פרי יצחק חלק ב קל

מכרו לישראל או מכרו לנכרי הא אינו ברשותו להקדיש וה"ה למכור עכ"ל כת"ר, והנה אי נימא דס"ל להתוס' דאיסורי הנאה הוי שלו אין זה חדש דכבר יש מן הראשונים דס"ל בהדי' הכי וכמ"ש הריטב"א בחי' לסוכה והוא חי' סוכה המיוחס להרשב"א לענין אתרוג של איה"נ בדף ל"ד דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי' ע"ש וכבר האריכו בזה האחרונים ומכללם בשו"ת בית הלוי ח"א סי' מ"ח וע"ש שכתב דלשיטה זו נאמר דהא דתניא מכרו אינו מכור הטעם דהוי מקח טעות דיהיב לי' מידי דלא חזי לי' וכמש"כ התוס' בב"ק שם בשם פרש"י במהדורא אחת ע"ש והרי להתוס' בסנהדרין דף פ' ובזבחים דף ע"א שכתבו דלשי' ר"ת שור הנסקל איתא במכירה ע"כ צריך לפרש דמכרו אינו מכור הוא לענין מקח טעות וכן אינו מוקדש ג"כ מטעם זה דכיון דלא חזי למידי לא חל ההקדש ע"ש, ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק ח' או"ח סי' י"ט לענין ישראל שקנה חמץ מנכרי בפסח אם עובר בב"י וכתב לדון בזה ממש"כ התוס' בסנהדרין הלל דאם שוה"נ נאסר מחיים א"כ אינו במכירה הרי מוכח דדבר האסור בהנאה אינו במכירה ומכרו אינה מכור וא"כ לא זכה הישראל בחמץ כלל ע"ש ולכאורה מה לו להוכיח מדברי התוס' ולמה לא הביא מתחלה גמ' מפורשת דשוה"נ מכרו אינו מכור ובע"כ צ"ל כנ"ל, אלא דבאמת דברי התוס' מוקשים מיני' ובי' שהרי בקושיתם כתבו בפשיטות דשור הנסקל ליתא במכירה ובע"כ צ"ל דס"ל דאיה"נ הוי אינו שלו א"כ מה זה שתירצו דאם ימכרנו לעכו"ם כו' מה לי מכרו לישראל או לעכו"ם, וכן בשו"ת נו"ב הנ"ל הכריח ממה שכתבו התוס' בסנהדרין ובזבחים הנ"ל דשוה"נ ליתא במכירה דדבר האסור בהנאה אינו שלו וא"כ מה לי מכרו לעכו"ם. והנה כ"ת כתב בכונת התוס' בתירוצם דס"ל דאיה"נ שאינו תופס דמיו הוי שלו ואיתא במכירה אלא דמ"מ אין זכי' באיסורי הנאה והיינו דאיה"נ הוי שלו והמוכר מצדו יוכל למכור אולם הלוקח לא יוכל לזכות באיה"נ וממילא לא הוי מכירה אולם במוכר לעכו"ם דעכו"ם יכול לזכות באיה"נ שפיר הוי מכירה בין מצד המוכר בין מצד הקונה, אלא דבאמת אין זה מחוור כלל דממ"נ אי נימא דס"ל להתוס' כשיטה זו דאיה"נ הוי שלו א"כ מ"ט לא יוכל גם הלוקח לזכות בו. אכן בשו"ת בית הלוי הנ"ל כתב סברא זו מילתא בטעמא וע"ש שהאריך בחקירה זו אי איה"נ הוי שלו והעלה שם להחזיק במה שכתב הנתיבות דאיה"נ הוי רק כמו יאוש דהוי כמו אבידה שנתיאשו הבעלים ממנה דמיד שנאסר בהנאה נתיאשו ממנה וכבר הסכימו האחרונים דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה ולפ"ז נהי דאיה"נ יכול כ"א לזכות בה מ"מ כ"ז שלא זכה בהן אחר הרי הוא שלו, ומש"כ התוס' בזבחים הנ"ל להוכיח דשוה"נ לא נאסר בהנאה מחיים מדמחייב בדו"ה בגנב שוה"נ וטבחו מכלל דאיתא במכירה כנ"ל ולפ"ז הרי מוכרח לכאורה דס"ל להתוס' דדבר האסור בהנאה אינו של הבעלים מדאינו במכירה אכן י"ל דס"ל להתוס' דכיון דאסור בהנאה אין הלוקח זוכה בו דנהי דדבר שהוא שלו אינו יוצא מרשותו ע"י שנאסר בהנאה משום דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה מ"מ הלוקח אינו יכול לזכות בו דא"א לזכות באיה"נ דגם אצלו הא הוי כיאוש ע"ש, ולפ"ז לכאורה י"ל דזהו סברת התוס' בכתובות הנ"ל דשוה"נ איתא במכירה לנכרי דהנכרי שפיר יכול לזכות בו כנ"ל. אכן באמת מש"כ בשו"ת בית הלוי בכוונת התוס' בזבחים וסנהדרין הנ"ל הוא תמוה מאוד דהרי התוס' שם הקשו קושיא הנ"ל לשי' רש"י דשוה"נ נאסר מחיים א"כ לר"ל אמאי חייב בגנב שוה"נ וטבחו הא ליתא במכירה ומזה הכריחו לשי' ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים, ולפ"ז אי נימא דמש"כ התוס' דשוה"נ ליתא במכירה היינו רק מצד הזוכה אף דמצד הבעלים איתא במכירה דעדיין הוא שלו כדין יאוש עד דאתי לרשות זוכה מ"מ הלוקח לא יוכל לזכות כנ"ל א"כ הרי בפשיטות איתא במכירה לנכרי דהנכרי הלא יוכל לזכות באיה"נ דלגבי' לא שייך יאוש ואיך הכריחו מזה כשי' ר"ת הרי אף לשי' רש"י שפיר איתא במכירה לנכרי וכי בעינן דוקא איתא במכירה לישראל, ובע"כ צ"ל דמש"כ התוס' דשוה"נ ליתא במכירה היינו משום דאיה"נ לא הוי שלו ולפיכך אינו במכירה בין לישראל בין לעכו"ם ובודאי דגם כוונתם בקושיתם בכתובות מתאימה לכוונתם בסנהדרין שם כנ"ל, ולפ"ז דוחק ג"כ לפרש בכוונת התוס' בכתובות הנ"ל בתירוצם דאיתא במכירה לנכרי דהוא משום דאיה"נ הוי שלו עד דאתי ליד זוכה אלא דמ"מ לישראל אין זכי' באיה"נ ורק לנכרי איתא במכירה כנ"ל דהרי התוס' בקושיתם שהקשו דשוה"נ ליתא במכירה בע"כ היינו משום דאיה"נ לא הוי שלו כלל כנ"ל ותוך כ"ד חזרו בהם וכתבו דאיתא במכירה לנכרי, שוב מצאתי בשו"ת בית שלמה להגאבד"ק סקאלא ח' או"ח סי' ס"ד שכתב ז"ל הנה החמץ שכבר נאסר בהנאה בודאי שאינו במכירה כמ"ש המחברים בתשובותיהם והביאו ראי' מדברי התוס' בסנהדרין וזבחים ובתשו' א' כתבתי שאף שמדברי התוס' בכתובות דל"ג משמע דסברי דאיה"נ כמו שור הנסקל איתא במכירה לנכרי ע"ש לא שבקינן תרתי מקמי חדא עכ"ל ע"ש, אכן באמת הוא דוחק לומר דהתוס' בכתובות והתוס' בסנהדרין וזבחים סותרין זא"ז לענין דינא אי איה"נ איתא במכירה לנכרי, גם מלבד דלשון התוס' בתירוצם שכתבו דשוה"נ אם ימכרנו לעכו"ם לא משמע שחזרו בהם ממש"כ בתחלה כנ"ל עוד ביותר צ"ע ממה שכתבו בלשונם וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אין תופס דמיו מזה נראה בעליל דגם שור הנסקל אינו במכירה ממש רק קדשים ליתנהו כלל במכירה דאי נימא דס"ל להתוס' בתירוצם דאיה"נ הוי שלו עד דאתי ליד זוכה אלא דמ"מ אינו במכירה מצד דישראל הקונה לא יוכל לזכות באיה"נ נמצא לפ"ז דלנכרי הוי מכירה גמורה א"כ מה זה שכתבו לחלק דקדשים ליתנהו כלל במכירה וביותר צ"ע דמה להם להזכיר כלל מקדשים בפשיטות הו"ל לתרץ דשוה"נ איתא שפיר במכירה לעכו"ם. ולכן נלע"ד לפרש דברי התוס' דלעולם ס"ל גם בתירוצם דאיסורי הנאה אינו שלו וליתא במכירה כלל לא לישראל ולא לעכו"ם דלא יוכל למכור דבר שאינו שלו, אכן יסוד תירוצם הוא דנהי דמדינא איה"נ ליתא במכירה מ"מ לענין תשלומי דו"ה מקרי מכירה, והיינו דהנה לכל האמוראים דס"ל בב"ק דף ס"ח דתשלומי דו"ה איתא גם בגנב ומכר לפני יאוש ע"ש הנה מדינא המוכר לפני יאוש לא הוי מכירה כלל דאין הגנב יכול למכור דבר שאינו שלו ואין הלוקח יכול לזכות אלא דמ"מ המוכר לפני יאוש חייב דאהכי חייבא רחמנא רק צריך שהלוקח יקנה בדרכי הקנינים וכמבואר בב"ק דף ע' ע"ש, ולזאת בגנב שור הנסקל ומכרו אף דאיה"נ ליתא במכירה מ"מ אין זה מגרע כח המכירה ומשום דהרי לפני יאוש בלא"ה ליתא במכירה דהרי הוא מוכר דבר שאינו שלו (ור"ל גופי' ס"ל בב"ק שם דחיובא דדו"ה הוא דוקא במוכר לפני יאוש ע"ש) א"כ מה לי שגם הוא אינו שלו מכח איה"נ דאין לך יותר ממה שאינו שלו ממש ומ"מ אהכי חייבא רחמנא ומה בכך שהוא אינו שלו ג"כ מצד איה"נ, ולכן ס"ל להתוס' אף דמדינא איה"נ ליתא במכירה משום שאינו שלו מ"מ לענין תשלומי דו"ה חייב בגנב ומכר אף שהוא איה"נ ונראה להביא ראי' לזה מדברי התוס' בב"ק דף ע"א דפריך שם בגמ' שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קא טבח כו' וע"ש בתוס' ד"ה איה"נ שכ' וז"ל וא"ת ומה בכך דלאו דמרי' קא טבח הא כל טובח נמי לאו דמרי' קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה וי"ל דלא חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך עכ"ל הרי מתבאר מדבריהם דאם איתא דחשיב שינוי מעשה הי' חייב בשוחט לע"ז אף דאידך לאו דמרי' קטבח דהוי איסורי הנאה מ"מ כיון דבלא"ה כל טובח לאו דמרי' קטבח א"כ אין נ"מ גם אם הוא ג"כ איסורי הנאה, ולפ"ז אפ"ל דזהו גם סברת התוס' בכתובות דגנב שור הנסקל ומכרו אף דאיה"נ אינו שלו וליתא במכירה מ"מ חייב כיון דכל מוכר לפני יאוש בלא"ה מוכר דבר שאינו שלו ומ"מ אהכי חייבא רחמנא ולכך אף אם הוא ג"כ איה"נ מ"מ מקרי מכירה וחייב, וזהו מש"כ התוס' דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה דהנה בב"ק דף ע"ז אמר בגמ' והני קדשים הואיל דכי מזבין קדשים לא הוי במכירה ליתנהו בטביחה ע"ש ולכאורה לפי סברת התוס' בכאן דשוה"נ איתא במכירה אף שהוא איה"נ ואינו שלו מ"מ הא כל מוכר לפני יאוש בלא"ה אינו שלו כנ"ל א"כ לכאורה גם במוכר קדשים יהי' נחשב מכירה וע"כ כתבו התוס' דהתם קדשים ליתנהו במכירה כלל דהנה רש"י בב"ק שם ד"ה לא