פרי יצחק חלק ב קלד

יראה שלא נחית הר"ן שם לזה כלל רק שהשיג על ר"ח ותורף דבריו דודאי כל אדם יש לו טב"ע אלא לעם הארץ לא מהימנינן לי' להחזיר אבידתו עפ"י טב"ע דחשדינן לי' דמשקר אבל אדם אחר המעיד ע"פ טב"ע שזו היא כלי של פלוני מהימן ורצה לומר בענין המועיל כגון שיש אחר עמו כו' ע"ש, אכן דבריו תמוהים מאוד מכמה טעמי דאי נימא דמש"כ הר"ן והוא הדין דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני היינו בשני עדים כגון שיש אחר עמו ואשמעינן רק דסמכינן עפ"י טב"ע של עדים א"כ כ"ז אך למותר דהרי כבר כתב דכל אדם יש לו טב"ע אפי' ע"ה וא"כ פשיטא שמחזירין אבידה ע"פ שני עדים שמכירים בטב"ע ומאי ענין לומר וה"ה, פשיטא דהיינו הך, גם מה זה שסיים הר"ן דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר פשיטא מה צ"ל היכן מצינו חשש דמשקר בשני עדים, ועוד דמה צ"ל שמחזירין אבידה ע"פ שני עדים שמכירין בטב"ע שהיא של פלוני הא גמ' מפורשת הוא בב"מ דף כ"ח אמר רבא כו' סימנין ועדים ינתן לבעל העדים וע"כ מיירי שהעדים מכירין בטב"ע דדוחק לומר דמיירי בעדי נפילה שראו החפץ שנפל מיד הבעלים ושהמוצא זה הגביה אותה, ועוד דאמר שם עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה דאמרינן זבוני זבנה כו' הרי מבואר דעדי אריגה לא ראו את הנפילה ובע"כ שמכירין רק בטב"ע שראו שארג את הבגד הרי דדוקא נגד עדי נפילה אין עדי אריגה מועיל ומשום דאמרינן זבוני' זבנה כו' אולם ע"י עדי אריגה בלבד מחזירין על ידם הרי מפורש בגמ' דמהדרינן אבידה עפ"י טב"ע של עדים דעדי אריגה ע"כ מכירין רק בטב"ע שזו היא של פלוני וזה בודאי לא יתכן לומר דמיירי רק מעדים שהם צורבי מרבנן כמובן. ואין להקשות לפי הס"ד דרבא בחולין דהא דלא מהדרינן אבידה לכל אדם בטב"ע משום דע"ה אין לו טב"ע ורק לצורבא מרבנן יש טב"ע א"כ לכאורה ה"ה דאין מחזירין אבידה ע"פ עדים שמכירין בטב"ע והא רבא גופי' אמר בב"מ דמחזירין עפ"י עדים שמכירים בטב"ע כנ"ל, דאפ"ל דדברי רבא בב"מ שם הוא לפי המסקנא בחולין שם דהדר בי' רבא וס"ל באמת דלכל אדם יש טביעת עין, ועוד נראה לומר דאפי' לפי הס"ד דרבא דהא דלא מהדרינן אבידה בטב"ע אלא לצורבא מרבנן ומשום דע"ה לא דייק ולא סמכינן אטב"ע דידי' מ"מ ע"פ שני עדים שמעידים שמכירים בטב"ע בודאי מחזירין אבידה אפומייהו דדוקא לבעל אבידה שאינו צורבא מרבנן לא מהדרינן בטב"ע דידי' משום דע"ה לא דייק ויוכל להיות שאומר בדדמי אולם עפ"י שני עדים שמכירים בטב"ע בודאי מהדרינן דע"פ שני עדים יקום דבר כתיב וכשאומרים דדייקי שפיר ומכירים בטב"ע סמכינן עלייהו ועכ"פ נראה ברור דמש"כ הר"ן וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני כו' היינו אף עד אחד וכפשטות דבריו נאמן אדם לומר כו' וכמו שהבינו האחרונים בדבריו בתשו' חמדת שלמה ותשו' ברית אברהם כנ"ל. אלא דכבר הקשו האחרונים על הר"ן מגמ' מפורשת דב"מ סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח הרי מבואר דעד אחד אינו נאמן גבי אבידה וכמאן דליתי' דמי וכנ"ל, עוד הקשו האחרונים מגמ' שבועות דף ל"ב דאמר שם הכל מודים בעד אחד דר' אבא והיינו במשביע ע"א כהאי עובדא דנסכא דר"א דהחוטף הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם חייב העד קרבן שבועה ע"ש ולדעת הר"ן הנ"ל דע"א נאמן גבי אבידה בפשיטות הו"ל לומר הכל מודים בע"א גבי אבידה דאם משביע ע"א להעיד לו שיודע שהאבידה היא שלו חייב העד קרבן שבועה, עי' בשו"ת ברית אברהם ובשו"ת עמודי אור שהקשו מזה על הר"ן, אמנם גם בעיקר מה שהבינו האחרונים בשי' הר"ן דס"ל דע"א קם לממון היכי דליכא חזקה דממונא הוא דוחק ועיין בס' שב שמעתתא שה"ר מדברי הראשונים דע"א אינו קם לממון אפי' היכי דליכא חזקה ע"ש, ועוד דלפ"ז נצטרך לומר דס"ל להר"ן דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכי דליכא חזקת איסור דהא דבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון והרי הר"ן בעצמו בפ' התקבל כתב דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' היכי דליכא חזקת איסור וכמו שהביא שם הכ"ש ע"ש, ועוד דגם גוף דברי הר"ן ולשונו אינם מכוונים כלל לפ"ז מה שכתב וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר דפשטות דבריו הוא דכמו דת"ח נאמן משום דלא משקר ה"ה דנאמן אדם לומר כו' ולפי דבריהם מאי ענין זה לזה הנה ת"ח דנאמן הוא רק בשביל דלא משקר ועד אחד נאמן מתורת עדות ומשום דהיכי דליכא חזקה קם הוא לממון והרי הוא כשנים ומאי ענין לומר הוא הדין, ואין לומר בכוונתו דליכא ריעותא גבי ע"ה משום דמשקר דכמו דת"ח לא משקר כן גם עד אחד לא משקר משום דלית לי' הנאה מזה מאי ענין זה לזה ועוד דכיון דע"א קם לממון היכא דליכא חזקה והרי הוא כשנים מאי שייך גבי' חשש משקר סוף דבר לפי הבנתם אין לדברי הר"ן שום ביאור והמשך כלל ולכן נלע"ד דלעולם ס"ל להר"ן דע"א אינו קם לממון אפי' היכא דליכא חזקה דממונא, אכן מש"כ דעד אחד נאמן באבידה לומר אלו כליו של פלוני יש לזה יסוד אחר וכמו שנבאר בעז"ה, ומתחלה אני אומר דמה שנראה מדברי כל האחרונים דדין תורת נאמנות אדם גבי אבידה שוה לשאר דיני ממונות ולכך כתבו דדין זה אם נאמן ע"א גבי אבידה תלי' באם ע"א קם לממון היכי דליכא חזקה דאם גם היכי דליכא חזקה אינו קם לממון אין ע"א נאמן להעיד גבי אבידה ובעינן שני עדים דוקא, לפ"ז קשה טובא בהא דקי"ל דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עין היאך נאמן בעל דבר בעצמו לומר ששלו הוא ואף דצורבא מרבנן לא חיישינן דמשקר מ"מ היכן מצינו בכל התורה כולה תורת נאמנות בדיני ממונות בשביל שהוא צורבא מרבנן או חסיד דלא משני בדבורי', וכן היכן מצינו בכל התורה חילוק בנאמנות גבי דיני ממונות בין ת"ח לע"ה דת"ח יהי' נאמן בשביל דלא חשיד דמשקר וע"ה אינו נאמן ועכ"פ קשה איך נאמן בעל דבר על עצמו ולו יהי' צורבא מרבנן להחזיר לו אבידה על פיו דלהעיד לאחריני בעינן שני עדים וע"א יהי' מי שיהי' צדיק וחסיד אינו נאמן ואיך נאמן גבי אבידה אפי' על עצמו. ואין לומר דהא דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עין אין זה מדין תורה דהוא רק מתקנת חכמים דכיון דלא חשוד לשקר ואין כנגדו המכחישו מהימנינן לי' דזה אינו דבודאי נראה דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע הוא מה"ת דהנה בב"מ דף כ"ז אמר רבא אתצ"ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנים ופרש"י היכי מהדרינן כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו ע"ש ומסיק בגמ' ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקלי' ומימר אמר כו"ע לא ידעי סימנים מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנים מובהקים דידה ושקילנא לה ע"ש, והנה בודאי דמן הסברא הוי סימנים בירור דשלו הם אלא כיון דמה"ת אין סומכין על סימנים פריך דמה ראו חכמים ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו א"כ הכ"נ אי נימא דמה"ת לא מהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע דאף דלא חשיד לשקר מ"מ אינו נאמן הרי תקשי ג"כ דמה ראו חכמים לתקן לאהדורי לצורבא מרבנן בטב"ע כיון דמה"ת אינו נאמן, ואין לומר בזה ניחא לי' לבעל אבידה כמו שאמרו חכמים גבי סימנין דהא אם בעל אבידה אינו ת"ח בודאי לא ניחא לי' בתקנה זו לאהדורי לצורבא מרבנן בטב"ע דהא לדידי' לא מהדרינן לי' לעולם בטב"ע ובע"כ צ"ל דמה"ת מהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע, וביותר יש להביא ראי' ברורה מסוגי' דחולין שם דאמר רבא מריש הו"א דסימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטב"ע והיינו דלא מהדרינן בטב"ע אלא לצורבא מרבנן הרי דהוה קשה לי' לרבא מ"ט לא מהדרינן אבידה לכל אדם בטב"ע ומהדר בתר טעמא והוי ס"ד להכריח מזה דרק לצורבא מרבנן יש טב"ע דמידק דייק טפי וע"ה לא דייק ואין לו טב"ע ולפ"ז אי נימא דכל עיקר דמהדרינן לי' לצורבא מרבנן בטב"ע הוא רק מתקנת חכמים בשביל איזה טעם שראו לתקן א"כ מאי קשי' לי' מ"ט לא מהדרינן לכל אדם בטב"ע מאיזה ענין יתקנו חכמים להחזיר אבידה לכל מי שיבוא ויאמר שמכיר בטב"ע שהיא שלו וכן בודאי לא ניחא לי' לבעל אבידה בתקנה זו דדוקא גבי סימנים אמרינן ניחא לי' לבעל אבידה משום דמימר אמר כו"ע לא ידעי סימנים מובהקים דידה כו' אבל גבי טב"ע לא שייך זה ובע"כ צ"ל דהא דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטב"ע הוא מה"ת וע"כ אהדר בתר טעמי מפני מה לא מהדרינן לכל אדם בטב"ע דהא מה"ת אין חילוק בין ת"ח לע"ה, ועכ"פ