פרי יצחק חלק ב קמב

לפ"כ בכה"ג דבשלו הי' מחזיר אף באינו לפ"כ, ובע"כ דבשלו ליכא איסורא משום זלזול כבוד התורה דאל"ה איך אפשר שיהי' מחזיר בשל חבירו כיון דבשלו ג"כ עביד איסורא ובע"כ דבשלו ליכא איסורא להכי כמו כן חייבו רחמנא להחזיר גם בשל חבירו בכה"ג דמחזיר בשלו רק בשל חבירו היכי שפטור להחזיר בזה איכא גם איסורא לזלזל בכבוד תורתו: ולפי כל הנ"ל נמצא לענין הספק אם הבעלים הוא זקן ואינו לפי כבודו ויכול בעצמו לפרוק ולטעון או שלא יוכל בעצמו אם חייב הפוגע לפרוק ולטעון לבדו אין ענין כלל לספק כיון שבאמת אף שאין דרכו לפרוק ולטעון מ"מ הלא אם ירצה מותר לו לפרוק ולטעון בעצמו או לסייעו ואין שום דבר מעכבו מהכ"ת נימא שאחר מחוייב במצות פריקה לחוס על כבוד חבירו וכי בשביל שפטר הכתוב זקן ואינו לפ"כ ממצות פריקה נלמוד מכאן לחייב את האחר לפרוק בשביל שהבעלים הוא זקן ואינו לפ"כ ופשוט דלא דמי כלל לחולה וזקן שלא יוכל במציאות לפרוק משא"כ זה שאפשר לו וגם מותר לו לעשות בשביל עצמו כנ"ל וז"ב: ובסוגי' דב"מ הנ"ל יש להעיר שם בדף ל"א ל"ל למכתב הני תרתי פריקה וטעינה ול"ל למכתב אבידה צריכי דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצערא דמרא איתא צערא דידה איתא אבל אבידה דצערה דמרא איתא וצערא דידה ליתא אימא לא כו' ועי' בשטמ"ק דגם בטעינה איכא קצת צערא דידה רק לא כמו בפריקה וכ"כ בס' מהר"ם שיף ע"ש. וקשה לכ' למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא א"כ אין נ"מ בין איכא צערא דידה או לא אכתי תקשי ל"ל למכתב אבידה נילף מפריקה וטעינה, ועיין בגמ' שם דף ל"ב דס"ל לרבנן פריקה בחנם טעינה בשכר ור"ש ס"ל דזה וזה בחנם ואמרינן מ"ט דרבנן לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צעב"ח כו' חייב פריקה דאית בה צעב"ח לא כש"כ אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר ור"ש מ"ט משום דלא מסיימי קראי כו' אמר רבא מדברי שניהם נלמד צעב"ח דאורייתא ואפי' ר"ש לא קאמר אלא משום דלא מסיימי קראי אבל מסיימי קראי דרשינן קו"ח לאו משום צעב"ח כו' ע"ש ומבואר דאי צעב"ח לאו דאורייתא לא דרשינן ק"ו ופריקה וטעינה שקולין הן ולפ"ז קשה כנ"ל למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא ל"ל למכתב אבידה נילף מפריקה וטעינה ומה שיש שם צערא דידה אין נ"מ כלל כנ"ל. ולכאורה י"ל נהי דלמ"ד צעב"ח לאו דאור' אין לדרוש ק"ו מ"מ יש לעשות פירכא מצעב"ח אפי' אי צעב"ח לאו דאור' דפירכא יש לעשות אפי' פירכא כל דהו, אכן באמת זה אינו דהנה בהא דאמר בגמ' שם אפי' ר"ש לא קאמר אלא משום דלא מסיימי קראי אבל מסיימי דרשינן ק"ו הקשה בשטמ"ק בשם הריטב"א וז"ל וא"ת ודלמא לאו משום דאתיא בק"ו ממש אלא משום דס"ל דשוין הן בחומר שלהן ולא עדיף הא מהא דצעב"ח לאו דאורייתא וי"ל דהא ליתא כלל דאם שוין הן בענינם אע"ג דלא מסיימי קראי לכתוב חד מיני' ואתא חברי' מינה אלא ודאי משום דטעינה לא חמירא כפריקה איצטריכי תרוייהו דכיון דלא מסיימי כל היכא דליכא אלא חדא מוקמינן לי' בפריקה דוקא דחמירא ומאין חומרא דידה לאו משום דצעב"ח דאורייתא עכ"ל ע"ש ומתבאר מזה דאי צעב"ח לאו דאורייתא אע"ג דלא מסיימי קראי אי הוי כתב חד הוי ילפינן אידך מיני' ואי אפשר לומר דלמא מיירי בפריקה ולא ילפינן טעינה מיני' דשאני פריקה דאיכא צעב"ח, הרי דאי צעב"ח לאו דאורייתא אין לעשות גם פירכא מצעב"ח ולפ"ז קשה כנ"ל. ועוד קשה בהא דאמר שם ל"ל למכתב פריקה ול"ל למכתב טעינה צריכי דאי כתב רחמנא פריקה הו"א משום דאיכא צעב"ח ואיכא חסרון כיס כו' ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר כו' ועיין בתוס' שפירשו דהא דאמר ל"ל למכתב פריקה היינו יתורא דעזוב תעזוב והקם תקים דילפינן מינה לשאין בעליו עמו ע"ש, והנה קושיא זו קשה ג"כ על קרא דעמו בהא דתנן הלך וישב לו ואמר לו אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו וקשה ל"ל למכתב עמו גבי פריקה ועמו גבי טעינה וצ"ל ג"כ כמו שאמרו בגמ' גבי אין בעליו עמו רק להיפך היינו אי כתב רחמנא עמו גבי פריקה דפטור הו"א משום דבחנם ואי כתב עמו גבי טעינה הו"א משום דליכא צעב"ח, אולם טעמא דחסרון כיס נראה דלא שייך בזה דזה אין פירכא אהא דאין לומר דאי כתב טעינה הו"א דפטור בהלך וישב לו משום דליכא חסרון כיס משא"כ בפריקה דאיכא חסרון כיס דזה לא יתכן כלל דאיך אפ"ל דבשביל דיש להבעלים חסרון כיס יהי' עדיפותא אליו שיוכל לומר אם רצונך לפרוק פרוק ובשביל חסרון כיס שלו לא יצטרך לסייע להפורק זה לא ניתן להאמר ובע"כ דהצריכותא רק משום צעב"ח לבד וא"כ למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא ל"ל למיכתב עמו גבי פריקה וגבי טעינה לכתוב עמו גבי טעינה ונילף פריקה מינה ועי' בתוס' דף ל"ב ד"ה מכלל שהקשו לריה"ג דסבר צעב"ח לאו דאורייתא וטעינה בשכר מ"ש טעינה מפריקה ותי' דדריש ק"ו מחסרון כיס ע"ש אולם הכא לענין עמו ליכא צריכותא מחסרון כיס כנ"ל רק מצעב"ח א"כ קשה למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא ל"ל עמו גבי טעינה וגבי פריקה וצ"ע: סימן ס בהא דקי"ל ד"ת עכו"ם יורש את אביו אם הוא דוקא בן או אפי' בת ג"כ יורשת אבי' עכו"ם, ואת"ל דגם בת עכו"ם יורשת אם בן קודם לבת כמו בישראל או דשניהם שוין הן בירושה. תשובה בקצרה הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' נחלות כתב העכו"ם יורש את אביו דבר תורה אבל שאר ירושותיהן מניחין אותם לפי מנהגם. ועיי' במ"מ שכ' וז"ל וכ' רבינו ששאר ירושותיהן מניחין כו' והוא מפני שלא מצינו סדר נחלות אלא לישראל בלבד. ובשו"ע סי' רפ"ג כ' ג"כ דהגוי יורש את אביו ד"ת וכ"ה בטור והשמיט הא דשאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם, עכ"פ מדברי הרמב"ם מבואר דשאר יורשין בודאי אין יורשין בעכו"ם ד"ת ולכן מניחין אותו לפי מנהגם, ויש לחקור אי בת יורשת אביה הגוי ד"ת כבן או דוקא בן ובת הוי כשאר יורשין. אולם יש להביא ראי' ברורה דגם בת גויה יורשת אבי' ד"ת מברייתא מפורשת בפ"ק דקידושין דף י"ז הנרצע והנמכר לעכו"ם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, ומפרש בגמ' נמכר לעכו"ם מנין אמר חזקי' אמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו, אמר רבא ד"ת עכו"ם יורש את אביו שנא' וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים ע"ש הרי מפורש בברייתא דנמכר לעכו"ם אינו עובד את הבת ומשום דכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו ש"מ דבעלמא בת גויה יורשת היא כבן דאל"ה פשיטא דנמכר לעכו"ם אינו עובד את הבת כיון דלאו בת ירושה היא. איברא דצ"ע דמנ"ל באמת הא דבת יורשת אבי' ד"ת הא מוחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו לא ידעינן אלא מכלל דאית לי' יורשין ולפ"ז די לרבות את הבן דהא בישראל בן קודם לבת אבל בת אימא דהוי כשאר יורשין כמו האב והאח דאין יורשין ד"ת כמש"כ הרמב"ם ז"ל, וכן לרב חייא בר אבין דיליף מקרא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה נמי אין ראי' דבת יורשת את אבי' העכו"ם דאדרבה נימא בני לוט ולא בנות לוט ומנ"ל לרבוי' בנות כיון דאין להם סדר נחלות ונתמעטו שאר קרובים וצ"ע אבל עכ"פ מבואר בברייתא דבת עכו"ם ג"כ יורשת אבי' עכו"ם ד"ת וז"ב. [ובענין זה יש להעיר דרך אגב לענין מה שכתבו האחרונים דבעכו"ם לא אזלינן בתר רוב עיין בפמ"ג ליו"ד ה' אבמ"ה ובשער התערובות חקירה ג' (ועיי' בשו"ת נוב"י מ"ת חאה"ע סי' מ"ב) והא ממה שהעכו"ם יורש את אביו ד"ת מוכח לכאורה דגם בעכו"ם אזלינן בתר רובא דאל"ה היאך יורש את אביו ודלמא לאו אביו הוא אלא בודאי דאזלינן בתר רוב בעילות]. אולם היכא דאיכא בן ובת אי בן קודם לבת כמו בישראל או שניהם שוים הם בירושה אין לזה הכרח מגמ' לכאורה ומן הסברא הי' נראה דלא עדיפי מישראל דהא לא ילפינן מקרא רק וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים לכן אמרינן דבן ובת יורשים את אביהם אבל מ"מ בן קודם לבת