פרי יצחק חלק ב קלה

הרי קשה טובא דמ"ט נאמן בעל דבר בעצמו לומר ששלו הוא ומה בכך שצורבא מרבנן לא משקר מה ענין תורת נאמנות מה"ת בשביל שאינו חשוד לשקר, וביותר דהרי רבא אהדר בתר טעמא למה לא מהדרינן לכל אדם בטב"ע הרי דס"ל דכל אדם ראוי להיות נאמן באבידה לומר שמכיר בטב"ע שהיא שלו וצע"ג דהא מהיכי תיתי איך יהי' נאמן מה"ת בעל דבר בעצמו אכן לכאורה י"ל דהטעם דצורבא מרבנן נאמן בטב"ע הוא משום ברי ושמא ברי עדיף דהנה הפני יהושע בכתובות דף י"ב גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דר"ה ור"י אמרי חייב משום ברי ושמא ברי עדיף הקשה ל"ל קרא לאהדורי אבידה בסימנין תיפוק לי' משום ברי ושמא ברי עדיף וכיון שהוא אומר ברי שהוא שלו והמוצא טוען שמא צריכין להחזיר לו אפי' בלא סימנים אלא בטב"ע ותירץ משום דהוי נגד רובא דעלמא ע"ש, והנה לפי מש"כ בס' שב שמעתתא ש"ו פ"ז בהא דמעשים בכל יום דבמקולין איכא רוב טריפות ומ"מ נאמן ע"א לומר איזו היא כשירה ולכאורה איך נאמן ע"א נגד רובא דהא אפי' במקום חזקה אינו נאמן וכתב דזה לא מקרי נגד רובא דלפי דברי העד שמכיר הכשירה הרי היא כמונחת בפני עצמה ולא היתה בכלל תערובות נמצא דלא היתה בכלל רובא מעולם ודוקא נגד רוב שבטבע דגם לפי דברי העד הוא נגד רובא אינו נאמן ע"ש, ולפי דבריו לא שייך כלל גבי אבידה רובא דעלמא דלמי שמכיר האבידה בטב"ע הרי לא היתה בכלל רובא מעולם דלמי שיש לו ידיעה והכרה בהמציאה הרי היא כמונחת בפני עצמה ולא היתה מעולם בכלל רוב ולזאת מי שמכיר את האבידה בטב"ע אין זה נגד רובא דעלמא כלל ולפ"ז שפיר י"ל דלכך נאמן צורבא מרבנן בטב"ע משום ברי ושמא ברי עדיף ואפי' לר"נ ולר"י דלא ס"ל ברי עדיף היינו רק משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' אבל באבידה דליכא חזקת ממון לכו"ע ברי עדיף, ומה שהקשה הפנ"י דל"ל קרא לאהדורי בסימנין תיפוק לי' משום ברי ושמא ברי עדיף כנ"ל הנה באמת לא קשה כלל דשפיר איצטריך קרא בגוונא שאינו מכיר בטב"ע או שא"א כלל להכיר בטב"ע כגון כלים שלא שבעתן העין דמבואר בגמ' ב"מ כ"ג דאף לצורבא מרבנן לא מהדרינן לי' בטב"ע משום דלא קים לי' בגוויהו ולפ"ז בכה"ג ליכא ברי כלל ואינו טוען ברי רק עפ"י הסימנין ומ"מ אם אומר סימנין והסימנין מכוונין מהדרינן לי' ושפיר איצטריך קרא לאהדורי' בסימנין דאי סימנין לא מהני הרי אין כאן ברי כלל, ועי' בגמ' שם אי דאית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי כו' ע"ש אכן אם מכיר בטב"ע שהיא שלו ואומר ברי מחזירין לו בלא סימנין משום ברי עדיף אולם כ"ז הוא לשיטת הסוברים דבברי ושמא ברי עדיף אפי' היכי דלא הו"ל למידע אולם להסוברים דהא דברי עדיף הוא רק בדהוי לי' למידע א"כ לא שייך כאן ברי עדיף וכמש"כ הפנ"י שם, אכן באמת נראה דלכו"ע לא שייך כאן כלל הא דברי ושמא ברי עדיף דדוקא היכי שהטוען שמא הוא לפנינו וטוען שמא אף דלא הו"ל למידע אמרינן ברי עדיף אבל גבי אבידה דמספקא לן של מי הוא אפי' אם בא אחד וטוען ברי ששלו הוא שמכירה בטב"ע מאי שייך כאן ברי ושמא ברי עדיף הא אנן מספקינן שמא של אחר הוא שאינו שלו ושמא יבוא אחר ויטעון ג"כ ברי ואיך אפשר להחזיר לו עפ"י ברי שלו שהוא לבדו בפנינו, ומש"כ הפנ"י דהמוצא טוען שמא ולהכי ברי עדיף הנה עם המוצא אין לנו ענין כלל וכל הספק הוא שמא של אחר הוא שאינו לפנינו ודוקא היכי שהטוען שמא הוא לפנינו אמרינן דטענת הברי טוב יותר אבל לא בכה"ג שהספק שמא של אחר הוא שאפשר שגם הוא יטעון ברי כמו זה ופשוט. אלא דאף אי נימא דשייך כאן ברי עדיף ולהכי מהדרינן לצורבא בטב"ע בטב"ע מ"מ יהי' קשה להיפך בהא דמבואר בחולין שם דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע ולא לע"ה אין הטעם דאין לע"ה טב"ע אלא משום דחייש לשקרי, וקשה טובא דהא מה"ת בודאי אין חילוק כלל בין ת"ח לע"ה ובכל התורה דברי ושמא ברי עדיף אין חילוק בין ת"ח לע"ה ולפ"ז כיון דמה"ת בעי לאהדורי לע"ה בטב"ע א"כ צ"ל דהא דלא מהדרינן בטב"ע לע"ה הוא רק מדרבנן משום דחייש לשקרי וקשה דהכל טעמא מאי דאמאי הפקיעו חכמים ממונו של ע"ה כיון שהוא נאמן מה"ת לאהדורי לי' בטב"ע וכן בכל ענין שנאמר דצורבא מרבנן מהדרינן לי' בטב"ע מה"ת קשה דמ"ט לא מהדרינן לי' לע"ה ג"כ בטב"ע כיון דמה"ת לא חייש לשקרי ולא חלקה התורה בכ"מ בין ת"ח לע"ה כנ"ל ולכן נראה לומר בעז"ה ביסוד הדבר דמהדרינן לי' לצורבא מרבנן בטביעת עין ולא לע"ה דזהו דין חדש באבידה ונלמוד מהכתוב והי' עמך עד דרוש אחיך אותו, דהנה בב"מ דף כ"ז לענין הא דמבעי להו סימנין דאורייתא או דרבנן מייתי ברייתא דתני' והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנין ודחי לא בעדים ע"ש, הרי מבואר בהדי' דגלי קרא גבי אבידה דצריך רק לידע אם רמאי הוא או אינו רמאי אך כיצד ידעינן אם אינו רמאי וס"ד בסימנים דאם מכוון הסימנים בודאי אינו רמאי ואומר אמת ודחי בעדים ופרש"י שיביא עדים שהוא שלו ועכ"פ כ"ז הוא בסתם בני אדם אבל כל שידעינן בודאי שאינו רמאי וכגון צורבא מרבנן דלא משני במילי' מחזירין לו עפ"י עצמו נמצא דגזה"כ הוא דאבידה שאני משאר דיני ממונות דהצריכה התורה לדרוש רק אם אינו רמאי וכל שאינו רמאי נאמן לומר שמכיר בטב"ע שהיא שלו ומחזירין לו על פיו, ומצאתי בעז"ה לבעל המאור שפי' הסוגי' דדחי לא בעדים ע"ש מה שהקשה על פרש"י וכתב ז"ל ונ"ל לפרש בעדים שיביא שאינו רמאי אלא שהוא צורבא מרבנן דלא משני בדבורי' ונוטל בטביעת עין והיינו דאמרינן לקמן משום דאיכא למימר כדמשנינן לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הר"ח וז"ל ור"ח פי' בעדים שיביא ראי' שהוא צורבא מרבנן ונחזור לו בטביעות עינא עכ"ל, הרי דלדבריהם אי נימא דסימנין דרבנן הרי מפורש בהדי' בקרא דצורבא מרבנן שבודאי אינו רמאי מחזירין לו אבידה בטב"ע ונאמן לומר עפ"י עצמו שהוא שלו דאנו צריכין לדעת רק שאינו רמאי, ונראה ברור דאפי' לפי מאי דבעי הגמ' לומר דסימנין דאורייתא והקרא דדרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי היינו בסימנין מ"מ אין חילוק לדינא דגם זה ודאי דלצורבא מרבנן דידעינן בודאי שאינו רמאי מחזירין לו בטב"ע דהא קרא כתיב דרשהו אם רמאי הוא וצורבא מרבנן שבודאי אינו רמאי מהדרינן לי' בטב"ע אלא דנוח לו לומר בסימנין דלפ"ז מיירי הכתוב גם בסתם בנ"א דנוכל לדרוש אם אינו רמאי כגון בסימנין אבל באמת צורבא מרבנן דלא משני בדבורי' דידעינן שאינו רמאי מחזירין לו אף בלא סימנים רק בטב"ע ודחי בעדים היינו רק לצורבא מרבנן שיביא עדים שהוא צורבא מרבנן ואז מהדרינן לי' עפ"י עצמו דידעינן בי' שאינו רמאי אבל בסתם בנ"א א"א לדרוש אם הוא אינו רמאי כי סימנין לאו דאורייתא, ובאמת נראה דאפי' לפרש"י שפי' בגמ' הא דדחי לא בעדים היינו שיביא עדים שהיא שלו מ"מ נראה דבזה כו"ע מודים דמקרא עד דרוש אחיך אותו דמפרשינן דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי ילפינן מזה דלצורבא מרבנן מהדרינן לי' בלא סימנים ובלא עדים רק נאמן עפ"י עצמו שמכיר בטב"ע כיון דהכתוב אומר דרשהו אם רמאי הוא ולפ"ז כל שידוע לנו בודאי שאינו רמאי כגון ת"ח דלא משני בדבורי' מחזירין לו בטב"ע בלבד אלא דהגמ' רוצה לפרש הקרא בכל אדם שאפשר לידע אם אינו רמאי ובעי למימר בסימנין ודחי לא בעדים. ועפ"ז מיושב שפיר החילוק שבין ת"ח לע"ה לענין אהדורי' לי' אבידה בטב"ע אף דבכל התורה אין חילוק כלל לענין נאמנות בדיני ממונות בין ת"ח לע"ה, וביותר גם בת"ח גופי' בין היכי דמשני במילי' ללא משני במילי' ולא מצינו כזה בכל התורה אמנם לפ"ז מבואר שפיר דבאמת אבידה שאני משאר עניני ממונות ומשום דהכא גלי קרא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי הרי דלא בעינן רק בירור לידע שבודאי אינו רמאי ולא משקר ואז נאמן אף בעל דבר בעצמו לאהדורי' לי' בטב"ע ולפ"ז דוקא צורבא מרבנן דלא משני בדבורי' בזה ברור לנו בודאי שאינו רמאי ולא ישקר ונאמן עפ"י עצמו אולם צורבא מרבנן דמשני בדבורי' שוב אינו ברור לנו דלא משקר ולא מהדרינן לי' בטב"ע ומכש"כ לע"ה דלא מהדרינן בטב"ע דשמא הוא משקר. ובזה יתבאר ג"כ הגמ' בחולין הנ"ל דס"ד דרבא דהא דלא מהדרינן לע"ה בטב"ע היינו רק משום דאין לו טב"ע והוא משום דהוי ס"ד