פרי יצחק חלק ב קכו

השעבוד מחל גם הקרן הכונה הוא רק על כח השטר והיינו דשטר שנכתב כהלכתו באחריות יש לו כח לגבות ממשעבדי וזה שכתב שלא באחריות מכיון שמחל כח השטר על השעבוד כמו כן מחל כח השטר על הקרן והיינו שלא יהי' לשטר שום כח שטר כלל אף על הקרן וכחספא בעלמא ולכך נאמן לומר להד"ם והוא מזויף ותביעתו הוא רק כמלוה ע"פ וכ"ז אפי' כשנתקיים השטר בחותמיו דכשלא נתקיים אפי' בשטר שיש בו אחריות מצי טעין מזויף ובשטר שאין בו אחריות אין לו דין שטר כלל ואפי' קיום בחותמיו לא מהני ועיין בשטמ"ק שכ' בשם הרשב"א והרמב"ן והר"ן דלכך אינו גובה מב"ח משום דכשאין בו אחריות אינו עושה מעשה שטר והוי כעדים שכתבו עדותם והוי מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש אולם התוס' ס"ל הטעם דלכך אין לו דין שטר משום שמחל על כח השטר וז"ב. ומה שהביא הפנ"י ראי' ממה שהקשו התוס' בפ' הגוזל דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל והיינו שהתוס' הקשו שם לשמואל אליבא דר"מ דס"ל דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מב"ח מברייתא דתני' חמשה גובין מן המחוררין כו' וגט חוב שאין בו אחריות ובגמ' מוקי לה כר"מ ואי נימא דכשחייב מודה לעולם גובה מב"ח א"כ לא קשה כלל מהברייתא. אולם לענ"ד נראה דאין ראי' כלל דאפי' לפמש"כ דכשחייב מודה לעולם גובה מב"ח מ"מ שפיר הקשו התוס' דלפמש"כ דמחל על כח השטר ואין לו דין שטר כלל והוי כשאר מלוה ע"פ וגובה מב"ח רק מכח הודאתו בלבד וא"כ מאי ענין לומר דגט חוב שאין בו אחריות גובה מן המחוררין הא אף כשחייב מודה אינו גובה כלל מכח השטר רק משום הודאת פיו וז"ב. ומה שהעיר הפנ"י בפרש"י שכתב דלרבנן נמי לא הוי אלא כמע"פ בעדים והיינו מה שפי' רש"י שם בד"ה ורבנן סברי להא מיהא הוי שטרא שתהא כמע"פ בעדים הלכך גבי מבנ"ח ולהכי לא יחזיר כיון דנפל איתרע לי' וחיישינן שמא מזויף הוא כדקאמר לוה והפנ"י כתב דכונתו הוא לענין טענת פרעון דס"ל לרש"י דכל שטר שאינו גובה ממשעבדי מצי למיטען פרעתי, הנה באמת כבר כתב הש"ך בסי' ס"ט דמסוגי' זו מוכרח דאפי' שטר שאין בו אחריות שאינו גובה ממשעבדי לא מצי למיטען פרעתי וכמש"כ גם הפנ"י בסוף הדבור, אולם כונת רש"י נראה פשוט דלר"מ שטר שאין בו אחריות אין לו דין שטר כלל ומצי טעין להד"ם ומזויף ואפי' קיום בחותמיו לא מהני כנ"ל לפ"ז שטר שאין בו אחריות גרע ממלוה ע"פ בעדים דלא מצי טעין להד"ם אולם רבנן ס"ל דלהא מילתא הוי שטרא שתהא כמע"פ בעדים ואם יתקיים בחותמיו יגבה עפ"י עדי השטר מב"ח ולהכי לא יחזיר כיון דנפל איתרע לי' ואמרינן מזויף הוא. אלא דהפנ"י לפי דרכו כתב להכריח סברת התוס' דאף כשחייב מודה אינו גובה מב"ח ומשום דס"ל דלכו"ע היכא דגובה מב"ח כשחייב מודה ממילא דאין יכול לטעון פרעתי כנ"ל וכ"כ באמת גם הש"ך דשט"ח שאין בו אחריות אף שאינו גובה ממשעבדי מ"מ אינו יכול לטעון פרעתי, אולם לפמש"כ דגם התוס' מודים היכא שחייב מודה גובה מב"ח ורק כשאין חייב מודה ומשום דמחל לו כח השטר ואין לו דין שטר כנ"ל לפ"ז צ"ל דהא דס"ל לר"מ דשט"ח שאין בו אחריות יכול לטעון פרעתי היינו משום דכיון דלא גבי ממשעבדי אינו חושש להניחו ולפמש"כ התוס' בד"ה מ"ט גם רבנן ס"ל כר"מ בזה דאי לא גבי ממשעבדי אינו חושש להניחו וכמש"כ הגאון רע"א נמצא דדברי הגאון הנ"ל עולים אף לפי דברי התוס' שכתבו הטעם דאינו גובה מב"ח משום דכיון דמחל השעבוד מחל גם הקרן וכנ"ל אולם דברי הפנ"י צ"ע במש"כ דלכך הוכרחו התוס' לומר דמחל לגמרי על הקרן אף כשחייב מודה דאי נימא רק כשאין חייב מודה דאין לשטר דין שטר א"כ אמאי יכול לטעון פרעתי וצ"ע דהא מכיון דס"ל לר"מ דאין לשטר דין שטר ויכול לומר להד"ם ומזויף ואפי' קיום בחותמיו לא מהני א"כ לעולם יכול לטעון פרוע במגו דמזויף דהא שמואל ס"ל בב"ב דף קנ"ד אליבא דר"מ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וכן צ"ע גם על הגרע"א שכתב בכונת התוס' דמש"כ דס"ל לרבנן מסברא דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי מב"ח כמו לר"מ היינו משום דאין חושש להניחו דהא מדברי ר"מ לא מוכח סברא זו די"ל דהא דס"ל לר"מ דיכול לטעון פרעתי היינו משום מגו דמזויף דהא ס"ל מודה בשער שכתבו צריך לקיימו וצ"ל דזהו באמת רק לרבנן דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וזהו דוחק דמדברי התוס' משמע דלר"מ ורבנן הוא מסברא אחת, וביותר צ"ע מש"כ שם בתשו' שהביא דברי התוס' בכתובות דף נ"א ד"ה וגט דלא ס"ל כדבריהם בב"מ הנ"ל אלא דרבנן לא ס"ל כלל ליסוד הזה דהיכי דלא גבי ממשעבדי לא גבי מב"ח וע"ש שכתב בד"ה הראינו דלכאורה עדיין יקשה דמ"מ לר"מ דס"ל דהיכי דאינו גובה ממשעבדי אין חושש להניחו א"כ יהא מוכח משבועת שומרין כו' ע"ש, וצ"ע דמנ"ל דס"ל לר"מ כלל סברא זו דאם אין גובה ממשעבדי אין חושש להניחו דהא דאינו גובה מב"ח ויכול לומר פרעתי הוא משום מגו דמזויף ולטעמי' אזיל דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כנ"ל ובהיותי בענין זה ראיתי לעורר במש"כ שם התוס' בסוד"ה הא קאמר להד"ם וז"ל וא"ת לעיל דא"ר יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפירעון ואע"ג דמשמע שהלוה בפנינו וטוען פרעתי דומיא דרישא כו' ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא דאז לא יחזיר כו' ואפי' מקוים לא מהני לי' כדפרישית וי"ל דאין זה מגו דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם מלומר מזויף כי ירא פן יקיימנו ואע"ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו מ"מ אינו טוען ברצון דבר שיכול להכחישו כו' עכ"ל, ועיין במהרש"א שכתב וז"ל ואמילתא דרב דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותנאי ס"ל נמי הכי כו' לא קשיא להו בפשיטות יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף די"ל התם דאי פרעי' שטרא בידי' מאי בעי משא"כ הכא דלאו בידי' הוא ועי' בתוס' פ"ב דכתובות עכ"ל ע"ש, אכן דבריו צע"ג ובראש מש"כ דהכא לא שייך שטרא בידי' מאי בעי דלאו בידי' הוא צ"ע דהנה ביסוד מחלוקת תנאי ואמוראי בשטר שנמצא אי חיישינן לפרעון מבואר בב"מ ט"ז דשמואל ס"ל דל"ח לפרעון ומשום דאם איתא דפרע מקרע הוי קרע לי' ובגמ' דחי אימור אישתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטא דספרא זייר לה ואף דבכל שטר שהמלוה מוציאו אינו נאמן לומר פרעתי מ"מ כיון דאיכא ריעותא דנפילה לכך חיישינן לפרעון ותלינן דזייר לה אפשיטא דספרי ועכ"פ מבואר דזה בודאי לא אמרינן דפרעי' ומיד הלוה נפל דאל"כ ל"ל למימר דזייר לי' אפשיטא דספרי הו"ל לומר בפשיטות דפרעי' ומיד הלוה נפל ובע"כ דזה בודאי אא"ל דכי בא ליד הלוה מקרע קרע לי' מיד ובודאי מיד המלוה נפל אלא דשמא פרעי' וזייר לי' כו' ולפ"ז למאן דס"ל דל"ח לפרעון בשטר שנמצא דאף דאיכא ריעותא דנפילה מ"מ לא תלינן דזייר לי' אפשיטא דספרי א"כ אי איתא דפרעי' מקרע הוי קרע לי', ולפ"ז אי נימא דבכל שטר שהמלוה מוציאו אינו נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף משום שטרא בידי' מאי בעי א"כ ה"ה בשטר שנמצא אינו נאמן לומר פרוע במגו דמזויף משום הך טעמא גופה דאם איתא דפרע מקרע הוי קרע לי' וזה ברור אך ביותר צ"ע דמהרש"א רמז לעיין בתוס' פ"ב דכתובות ושם מפורש בדבריהם דדחו זה הטעם דאי פרעי' שטרא בידי' מאי בעי וע"ש בתוס' דף י"ט ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו כו' אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעי' שטרא בידי' מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתא דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא עכ"ל ע"ש, ואף דממה שהביאו התוס' ראי' מהא דלא מהימן לומר אמנה במגו דמזויף מזה מוכרח רק דבע"כ יש עוד טעם בהא דלא מהימן לומר פרוע במגו דמזויף דשייך ג"כ באמנה אבל מ"מ גוף הטעם דאי פרעי' שטרא בידי' מאי בעי אכתי לא נדחה גבי פרוע דאפי' אי מגו דמזויף הוא מגו טוב מ"מ לא מהימן לומר פרוע משום דאי פרעי' שטרא בידי' מאי בעי, מיהו כיון דבע"כ מוכרח דיש עוד טעם על הא דאינו נאמן לומר פרוע במגו דמזויף מלבד הטעם דאי פרעי' א"כ אינו ענין לומר דהתוס' שהקשו רק על הא דנפל ליד דיין היינו משום דבזה ל"ש לומר דאי פרעי' כמובן.