פרי יצחק חלק ב קכד

דעיקר הקושי' הוא מסוף המשנה או שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום, והא בנדרים ושבועות גמר בלבו לאו כלום הוא וא"כ אין המחשבה ראוי לסתור מה שאמר בפיו עכ"ד. אמנם כן הנה בדברי התוס' שהעמידו דבריהם על דברי המשנה יש מקום לומר כן, אולם יש לעיין על כל הראשונים הנ"ל שקבעו דבריהם בקידושין והקשו ממשנה הנ"ל ולא הביאו רק הנך תרי בבי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים ע"ש. ולענ"ד נראה לישב דיסוד קושיתם הוא עפ"י הסוגי' שם דאמר אביי אלא מהכא בכולם אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש כו' ודלמא שאני התם כיון דאתני' כו' ועי' בחידו' הריטב"א שכתב ז"ל ודלמא כו' פי' וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו דהוה לבו סותר דברי פיו מה שא"כ בהאי דזבין נכסי' סתם שאינו סותר דברי פיו ממש אלא שמוסיף עליהם ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהוי דברים אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני לי' דברים שבלבו ע"ש, וכן נראה מדברי הרא"ם שהביא המרדכי בכתובות דף צ"ו ע"ש, עכ"פ הרי מתבאר מסוגי' דאף היכי דדברים שבלב הוי דברים מ"מ אם עוקר בפירוש למה שאמר בפיו אינן דברים ולזה הקשו שפיר מהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום דהכא דברים שבלב עוקר בפירוש למה שאמר בפיו ומ"מ הא תנן לא אמר כלום ובע"כ מכיון דהוי דברים גבי תרומה וקדשים סותר ג"כ למה שאמר בפיו בפירוש ועכ"פ מוכח מזה דהיכי דדברים שבלב הוי דברים יכולים לסתור גם דברי פיו ושפיר הקשו על סוגי' דקידושין. ובזה נ"ל לישב מה שצ"ע בדברי הראשונים הרשב"א והר"ן, דהר"ן כתב שם וז"ל ותי' דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים כו' אבל כל שהוא טועה בדבורו לאו כלום הוא כו' ומשו"ה אמרינן בפ' שבועות שתים נתכוין להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים לא אמר כלום כו' לפי שטעה בדבורו עכ"ל, וביותר מבואר בחי' הרשב"א שכתב הקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן במס' תרומות כו' ותי' דשאני התם משום דבעינן פיו ולבו שוין וכדאמרינן נתכוין להוציא פת חיטין ואמר פת שעורים פטור עד שיהיו פיו ולבו שוין וטעמו משום דטעות הוא ואין דבורו דבור כו' ומבואר מדברי הרשב"א דגבי נתכוין להוציא פת חיטין כו' פשיטא לי' דהוי משום שטעה בדבורו ומזה מייתי ראיה דגם בנתכוין לומר תרומה כו' הטעם הוא מפני שטעה בדבורו וכ"נ מדברי הר"ן הנ"ל, וצ"ע מאי אולמא דהאי מהאי דמה נ"מ בין נתכוין לומר תרומה או פת חיטין דבשניהם י"ל הטעם משום דדברים שבלב הוי דברים או משום דטעה בדבורו, והנה בחידו' הריטב"א הקשה באמת משניהם מנתכוין לומר תרומה ומנתכוין לומר פת חיטין ותי' בשניהם משום שטעה אכן דברי הרשב"א צ"ע כנ"ל, אולם לפמש"כ י"ל דודאי בנתכוין לומר פת חיטין כו' אא"ל דהטעם משום דברים שבלב הוי דברים לסתור מה שאמר בפיו בפירוש כיון דגבי שבועות דברים שבלב לא הוי דברים כלל והא דשקיל וטרי הגמ' בקידושין היינו משום דהתם אינו סותר להדי' דברי פיו ממש ובע"כ צ"ל דהטעם הוא מפני שטעה, אכן בתרומה וקדשים דדברים שבלב הוי דברים ס"ד דלהכי סותר ג"כ מה שאמר בפירוש ולכך נתכוין לומר תרומה כו' לא אמר כלום וזהו שהקשו מסוגי' דקידושין כנ"ל ותי' דהטעם מפני שטעה וה"ר משבועות כנ"ל. ומש"כ הדר"ג מתחילה לחזק הקו' בדברי התוס' פסחים הנ"ל ממה שכתבו בעצמם שם בד"ה ר"מ דאי במחשבה תלי' מילתא בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ דהא גמר בלבו נמי לומר למולים והיינו כיון דמחשבה מילתא ה"נ מחשבתו למולים מועיל להוציא מידי פסולו ובדין שיועיל אף נגד מה שאומר בפיו ובכה"ג הוי דברים שבלב דברים וא"כ מאי הקשו מתרומה הא גם שם מחשבה מילתא ובדין שיועיל מחשבתו נגד מה שאמר בפיו עכ"ל הדר"ג, קצרה דעתי להבין במה נתחבט הדר"ג דדברי התוס' פשוטים דהרי הכא אין מחשבת מולים סותר כלל למה שאמר בפיו דהרי רוצה באמת לערלים ולמולים ואמר לערלים ונתכוין ג"כ לומר למולים ואי מחשבה מילתא היא הוי כמו דבור והוי כמו שאמר בפיו לערלים ולמולים, ובזה ניחא נמי מה שהקשה על דברי תוס' בערכין דף ה' שכתבו דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' עולה ואמר שלמים דמה שחשב בלבו קיים מהירושלמי דתרומות דס"ל לחד מ"ד דלב"ש דס"ל דהקדש טעות הקדש הוא דלא כמתניתין וקיים כמה שהוציא בפיו וקשה דהא חשב בלבו לעולה ומה שחשב קיים ואיך יתקיים מה שהוציא בפיו ואין לומר דמש"כ התוס' דמה שחשב בלבו קיים היינו לדידן דהקדש טעות אינו הקדש אבל לב"ש דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש יתקיים כמה שאמר בפיו ואין מחשבתו מועלת דהא התוס' בפסחים שם קאי אם נימא דלא בעינן פיו ולבו שוין וטעות פיגול הוי פיגול ואפ"ה אנו מקיימין מחשבתו ג"כ כמה שהוציא בפיו וא"כ נימא ג"כ לקיים מחשבתו כמה שהוציא בפיו עולה ושלמים ובמה נבטל מחשבתו עכ"ל הדר"ג, הנה אם כי הדר"ג כתב ואין לומר כו' אכן כן הוא האמת דלדידן דהמתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום משום שטעה בדיבורו ממילא י"ל דמה שחשב בלבו קיים דהרי הקדש סגי במה שגמר בלבו, אולם לב"ש דטעות הקדש הוי הקדש ומה שאמר קיים ממילא מה שחשב בלבו אינו כלום דהמחשבה סותרת למה שאמר בפיו, ומש"כ הדר"ג מדברי התוס' בפסחים באמת לפמ"ש אינו ענין כלל לזה דיסוד דברי התוס' הוא דאי מחשבת מולין מועלת נמצא דאין כאן סתירה כלל והוי כמו שאמר בפירוש לערלים ולמולים וכנ"ל. ומה שהעיר הדר"ג על דברי התוס' פסחים הנ"ל לפמ"ש התוס' בערכין שם בתי' השני דגם מה שחשב בלבו לא קיים והיינו בע"כ משום שנתכוין להוציא בפיו ע"כ מחשבה לאו כלום הוא א"כ מאי ראי' מייתי מפיגול במחשבה דנהי דאיתנהו במחשבה מ"מ כיון שנתכוין להוציא בפיו אין המחשבה נתפסת כלל זה הערה נכונה, ומש"כ הדר"ג לישב כוונתו אינה מבוארת היטב והנלע"ד בזה דהנה צ"ע לדינא במעשרות וקדשים דנתפס במחשבה אם נתכוין להוציא בשפתיו ולא הוציא כלל אם ג"כ נתפס במחשבה לבד, ונ"מ גם לדידן לשי' הפוסקים דגם בצדקה אם חשב בלבו ליתן חייב לקיים מחשבתו וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"ח, והנה בשבועות ד' כ"ו דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כו' ופריך מהברייתא בשפתים כו' ואמר רב ששת בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלבו סתם מניין כו' ופירש"י ולא שגמר בלבו להוציא שלא נתכוין שתהי' שבועה עד שיוציאנה בשפתיו עכ"ל הרי אף דלפי הס"ד גם גמר בלבו סגי מ"מ אם גמר בלבו להוציא בשפתיו אין המחשבה כלום, אלא דהגמ' משני לשמואל ומפרש הברייתא בגווני אחרינא כשמואל ולפ"ז צ"ע כנ"ל והנה לכאורה תלי' בשני תירוצי התוס' בערכין שם דלתי' הראשון דמה שחשב בלבו קיים אף דנתכוין להוציא בשפתיו אכן לתי' השני גם מה שחשב בלבו לא קיים ונראה לכאורה דהטעם הוא משום שנתכוין להוציא בשפתיו גרע שלא נתכוין שתחול הקדושה עד שיוציאנה בשפתיו, ומה שהוציא אח"כ בשפתיו נגד הכוונה הוי כלא הוציא כלל ולכך מה שחשב לא קיים וזהו כמו דמבואר בשבועות כנ"ל, והנה אף לפ"ז לא קשה מדברי התוס' בפסחים הנ"ל דהכא שאני אף דבודאי רוצה שיתקיים כפי המחשבה מ"מ כיון שהוא רוצה להוציא בשפתיו ואיתקל לי' לישנא הרי אפשר בתקנה להוציא אח"כ בשפתיו כתיקונו, אולם התם שלא הספיק לומר למולים עד שנגמרה שחיטה בערלים אם נאמר שרוצה דוקא להוציא בשפתיו שוב אין תקנה שכבר נגמרה השחיטה והרי הוא רוצה בודאי שיתקיים המחשבה ולהכי כשלא הספיק בוודאי רוצה במחשבה לבד, אלא דבאמת אם נימא בפי' דברי התוס' בתי' השני עפ"י הגמ' דשבועות הנ"ל צ"ע דהרי בשבועות הנ"ל לס"ד ילפינן זה מקרא דאם גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא אין המחשבה כלום, הרי דמסברא החיצונה י"ל דגם אם גמר בלבו להוציא בשפתיו מ"מ אינו בדוקא שלא תהא המחשבה קיים ולפ"ז לפי האמת מנ"ל בתרומה וקדשים דאם נתכוין להוציא בשפתיו אין המחשבה קיים, ועוד דלפי פי' זה העיקר חסר בדברי התוס' ולא הו"ל למסתם, ולכן נ"ל דהנה הר"ש בפ"ג דתרומות במשנה דהמתכוין לומר תרומה כו' כתב וז"ל ובפ'