פרי יצחק חלק ב קלג

התוס' בין הך דשוה"נ ובין הך דפ' מרובה גבי קדשים והא בקדשים תמימים דבפ' מרובה ג"כ הכי הוי דלא הוי מכירה והמעות חולין מה"ת כמבואר בפסחים כו' ע"ש, מיהו לפמש"כ למעלה לפי דרכי לחלק בין קדשים תמימים לשוה"נ דקדשים תמימים ליתנהו במכירה משום דגם לאחר המכירה לא נפיק מרשות הקדש דמעיקרא הקדש והשתא הקדש כנ"ל ולפ"ז מיושב שפיר גם לסברא זו דדוקא שור הנסקל מקרי איתא במכירה אף דמדינא לא הוי מכירה דמ"מ שם מכירה עליו אבל בקדשים לא מקרי מכירה כלל כיון דגם לאחר המכירה הרי הוא ברשות הקדש כמתחלה, וכן נראה לפרש מש"כ התוס' אם ימכרנו לנכרי כו' דלפי הנ"ל דגם לנכרי מדינא לא הוי מכירה ואינו חייב בתשלומי דו"ה אלא דמ"מ שם מכירה עליו ולגבי טביחה מקרי איתא במכירה ולפ"ז מה נ"מ אם ימכרנו לנכרי או לישראל, אכן גם לענין שם מכירה יש לחלק ואדרבה כיון דמדינא לא הוי מכירה ורק שם מכירה לפ"ז במוכר שוה"נ לישראל כיון דלישראל אסור בהנאה ואינו שוה אצלו כלום לא מקרי מכירה גם לענין איתא במכירה ורק במכירה לנכרי דהנכרי מותר בהנאה שפיר שם מכירה עליו ועפ"י הנ"ל נלע"ד לישב דברי התוס' בסנהדרין דף פ' שהקשו ג"כ כקושית התוס' בכתובות הנ"ל וזה לשונם ויש ראי' דלא נאסר מחיים מהא דתני' במרובה דף ע"א גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי דו"ה דברי ר"מ ואמאי הא ליתא במכירה וקאמר ר"ל התם במרובה כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה כו' וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה כו' וכלשון הזה ממש כתבו התוס' בזבחים דף ע"א ע"ש, והנה דבריהם נפלאו מאוד דמה הוצרכו להביא ראי' דר"ל ס"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה מדקאמר ר"ל במרובה כל שישנו בטביחה כו' וכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה והרי שם בסוגי' מפורש בהדי' דס"ל לר"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה וע"ש בסוגי' אלא ר"ל מ"ט לא קאמר כר"י אמר לך וטבחו ומכרו כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה וכל היכי דליתא במכירה ליתא בטביחה ולמה להו להתוס' להביא ראי' דכל שאינו במכירה אינו בטביחה מכח הא דאמר ר"ל כל שאינו בטביחה אינו במכירה אחרי דמפורש שם בהדי' דס"ל לר"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה, והנה התוס' בכתובות הקשו באמת קושי' זו בפשיטות וז"ל תימה דתיקשי מהכא לר"ל דאמר בפ' מרובה כל היכי דליתא במכירה ליתא בטביחה כו' ע"ש אולם דברי התוס' בסנהדרין וזבחים הנ"ל תמוה מאוד וכבר עמד ע"ז בשו"ת בית אפרים ח' או"ח סי' מ"א ולא תירץ כלום. אכן עפ"י הנ"ל יש לישב בעז"ה דלפמש"כ בביאור דברי התוס' בכתובות מה שתירצו אבל שוה"נ אם ימכרנו לנכרי כו' היינו אע"ג דמדינא לא הוי מכירה מ"מ לענין זה דכתיב וטבחו ומכרו כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה מקרי איתא במכירה דשם מכירה עליו ואע"ג דעל מכירה כזו אינו חייב בתשלומי דו"ה כנ"ל והנה התוס' בסנהדרין וזבחים הנ"ל בודאי דלא ס"ל סברת התוס' בכתובות הנ"ל דהרי הקשו קושי' זו ולא תירצו כלום רק הכריחו מזה כשי' ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים ולפ"ז מיושב שפיר מה שכתבו בקושיתם דמדקאמר ר"ל כל שאינו בטביחה אינו במכירה א"כ ה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה ולא הוכיחו בפשיטות מהא דקאמר ר"ל בהדי' כל שאינו במכירה אינו בטביחה, אכן זהו משום דלא נימא כסברת התוס' בכתובות הנ"ל דאף דמדינא לא הוי מכירה מ"מ שם מכירה עליו לענין דכל דאיתא במכירה איתא בטביחה ולכך הביאו התוס' הא דאמר ר"ל במרובה שם כל שאינו בטביחה אינו במכירה דשם אמר המוכר טריפה לדברי ר"ש ר"ל אמר פטור כיון דליתא בטביחה ליתא במכירה והלא התם הוא טביחה ממש ככל טביחות אלא מכיון דלר"ש פטור בטביחה זו מדו"ה משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' לכך אף במכירה ליתא ולא אמרינן דלגבי מכירה מקרי איתא בטביחה דשם טביחה עליו ולפ"ז ה"ה דכל שאינו במכירה ממש שיהי' חייב בתשלומי דו"ה במכירה זו אינו בטביחה וא"כ בגנב שור הנסקל דליתא במכירה מדינא ופטור מתשלומי דו"ה ליתא גם בטביחה ואמאי חייב בגנב שוה"נ וטבחו, אמנם התוס' בכתובות מחלקין בין זה להא דאמרינן כל שאינו בטביחה אינו במכירה. והנה אף דבפי' דברי התוס' בכתובות נלע"ד דהעיקר הוא כמש"כ למעלה דבאמת הוי מכירה מדינא לענין תשלומי דו"ה מ"מ מה שכתבנו בביאור דברי התוס' בסנהדרין וזבחים הנ"ל הוא נכון דכוונתם הוא דלא נטעי לומר דסגי בשם מכירה אף שפטור מתשלומי דו"ה: סימן נו סימן נו בדין נאמנות עד אחד גבי אבידה אם מחזירין אבידה ע"פ עד אחד שאומר שמכיר בטביעות עין שהיא של פלוני, וכגון שבעל אבידה אינו יודע סימניה. תשובה בס"ד. בגמ' חולין דף צ"ה אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטב"ע השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיפא דאלת"ה כו' אלא בטב"ע דקלא כו', ופרש"י דהא מהדרינן אבידתא לכל אדם בסימנין ולא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא אלא לצורבא מדרבנן כו', בטב"ע דקלא כו' ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן עכ"ל ע"ש. והר"ן ז"ל כתב שם וז"ל אמר רבא מריש הו"א כו' דהא מהדרינן אבידתא בסימנא לכל אדם ולא מהדרינן בטב"ע והוה ס"ל לרבא דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע התם ה"ט משום דצורבא מרבנן מידק דייק טפי והוי טב"ע לגבי' כסימן מובהק, השתא כו' אמינא טב"ע עדיף מסימנא והא דלא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא לאו משום דלא הוי סימן מובהק אלא דחיישינן לשקרי ובצורבא מרבנן דלא חיישינן דמשקר מהדרינן, ודוקא בחזרת אבידה הוא דלא מהדרינן לע"ה בטב"ע משום דאיכא למיחש לרמאין אבל לגבי בשר שמה"ע לכו"ע שרי בטב"ע וזה שלא כדברי ר"ח ז"ל שכ' וה"מ בצורבא מרבנן כו' השוה דין זה למציאה ולא מחוור דבמציאה ה"ט דלמא משקר אבל באיסורין אין לומר כן, והוא הדין דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר עכ"ל הר"ן ע"ש. עכ"פ הרי מפורש בהדיא בדברי הר"ן דס"ל דעד אחד נאמן גבי אבידה לומר זהו כליו של פלוני ומהדרינן לי' על פיו בלא סימנים. והנה האחרונים הבינו בטעמו של דבר דס"ל להר"ן דהא דעד אחד אינו קם לממון היינו דוקא לאפוקי מחזקת ממונא אבל היכא דליכא חזקת ממון שפיר עד אחד נאמן ולכך באבידה דאין שום אדם מוחזק בה וכמש"כ התוס' בספ"ק דכתובות לכן גם עד אחד נאמן עי' בשו"ת חמדת שלמה שכתב כן בכמה תשובות וכ"כ בשו"ת ברית אברהם ח' חו"מ וע"ש מה שפלפלו בזה אם ע"א נאמן היכי דליכא חזקה דממונא, אמנם הקצוה"ח בס' שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ג כתב בפשיטות דעד אחד לא מהימן אפי' היכי דליכא חזקה כמו גבי אבידה וע"ש שהביא ראי' מגמ' ב"מ דף כ"ח דאמר רבא אתצ"ל כו' סימנין וסימנין ועד אחד ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח ומזה הכריח באמת דע"א אינו קם לממון אפי' היכא דליכא חזקת ממון כנגדה דהא באבידה ליכא חזקת ממון כלל ועפ"ז הקשה על המהרי"ק שכתב דהא דאין דבר שבערוה פחות משניים היינו דוקא לאפוקי מחזקת איסור ומשום דגמרינן דבר דבר מממון מה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור והרי באמת מוכרח דגבי ממון אפי' היכא דאינו להוציא ממון מחזקתו נמי בעי שנים וכההיא דסימנין וסימנין וע"א יניח, וע"ש שלא הביא כלל דברי הר"ן הנ"ל דמפורש בדבריו בהדי' דע"א נאמן גבי אבידה לומר אלו כליו של פלוני ועכ"פ הרי יקשה על הר"ן מהא דאמרו בגמ' סימנין וסימנין וע"א יניח וכן הקשו בשו"ת חמדת שלמה ובשו"ת ברית אברהם ע"ש. וראיתי בס' שו"ת עמודי אור סי' פ"ז שכתב ג"כ בפשיטות דבממון אף שלא במקום חזקה כגון באבידה בעינן שני עדים ולא מהדרינן אפומא דחד סהדא וע"ש שהביא דברי שו"ת חמדת שלמה מש"כ בשם הר"ן הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל אלא שעיקר דברי הגאון אלו לא זכיתי להבינם שהמעיין בדברי הר"ן שם