פרי יצחק חלק ב קכה

תמיד נשחט פריך אביי ממתניתין דהכא כו' דסתם מתניתין ר' מאיר ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפ' שבועות שתים שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל, ומדברי הר"ש מבואר בהדי' כתי' השני שבתוס' ערכין דגם מה שחשב בלבו לא קיים דמש"כ דדוקא כששפתיו ולבו מכחישין בע"כ כוונתו דלהכי לא אמר כלום גם מה שחשב בלבו אבל לא מכחשי כו', והנה בכונתו בודאי אין לומר עפ"י הגמ' בשבועות דכיון דנתכוין להוציא בשפתיו לכך אין המחשבה קיים הגם דהי' אפ"ל בכוונתו דכיון דכתיב מוצא שפתיך אמרינן פרט שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא וכדס"ד דשבועות שם דהרי כתב בעינן גומר בלבו כו' ועוד דלפ"ז אין הטעם מפני ששפתיו ולבו מכחישין אלא משום שלא הוציא בשפתיו. אך הברור נראה בכוונתו דמשום דכתיב מוצא שפתיך וכל נדיב לב בעינן פיו ולבו שוין וכל היכא שמכחישין זה את זה שניהם אינם קיימין [ומה שהביא הר"ש הקרא דלבטא שפתים צ"ע דזהו כתיב גבי שבועה ואפשר דהוא ט"ס] ולפ"ז נראה דגם מש"כ התוס' בערכין שם אין הכוונה משום דנתכוין להוציא בשפתיו וכמבואר בשבועות הנ"ל לס"ד אלא דאף דלא הוציא בשפתיו ג"כ מה שחשב קיים אלא משום דהכא בעינן פיו ולבו שוין שלא יהיו מכחישין זה את זה וכמש"כ הר"ש, ולפ"ז מיושב בפשיטות דברי התוס' בפסחים שם דלס"ד דר"מ לא בעי פיו ולבו שוין שפיר גם מה שחשב בלבו קיים: סימן נג הוד כבוד אהובי הרב הגאון המפורסם בשערים סוע"ה יראת ד' אוצרו כש"ת מו"ה שמואל דוד נאטינזאהן נ"י ויזרח. אחד"ש כמשפט בכבוד הנדרש כו'. ע"ד אשר תמה הדר"ג על הגאון ר"ע איגר בתשו' סי' קע"ה במ"ש שם באמצע התשו' וז"ל אולם כ"ז לפי ההלכה אבל למה דאמר שמואל פ"ק דב"מ אומר הי' ר"מ שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבנ"ח ועי' תוס' שם ד"ה מ"ט דרבנן מדאמר שמואל דרבנן ס"ל אחריות ט"ס ע"כ דשמואל ס"ל דגם רבנן ס"ל הך כללא דאם אין גובין ממשעבדי אינו חושש להניחו ובזה מפלפל שם בתשו' לענין שטר פקדון, וע"ז כתב הדר"ג וז"ל צ"ע כוונת הגאון בתשו' הנ"ל שהביא דברי התוס' בב"מ ד"ה מ"ט וכתב שם דאם אין גובין ממשעבדי אין חושש להניחו וע"ז הולך כל פלפולו ובאמת מפורש בדף י"ג בתוס' ד"ה דברי הכל כו' דהטעם שאין גובין מבנ"ח דכיון שמחל השעבוד מחל גם הקרן ע"ש ודלא כמ"ש הגרע"א הטעם דמשו"ה אינו גובה מבנ"ח משום דלא חושש להניחו וא"כ נפל כל הפלפול של הגרע"א דעל שטר פקדון לא שייך לומר דכיון שמחל השעבוד מחל גם הקרן עכ"ל הדר"ג ונלע"ד בזה ומתחילה אומר דדברי הגאון הנ"ל בלו"ז צ"ע, דמש"כ דלפי דברי התוס' שם ע"כ דשמואל ס"ל דגם רבנן ס"ל הך כללא דאם אין גובין ממשעבדי אין חושש להניחו והיינו דלהכי שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מב"ח דנאמן לומר פרעתי, וקשה דגם לר"מ גופי' מנ"ל דהא דאמר שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מב"ח היינו בטענת פרעון ומשום הך כללא דכיון דאין גובין ממשעבדי אינו חושש להניחו והא בסוגי' דמצא שט"ח מייתי להא דר"מ רק לענין טענת מזויף וע"ש בסוגי' דאמר שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה אי הכי כי אין בו אחריות אמאי יחזיר כו' שמואל לטעמי' כו' אומר הי' ר"מ שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבנ"ח וע"ש בפרש"י שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה בכתיבת השטר כו' ומזויף הוא וכ"כ התוס' דמיירי שהלוה טוען שהוא מזויף והכריחו כן מסוגי' ולפ"ז כי משני הגמ' שמואל לטעמי' כו' היינו דשט"ח שאין בו אחריות מצי למיטען מזויף ואינו גובה אף מב"ח וא"כ מנ"ל כלל דר"מ מיירי גם מטענת פרעתי דאינו גובה מב"ח ומשום דאינו חושש להניחו, וצ"ל דזהו רק מסברא דמכיון דאמר ר"מ כללא דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מב"ח משמע דבכל ענין וטענה שטוען הלוה מזויף או פרעתי אינו גובה מב"ח ובע"כ דהטעם הוא משום דכיון דלא גבי ממשעבדי אינו חושש להניחו, אלא דכ"ז הוא רק אליבא דר"מ דכללא כייל שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מב"ח ומשמע דהוא בכל ענין בין שטוען מזויף או פרוע אולם מה שהקשו התוס' מנ"ל לשמואל דכי אין בו אחריות גבי ממשעבדי לרבנן דלמא הא דאמרי רבנן לא יחזיר היינו משום דגובה מב"ח ותירצו דס"ל לשמואל מסברא דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מב"ח הא שפיר י"ל דס"ל לשמואל סברא זו רק לענין טענת מזויף דבהכי מיירי פלוגתייהו אבל לענין טענת פרוע אין ראי' דס"ל לרבנן כר"מ ואפ"ל דס"ל לרבנן דאף שט"ח שאין בו אחריות לא מצי טעין פרעתי דאף דלא גבי ממשעבדי מ"מ חושש מלהניחו ואין לומר דא"כ אי נימא דלרבנן אף באין בו אחריות לא מצי למיטען פרעתי א"כ יקשה דסוף סוף מנ"ל לשמואל דס"ל לרבנן אחריות ט"ס נימא דפלוגתייהו בשאין חייב מודה וטוען פרעתי ור"מ לטעמי' כנ"ל, דבאמת זה אינו דא"כ אף אי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר הא שמואל ס"ל דלא חיישינן לפרעון וכמש"כ התוס' בד"ה הא קאמר להד"ם דליכא למימר מה שטען להד"ם היינו שטוען פרעתי דהא שמואל לא חייש לפרעון כו' ע"ש, ובע"כ צ"ל דפלוגתייהו הוא בטענת מזויף ובזה ס"ל לשמואל מסברא דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מב"ח אבל לענין טענת פרעון אין הכרע דס"ל לרבנן כר"מ דאפ"ל דס"ל דאף אי לא גבי ממשעבדי חושש מלהניחו ולא מצי טעין פרעתי וצ"ע, ולפי הנ"ל הנה מש"כ הדר"ג בלשון קושיתו דבדברי התוס' מפורש הטעם שאין גובין מב"ח דכיון דמחל השעבוד מחל גם הקרן ולא כמש"כ הגרע"א הטעם דמשו"ה אין גובין מב"ח משום דלא חושש להניחו עכ"ל דבריו הם שלא בדקדוק דשני הטעמים אינם על נושא אחד דמש"כ התוס' כיון דמחל השעבוד מחל גם הקרן הוא על טענת מזויף דבהכי מיירי שם כנ"ל, ומש"כ הגרע"א הטעם משום דאינו חושש להניחו הוא רק לענין טענת פרעון וטעם זה בודאי דלא שייך כלל לענין טענת מזויף ובהכרח צ"ל טעם אחר או כמש"כ התוס' ובשטמ"ק כתב עוד טעמים ע"ז בשם הראשונים ע"ש, ובאמת אפ"ל דגם לפמ"ש התוס' הטעם דנאמן לומר מזויף ומשום דמחל על הקרן מ"מ בהא דנאמן לומר פרעתי צ"ל דהוא משום דאינו חושש להניחו והנה בס' פני יהושע הקשה על דברי התוס' שכתבו דכיון דמחל על השעבוד מחל גם הקרן כמו לר"מ וז"ל ולא ידעתי מהיכן פשיטא להו דלר"מ הטעם הוא שמחל לו הקרן ואינו גובה מב"ח אפי' כשמודה ומחמת זה הקשו ג"כ בפ' הגוזל דף צ"ה דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל דלכאורה יש לפרש דהא דאמר שמואל אליבא דר"מ אינו גובה מב"ח באין בו אחריות היינו דאין לשטר זה דין שטר והוי כמלוה ע"פ וכמש"כ רש"י להדי' אלא שכתב דלרבנן נמי לא הוי אלא כמע"פ בעדים ואולי משום דס"ל דכל שטר שאינו גובה ממשעבדי מצי למיטען פרעתי ואינו גובה מב"ח אם טוען הלוה פרעתי, אבל כשחייב מודה לעולם נימא דגובה אפי' לר"מ דהא לא נזכר בשמעתין האי סברא דאינו גובה מב"ח אלא כשאין חייב מודה והנלע"ד לישב דסברת התוס' דע"כ לכו"ע היכא דגובה מב"ח כשחייב מודה ממילא דאין יכול לטעון פרעתי דאלת"ה כו' עכ"ל והנה מלבד מה שהקשה הפנ"י דמנ"ל להתוס' סברא זו דאינו גובה מב"ח אף כשחייב מודה ומה שתי' הפנ"י באמת דבריו צ"ע כמו שיתבאר לפנינו בס"ד הנה גוף הדבר הוא תימה רבה דאיזה סברא הוא ומהכ"ת לומר שמחל לו לגמרי על הקרן בשביל שמחל לו השעבוד. ולכן נלע"ד דלא עלה כלל על דעת התוס' לומר שמחל לו לגמרי על הקרן ויהי' פטור אף כשחייב מודה דבודאי כשחייב מודה גובה מבני חרי שלא מחל לו עצם החוב ורק כשאין חייב מודה הוא דאינו גובה מב"ח, וכוונת התוס' הוא באמת רק דאין לשטר זה דין שטר והוי רק כמלוה ע"פ וכמ"ש הפנ"י ומש"כ התוס' דכיון שמחל