פרי יצחק חלק ב קלו

דרבא דהא דכתיב דרשהו אם אינו רמאי הנה באמת סתם בנ"א אינם בחזקת רמאין וכמו שפי' הר"ח בעדים שיביא עדים שהוא צורבא מרבנן ס"ד דרבא בפשיטות שיביא עדים שהוא מסתם בנ"א שאינם רמאים ונחזיר לו בטב"ע וע"כ הא דאין מחזירין לכל אדם בטב"ע היינו משום דאין להם טב"ע בעצם, והנה בלא"ה צ"ל דלפי הס"ד דרבא מהדרינן לכל צורבא מרבנן בטב"ע אפי' היכי דלא ידעינן אי לא משני בדבורי' דהא עיקר הטעם דצורבא מרבנן אית לי' טב"ע וא"כ אין נ"מ אי משני בדבורי' ולפ"ז אפ"ל דהוי ס"ל לרבא דראוי להחזיר לכ"א בטב"ע כנ"ל ועוד אפ"ל דגם לפי הס"ד הכוונה הוא דרשהו כו' שיביא עדים שהוא צורבא מרבנן ויש לו טב"ע ובודאי אינו רמאי אבל ע"ה אפשר דאין לו טב"ע ואמר בדדמי: ולפי הנ"ל נראה לפרש שיטת הר"ן שכתב דנאמן כל אדם לומר אלו כליו של פלוני דלא כמו שהבינו כל האחרונים דס"ל להר"ן דע"א קם לממון היכא דליכא חזקה דממונא דלעולם אין ע"א קם לממון כלל אלא דלפי מה שנתבאר דצורבא מרבנן מהדרינן לי' אבידה בטב"ע מדאורייתא והוא מקרא עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי הרי דלא בעינן באבידה תורת עדות כלל אלא בירור שאינו משקר וכל שבודאי אינו משקר כגון צורבא מרבנן דלא משני במילי' נאמן אפי' בע"ד בעצמו ולזאת ס"ל להר"ן דה"ה דנאמן אדם לומר זה כליו של פלוני דבשל אחרים דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר ולא גרע מת"ח דנאמן ע"פ עצמו משום דלא משקר וה"נ כיון דבודאי לא משקר ואינו רמאי נאמן לומר אלו כליו של פלוני, ובזה מדוקדקין מאוד דברי הר"ן מש"כ וה"ה דבמציאה נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר. דלפי הבנת האחרונים הנ"ל בדברי הר"ן דהטעם הוא משום דע"א קם לממון היכא דליכא חזקה דממונא א"כ קשה מה זה שכתב וה"ה מאי ענין זה לזה דאפי' אי ת"ח לא הי' נאמן ג"כ ע"א נאמן בתורת עדות דהוי כשנים ואי משום דאין ריעותא מצד משקר ומשום כיון דלית לי' הנאה לא חיישינן דמשקר וכמו ת"ח דלא משקר מאי ענין זה לזה ואיך מישך שייך אהדדי כמובן. ולפי הנ"ל ניחא שפיר דמש"כ הר"ן דע"א נאמן לומר אלו כליו של פלוני נלמוד רק מהא דמהדרינן אבידתא לצורבא מרבנן בטב"ע דאנו רואין מזה דלגבי אבידה אין אנו זקוקין כלל לגדר עדות ואפי' בעל דבר נאמן כל היכי דידעינן דאינו רמאי ובודאי אינו משקר א"כ ה"ה דע"א נאמן להעיד בשל אחרים ולא מדין עדות אלא כיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר ובודאי אינו רמאי ולכך נאמן נמצא דעיקר הטעם דע"א נאמן הוא רק משום דלא משקר והרי הוא כצורבא מרבנן דמהדרינן לי' בטב"ע: ומעתה מיושב שפיר מה שהקשו כל האחרונים על הר"ן מסוגיא דב"מ הנ"ל דאמרינן שם סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח ומתבאר מזה דאין ע"א נאמן אולם לפ"ז ניחא שפיר דודאי אי נימא בטעם הר"ן דע"א נאמן באבידה משום דהיכא דליכא חזקה דממונא ע"א קם לממון א"כ כיון דהוי כשנים הו"ל כסימנין ועדים דמבואר שם דינתן לבעל העדים אולם לפי מה שבארנו בטעם הר"ן דמה שנאמן ע"א באבידה אין זה מתורת עדות אלא רק משום דלא משקר וכמו צורבא מרבנן דנאמן ע"פ עצמו א"כ זהו רק היכי דליכא אחר כנגדו אבל היכא דאיכא אחר שאומר סימנין וכיון דסימנין ג"כ דאורייתא וכמו שאמר רבא אתצ"ל סימנין דאורייתא א"כ אין עדיפות לבעל העד על בעל הסימנין דגם סימנין הוא בירור שאינו רמאי ואף דהעד מסייע לבעל הסימנין מ"מ אין זה עדיפות כלל ולא מבעי לשי' הראשונים דהא דסימנין וסימנין יניח היינו אפי' סימן אמצעי נגד סימן מובהק ג"כ יניח כיון דגם סימן אמצעי הוא דאורייתא שוב אין נ"מ אם אחד נותן סימן מובהק יותר לפ"ז פשיטא דאין נ"מ במה שהעד מסייע לבעל הסימנין כיון שגם אחר נותן סימנין והרי אף סימן מובהק מוסיף בירור יותר מ"מ לא מהני אחר שגם הבירור שכנגדו מספיק מה"ת, אולם אפי' להסוברים דסימן מובהק עדיף יותר לגבי סימן אמצעי מ"מ לא דמי להכא דהתם עצם הסימן הוא עדיף יותר אבל עד המסייע הוא ענין אחר והחילוק מובן. והנה גם דברי השב שמעתתא צדקו שהביא ראי' מגמ' זו דע"א אינו נאמן אף היכי דליכא חזקה דממונא דזה שפיר איכא למשמע מינה דאי ס"ד דע"א קם לממון היכי דליכא חזקה א"כ הרי הוא כשנים והוי כסימנין ועדים דינתן לבעל העדים, וכ"ז אינו סותר לדברי הר"ן דהיכא דליכא כנגד מי שאומר סימנין לעולם ע"א נאמן ולא בתורת עדות דע"א אינו קם לממון כלל אלא בתורת בירור משום דלא משקר והוי כצורבא מרבנן ולכך כנגד סימנין אינו נאמן כנ"ל, ולענ"ד דמגמ' זו יש להביא ראי' להיפך לשי' הר"ן דבעלמא ע"א נאמן גבי אבידה דאי ס"ד דע"א אינו נאמן כלל אפי' שלא במקום סימנים א"כ מה צריך לומר סימנים וסימנים וע"א יניח פשיטא כיון דע"א אינו נאמן כלל אפי' כשהוא לבדו א"כ בודאי אינו מועיל להכריע ואין לומר דזה גופי' אשמעינן דע"א אינו נאמן א"כ הו"ל לאשמעינן בפשיטות דע"א כמאן דליתא ואינו נאמן ומזה משמע כשיטת הר"ן דבעלמא ע"א נאמן גבי אבידה כשהוא לבדו ואומר זהו כליו של פלוני והיינו דאשמעינן דמ"מ כששנים אומרים סימנין אין ע"א מועיל להכריע וכמאן דליתי' דמי ויניח: וכן מיושב שפיר מה שהקשו האחרונים מגמ' שבועות הכל מודים בע"א דר' אבא במשביע ע"א כהאי עובדא דנסכא דר' אבא ואי נימא דע"א נאמן גבי אבידה הו"ל לומר בפשיטות הכל מודים במשביע ע"א להעיד לו גבי אבידה, ולפמ"ש בפי' הר"ן ניחא שפיר דדוקא היכי דע"א נאמן בתורת עדות אז משביע ע"א חייב אולם גבי אבידה הא דע"א נאמן אין זה בתורת עדות כלל רק בתורת בירור משום דלא משקר וכמו צורבא מרבנן שנאמן בעצמו להחזיר לו אבידה על פיו אף שהוא בע"ד בעצמו ומשום דלא משקר וכנ"ל וכיון דלא הוי בגדר עדות כלל לפיכך ליכא בע"א באבידה חיוב קרבן שבועה: סימן נז הערות שונות בדיני סימנים ואבידה בגמ' ב"מ דף כ"ח אתצ"ל סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח ועיין בשטמ"ק דאפי' א' אומר סימן מובהק וא' אומר סימן שאינו מובהק יניח כיון דתרוויהו מה"ת אלא דאם סימנין לאו דאורייתא וסימן מובהק בודאי דאורייתא למי שאומר סימן מובהק יהבינן לי', ושם גבי א' אומר מדת ארכו וא' אומר מדת רחבו תנתן למדת ארכו כתב בשם הראב"ד דזהו רק אי סימנין דרבנן להכי סימן מובהק טפי עדיף אבל למ"ד סימנין דאורייתא כיון דשניהם מה"ת אף דהאי סימן יותר מובהק יניח ע"ש, אולם מדברי הר"ן נראה דאפי' אי סימנין מה"ת נמי יהבינן למי שאומר סימן מובהק יותר דהנה הר"ן כתב שם לענין מדת ארכו דש"מ דמדת ארכו הוי סימן מובהק דהא גבי גט אמרינן באומרת סימני החוט מדת ארכו ינתן לה אע"ג דבעי שם סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני וע"כ דמדת ארכו סימן מובהק הוא ע"ש ולשי' הראב"ד תיקשי לפ"ז מהא דא' אומ' מדת ארכו ורחבו וא' אומר מדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וקשה נהי דסימנין לאו דאורייתא מ"מ הא כיון דמדת ארכו הוי סימן מובהק ומדאורייתא הוי סימן כדמוכח מגט דשם בעי סימן מובהק דמהני מה"ת א"כ אמאי ינתן למדת משקלותיו ומאי מהני דמדת משקלותיו הוי סימן מובהק יותר כיון דשניהם מה"ת, וע"כ צ"ל לדעת הראב"ד דמדת ארכו לאו סימן מובהק הוא בבגד דאפשר דמשער לה אף דאמרי' בגמ' מדת רחבו שעורי' קמשער לי' מ"מ מדת ארכו נמי משער לה קצת ומה"ת לא הוי סימן רק דעדיף ממדת רחבו ודוקא בחוט הוי סימן מובהק דחוט א"א לשער (ועיין בשטמ"ק בשם תלמיד הר"פ) והר"ן דלא ס"ל לחלק כנ"ל ע"כ לא ס"ל כשי' הראב"ד. אמנם בלא"ה קשה לשי' הראב"ד בהא דינתן למדת משקלותיו ע"פ מש"כ האחרונים דשני סימנין לכו"ע מה"ת דהוי כסימן מובהק וא"כ בא' אומר מדת ארכו ומדת רחבו וא' אומר מדת משקלותיו כיון דמדת ארכו ומדת רחבו כ"א הוא סימן בפ"ע שמחזירין אבידה ע"פ במקום דליכא אחר ואם א' מצא אבידה ובא א' ואמר מדת ארכו או מדת רחבו יהבינן לי' ולפ"ז כשאומר שניהם מדת ארכו ומדת רחבו אמאי לא יהי' כשני סימנים דהוי מה"ת וא"כ אמאי ינתן למדת משקלותיו כיון דשניהם מה"ת לדעתם ז"ל ודוחק לומר מכיון ששניהם בדבר אחד דמה בכך הא מ"מ