוש קונה אמאי אומר לו הש"ל ע"ש, אולם גם דבריו צע"ג כנ"ל דא"כ הוי מנסך דינא ולא קנסא וכנ"ל, ואי קשיא דבאמת מ"ט לא נימא דקונה המנסך ביאוש ויהי' חייב מדינא אולם נראה דדוקא בב"ק שם אמרינן והאי כיון דמטא עידן איסורא