פרי יצחק חלק ב קלח

אלא דאפ"ל דר"פ ס"ל דגם משקל סימן מובהק לענין עדים היכי דלא שייך שקורי משקר ודוקא באבידה אמרינן דנסכא כיון דדרך לשוקלו לא הוי סימן מובהק דלמא מחזי חזי ומשקר אבל לענין. עדות דליכא חשש משקר רק שמא איתרמי אחרת שמשקלה כזו ע"ז אפ"ל דס"ל לר"פ לענין זה גם בנסכא הוי משקל סימן מובהק וכנ"ל: בחולין דף צ"ו אמר רבא מריש הו"א סימנא עדיף מטב"ע דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטב"ע, ובתוס' שם הקשו דשא"ה דחשדינן לי' דמשקר דהא לצו"מ מהדרינן בטב"ע ותי' דהכא מיירי בטב"ע כל דהו והא דמהדרינן לצו"מ היינו בטב"ע גמור ע"ש, וא"כ פי' הגמ' ולא מהדרינן בטב"ע היינו בטב"ע שאינו גמור ואף לצורבא מרבנן ולפ"ז כיון שכל דברי רבא מריש הוי אמינא דסימנא עדיף מטב"ע היינו מטב"ע שאינו גמור וא"כ גם הא דמסיק השתא כו' אמינא טב"ע עדיפא היינו נמי טב"ע כל דהו ולפ"ז ע"כ גם הראי' שהביא דאלת"ה היאך בנ"א מותרים בנשותיהן בלילה אלא בטב"ע דקלא הכ"נ בטב"ע הוא משום דטב"ע דקלא לא הוי טב"ע גמור דהא לטב"ע שאינו גמור בעי לאתויי ראי' דמהני, ובזה ניחא דלא מייתי ראי' מהא דבנ"א מותרין בנשותיהן אף ביום וע"כ בטב"ע אלא דזהו טב"ע גמור ורבא מייתי ראי' דאף טב"ע שאינו גמור מהני ולכאורה מוכרח הוא, ובזה נראה לדון במ"ש הקצוה"ח והנה"מ בסי' פ"א לענין טב"ע דקלא אי מוציאין ממון ע"י והקצוה"ח הביא ראי' דאין מוציאין ממון מהא דבעי גבי מסית שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו ומוכח דאין הורגין בטב"ע דקלא ועי' בנה"מ שחלק עליו, ולפי מש"כ הדבר מוכרע מהכא דטביעת עין דקלא לא הוי טב"ע גמור ולפיכך אין הורגין ע"י טביעת עין דקלא וכן גבי אבידה הא כתבו התוס' דדוקא בטב"ע גמור מחזירין אלמא אף באבידה בעינן טב"ע גמור א"כ הכ"נ בודאי דאין מוציאין ממון בטב"ע דקלא כיון שהוא טב"ע שאינו גמור: אמנם יש להבין הא דקאמר שם ר"י ברי' דרב משרשיא תדע דטב"ע עדיף דאלו אתי תרי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא קטיל לא קטלינן לי' ואלו אמרי' אית לן טב"ע בגוי' קטלינן לי' והכא בודאי טב"ע גמור הוא ומסוגי' משמע דקאי על דברי רבא ורבא הא באמת רצה להוכיח דטב"ע שאינו גמור עדיף מסימנא, אולם נראה דהא דאמר רבא מריש הו"א סימנא עדיף היינו סימן שאינו מובהק שהוא סימן אמצעי דבסימנים יש מובהקים שהם ודאי מה"ת ויש שאינם מובהקים דע"ז מספקא לן בב"מ אי סימנים דאורייתא ובטב"ע נמי יש טב"ע גמור וטב"ע שאינו גמור והשתא רבא קאמר דמריש הו"א דסימן שאינו מובהק עדיף מטב"ע שאינו גמור והיינו דס"ל סימנים דאורייתא ובטב"ע שאינו גמור לא יהבינן אפי' לת"ח ושוב אמר שטב"ע עדיף ממה שמתירין איסור בטב"ע שאינו גמור וכן ממה שמותרין בנשותיהם בטב"ע שאינו גמור ואמר ברי' דרב משרשיא תדע היינו דטב"ע גמור עדיף מסימן מובהק אפי' מדקטלינן בטב"ע ולא קטלינן בסימנים אפי' מובהקים אלמא דגדר טב"ע עדיף מסימנים וכיון דסימן מובהק גרע מטב"ע גמור הכ"נ סימן שאינו מובהק גרע מטב"ע שאינו גמור כנלע"ד לפרש הסוגי' לדעת התוס' והא דלא מהדרינן לת"ח בטב"ע שאינו גמור אנו מוכרחים לומר דלמא משום חימוד ממון בטב"ע כל דהו אומר בדדמי ונדמה לו שמכירה, והנה היש"ש בחולין שם כ' דלמסקנא דטב"ע גרוע עדיף מסימנא מהדרינן לת"ח אף בטב"ע כל דהו. ולא נראה כן דמדאמר רבא דהא מהדרינן בסימנא ולא בטב"ע שאינו גמור הרי פשיטא לי' לרבא ממעשים בכל יום דלא מהדרינן לת"ח בטב"ע גרוע ואיך נימא דהדר רבא מזה אע"כ דגם לפי המסקנא כן הוא ומטעם אחר הוא כנ"ל, ולפמ"ש לפרש הסוגי' נדחה בזה מה שהעיר הקצוה"ח הנ"ל לענין טב"ע דקלא וכ' דמסוגי' זו מוכח דקטלינן בטב"ע דקלא מדאמרינן דאל"כ איך סומא מותר כו' אלא בטב"ע דקלא ואמר ברי' דרב משרשיא תדע דטב"ע עדיף דאלו אתי תרי כו' ע"ש ולפמ"ש לא קאי כלל אטב"ע דקלא דברי' דרב משרשיא קאמר להוכיח דטב"ע גמור עדיף מסימן מובהק וא"כ ה"ה דטב"ע גרוע עדיף מסימן שאינו מובהק אבל לעולם לא קטלינן בטב"ע דקלא שהוא טב"ע שאינו גמור ואפי' אבידה לא מהדרינן בטב"ע שאינו גמור וכמ"ש התוס' כנ"ל: והנה ראיתי להנו"ב חאה"ע (מה"ק סימן ל"ח) שכ' על הגמ' דאלו אתי בי תרי ואמרי פליוי דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' דבסימן מובהק קטלינן לי' וע"ש שתמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה דלא קטלינן ע"י סימנים ותי' משום דסוגי' קאי למ"ד סימנים דאורייתא והרמב"ם לטעמי' דסימנין דרבנן ולפיכך בודאי לא קטלינן לי' אבל בסימן מובהק קטלינן לי', ותמה אני דאמאי לא אשמעינן הרמב"ם דין זה דקטלינן בסימן מובהק דבודאי חידוש גדול הוא דקטלינן ע"י סימנים ולדעתי הוא מילתא דתמיהא לומר דקטלינן ע"י סימנים וזה לא שמענו, ומש"כ שם עוד דלפיכך אמרי' בגמ' דלא קטלינן בסימנים אף למ"ד סימנים דאור' דסימנין מאבידה ילפינן ודוקא התם שאין א' טוען ברי כנגדו אבל היכא שההורג טוען ברי שלא הרג אלים ברי דידי' דלא נסמוך אסימנין ואף אם מודה שהרג מ"מ הוי התראת ספק בעת ההתראה ע"ש וג"ז תמוה וכי לא עסקינן דבעת שהתרו בו ראו אותו היטב בטב"ע והתרו בו דהוי התראת ודאי דפשיטא דלא חיישינן שמא לא יכירוהו אותו אח"כ בטב"ע דא"כ בכ"מ הוי התראת ספק שמא ישכחו העדים הטב"ע ולא יכירוהו אלא דלזה ודאי לא חיישינן ואם שכחו אח"כ הטב"ע וידעו רק דפלוני דהאי סימנא קטל בודאי לא קטלינן אף שמודה והכא הא לא הוי התראת ספק כנ"ל (ועיין בשו"ת רעק"א סי' ק"ז), וגם מש"כ דילפינן מאבידה והתם אין אחר טוען ברי כנגדו יקשה מהא דאמר רבא אתצ"ל סימנין דאור' סימנין וסימנין יניח ועי' בש"מ דאפי' אם אחד אומר סימן מובהק והשני סי' שאינו מובהק כיון ששניהם מה"ת יניח ומוכח להדיא דאם א' אומר סימן והשני אין לו סימן אף שמכחישו בברי שהוא שלו מ"מ אסימנין סמכינן וכ"נ ברור דאם אומר סימן אף שהמוצא מכחיש אותו בברי יהבינן לי', וגדולה מזו כ' הש"מ בשם הרבה ראשונים להוכיח דאם מביא עדים שחפץ פלוני שכך וכך סימנין שלו מוציאין מיד אחר וכן הוכיחו מגמ' ב"ב קכ"ח, ואף לדעת התוס' חולין דאין מוציאין ע"פ סימנים הוא רק משום חזקת ממון דבאבידה דילפינן מינה ליכא חזקת ממון ולשי' התוס' ג"כ פשוט דלא קטלינן ע"י סימנים משום דמוציאין אותו מחזקתו ומה דסמכינן בא"א אסימנין אף דאיכא חזקה כבר האריכו בזה האחרונים ועכ"פ גם לדברי התוס' פשוט הוא דדוקא להוציא מחזקתו לא מהני סימנין אבל באבידה אף שאחר או המוצא מכחישו בברי עכ"ז יהבינן לי' כדמוכח בב"מ כנ"ל, ובעיקר הדבר אמאי לא קטלינן בסימנין נ"ל דכבר הקשו הראשונים איך ילפינן איסורא מממונא לאהדורי גט אשה בסימנין ואפ"ל משום דילפינן דבר דבר מממון וילפינן נמי לקולא אבל דיני נפשות בודאי לא ילפינן מממון ועיין. והנה בהא דאם אתי סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנא קטל לא קטלינן לי' קשה לכאו' בהא דאמרינן בב"ק מ"א מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה ומשני במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי לי' דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך כו' ולפ"ז בפשיטות משכחת לה שהעדים מכירין את השור ע"י סימנים שזהו הנוגח דלא קטלינן לי' דהא אמרי' כמיתת בעלים כך מיתת השור אבל מ"מ מחויב לשמור אותו דהא אפי' ממון מפקינן ע"י סימנים לדעת הראשונים כנ"ל ונגח אח"כ עוד ולבסוף הכירו אותו וצ"ע: בשו"ע חו"מ סי' רס"ז פסקינן במוצא אבידה שוטחה לצורכה אבל לא לצורכו ולצרכה והוא בעי' דלא איפשטא בב"מ דף ל' ולפיכך אזלינן לחומרא וכ"כ הראשונים והרא"ש ע"ש, ובס' תבונה העיר גאון אחד דלאו משום חומרא פסקינן הכי אלא מעיקר הדין והוא ע"פ סוגי' דפסחים כ"ה דפליגי אביי ורבא בלא אפשר וקמכוין ואמרינן אליבא דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר כו"ע ל"פ דאסור כי פליגי אליבא דר"י וע"ש שהקשה הגמ' מאבידה שוטחה לצורכה נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה כו' בין לצורכה בין לצורכו, ועי' ברש"י ושם וז"ל אלמא אע"ג דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב לה גזל ואסור ע"ש ומעתה הרי מבואר דאי נימא דלא אפשר וקא מכוין אסור גם לצורכו