פרי יצחק חלק ב קכג

הדברים שבלב מסכימים לזה משום דמצוה כו', אבל לקושטא דמילתא דמסקינן דברים שבלב אינן דברים לא צריכי לטעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא כיון דכופין אותו עפ"י הדין מצד הכפי' אין לחוש ואי משום שבלבו לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב אינן דברים, ולכך לר"ה תלוה ויהיב לא הוי מתנה אף שאמר רוצה אני וכן גבי גט אם כופין אותו שלא עפ"י דין אף שיאמר רוצה אני ודברים שבלב אינם כלום מ"מ לא צריכי מחמת דברים שבלב אלא כיון שהוא מוכרח וכפוי למה שהוציא בשפתיו אונסא לאו כלום הוא ודבריו שבפיו בטלין, אולם היכי דאמרינן אגב אונסא גמר ומקנה גם בלבו ממילא לאו אונסא קחשיב ולפ"ז ר"ה אתי לאשמעינן תלוה וזבין זביני זביני מ"ט אגב אונסא גמר ומקני וזה אינו ענין לדברים שבלב אלא משום דמכירה ע"י כפי' אינו כלום ואף שאומר בפיו אינו כלום דהרי אנוס לכך אלא משום דאגב אונסא גמר ומקני באמת ולא ע"י כפי' ואמרינן מנ"ל הא אלימא מדתני' יקריב שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלמא משום דניחא לי' בכפרה והוי ס"ד דהתם הטעם אף אי דברים שבלב הוי דברים משום דגם הדברים שבלב מסכימים ואינו אנוס משום דאגב אונסא גמר גם בלבו ודחי כנ"ל ולפיכך בתלוה ויהיב אף שדברים שבלב אינן דברים היינו דוקא בלי אונס אבל אונס אין ענין לזה וגבי גט הוא הטעם משום דכופין אותו עפ"י דין, וביותר י"ל דהוי ס"ד דרב הונא אף שהוא כפוי עפ"י דין מ"מ אונס מקרי וכל דבר שהוא באונס אינו כלום ורק משום דאנב אונסא גמר ומקני או מגרש ברצונו הטוב ולפיכך מה לי שנאנס כיון שגמר ומגרש בלא אונס ע"י כפיה ולא מקרי שנאנס וה"נ במכירה ודחי שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים ואמרינן אף שכופין אותו וכל מעשה אונס אינו כלום משום דמצוה לשמוע גמר ומגרש ברצון, ולפ"ז אפ"ל דלפי סוגי' דקידושין לא איצטריך לתי' משום דמצוה לשמוע אלא אי דברים שבלב דברים אבל אם אינן דברים אף שבלבו לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב נינהו ובפיו אומר שרוצה ואף שאנוס הוא ואנוס אין מעשיו כלום מ"מ כיון שכופין אותו עפ"י הדין הכפי' כמי שאינו והוי כמו שאומר רוצה אני בלא כפי', ולפי' הסוגי' דב"ב רוצה לומר אף אי דברים שבלב אינן דברים ובפיו אומר שהוא רוצה מ"מ הוי ס"ד דאינו מועיל דזהו דווקא היכי שאינו אנוס להדברים שבפה אז אמרינן דברים שבלב אינן דברים אבל הכא שאנוס הוא לדבריו שבפה גם דבריו שבפה אינם כלום ומשני משום מצוה לשמוע ד"ח ממילא רוצה באמת אף שבא ע"י כפי' מ"מ כשאומר רוצה אני אומר בלא אונס וגמר ומגרש מרצונו הטוב ואין דבריו שבפה אונס וכן אמרינן דר"ה ס"ל תלוה וזבין אגב אונסא גמר ומקני ולא מקרי אונס במה שאומר בפיו שהוא רוצה ולפ"ז הסוגי' דקידושין והסוגי' דב"ב חילוק רב ביניהם ולפי הסוגי' בב"ב צריכין לתירוצא דמצוה לשמוע אף אי דברים שבלב אינן דברים משום הכפי' כנ"ל. והנה התוס' בב"ב שם על מה שרוצה לומר דר"ה יליף מהא דיקריב אותו הקשו א"כ תלוה ויהיב נמי ותי' ר"י דכל דבר שמחויב בדין הוי כמו מכר ולכן בקרבן שמחויב עפ"י דין וכן בגיטי נשים מיירי באלו שכופין להוציא הוי כמו מכר ע"ש, וביאור דבריהם הוא דמשום שמחויב בדין הוי כמו מכר דגמר ומקני משום שלוקח מעות וגבי גיטין וקרבן גמר ומקני משום שמחויב עפ"י דין ולהכי הוי כמכר, והנה בקידושין דאמרינן מנ"ל לרבא הא אלימא מדתני' יקריב אותו כו' ודחי ודלמא משום דמצוה לשמוע כו' וקשה לכאורה ל"ל משום דמצוה תיפוק לי' דהא לפום קושטא אמרינן אף במכירה תלוה וזבין זביני זביני משום דאגב אונסא גמר ומקני וכ"ש בקרבן וגט דאגב אונסא גמר כדמשמע בב"ב שם וכיון דאגב אונסא גמר ומקני א"כ ל"ש והא בלבו לא ניחא לי', אולם אפ"ל דבאמת רבא לשיטתו דס"ל בב"ב דבשדה זו לא אמרינן אגב אונסא גמר ומקני ואשה כשדה זו דמיא מיהו קרבן כשדה סתם דמי וצ"ע. אולם יש להק' דאמרינן שם דרבא אמר הלכתא תלוה וזבין זביני זביני ודוקא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ושם בדף מ' אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ופי' רשב"ם וכן התוס' משום דרבא לשיטתי' וא"כ ממ"נ בשדה זו לא בעי מודעא אלא שיביא עדים דידעי באונסא ובשדה סתם לא מהני מודעא, וקשה כיון דלרבא בשדה סתם משום דגמר ומקני לא מהני מודעא א"כ מ"ש גבי גט דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלכאורה קשה והלא לרבא בשדה זו לא אמרינן גמר ומקני ואמאי מהני גבי גט וע"כ צ"ל משום דמצוה לשמוע ד"ח להכי גמר ומקני א"כ אמאי מהני בגט מודעא ומה נ"מ בין בשדה סתם דאמרינן גמר ואקני דלא מהני מודעא ובין דאמרינן דגמר ומגרש משום דמצוה לשמוע ד"ח ומ"מ מהני מודעא. אלא הוא הדבר אשר דברתי דהא דדברים שבלב אינן דברים הוא באופן שמה שהוציא בפיו לא הי' אונס כגון ההוא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י אולם היכא שהוא אנוס במה שהוציא בפיו תלי' בזה דאם אמרינן דברים שבלב אינן דברים והוי הדברים שבלב כמו שאינו מ"מ הא מה שהוציא בפיו הוי ע"י אונס כיון שבלבו לא ניחא לי' והוי הדברים שבפה כמי שאינו, ואי אמרינן דברים שבלב דברים בודאי לא שייך מה שכופין אותו דמאי מהני שאומר בפיו שרוצה כיון שבלבו לא ניחא לי' הוי כמו שאומר בפיו שאינו רוצה, נמצא דבאונס אף אי דברים שבלב אינן דברים לא מהני אלא דגבי גיטין אמרינן מצוה לשמוע ד"ח וניחא לי', ולפ"ז אפ"ל בכ"מ שהדין נותן שיגרש אף בלא הטעם דמצוה לשמוע הוי גט ולא מטעם דמשום מצוה ניחא לי' אלא אפי' אי לא ניחא לי' לא משגחינן בי' דכיון שהוא מחויב עפ"י הדין הכפי' כמי שאינו כיון שהוא מחויב לזה ולכך אי הוי ס"ל דברים שבלב דברים הוי כמו שאומר בפיו שאינו רוצה אבל באמת רבא לשיטתי' דדברים שבלב אינן דברים ולהכי אף אי לא ניחא לי' לא משגחינן בי' כיון שאומר בפיו שהוא רוצה ואי משום שאנוס הוא הרי הוא אנוס עפ"י הדין ומה שבלבו לא ניחא לי' דברים שבלב הם וכמו דמשמע שם בקידושין דס"ד לרבא דהטעם משום דברים שבלב ואף בלא הטעם דמצוה לשמוע הוי גט והיינו משום דהכפי' עפ"י דין, ולפ"ז כיון דהטעם הוא משום דברים שבלב אינן דברים ולאו משום דגמר ואקני משום מצוה ולהכי כל היכא שמסר מודעא מהני גבי גט (דלא הוי שוב דברים שבלב לחוד) אבל בשדה סתם דגמר ואקני לא מהני מודעא. שוב ראיתי שכוונתי בקו' ת"ל לדעת הרמב"ן ז"ל שכ' במלחמת שם ג"כ לה"ר נגד דעת רשב"ם דלרבא מועיל מודעא דהא גבי גט גמר ומקני ועדיף מיני' דאפי' מצוה איכא ומ"מ אם מוסר מודעא מהני ע"ש שלפיכך כתב דגם לרבא מועיל מודעא לבטל המכר, אולם ראיתי בב"י סי' ר"ה שכ' דדעת הרמב"ן אליבא דהרשב"א דבשדה סתם הטעם דלא מהני מודעא אליבא דרבא משום דלא מקרי אונס כלל כיון דמדעתו בירר לו ע"ש ולפ"ז הביא שם יש סוברים דגם ר"ה מודה בסתם דלא מהני מודעא ולפ"ז ל"ק בלא"ה מגט דבשדה סתם לא מקרי אונס כלל אבל בגט דהוי אונס אף דגמר ומקני מ"מ מועיל מודעא והנלע"ד כתבתי: סימן נב עוד בענין דברים שבלב. לחכם גדול אחד. ע"ד מה שהקשיתי בדברי התוס' פסחים דף ס"ג והרשב"א והריטב"א והר"ן בקידושין דף מ"ט גבי ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דאמר רבא דברים שבלב אינן דברים, והקשו בשם ר"ת מהמשנה דתרומות פ"ג המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' עולה ואמר שלמים כו' לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוין אלמא דברים שבלב הוי דברים, והוא מדברי ס' הישר לר"ת מס' קידושין סי' ל"ז ותי' דשאני הכא שטעה בדיבורו, ותמהתי ע"ז דמאי קושיא הא בשני אלו תרומה וקדשים קי"ל באמת דדברים שבלב הוי דברים דתרומה נטלת במחשבה וגם מעשר נטלת במחשבה כמבואר בבכורות נ"ט דתרומה קרי' רחמנא וכן קדשים גם גמר בלבו הוי הקדש משום דכתיב וכל נדיב לב עולות כמבואר בשבועות דף כ"ו ע"ש ולפ"ז לא קשה כלל מסוגי' דקידושין דהא כל קושיתם הוא רק מהא דאמר רבא דברים שבלב אינם דברים דבעלמא דדברים שבלב אינן דברים ולכך גם אינם סותרים למה שאמר בפיו, משא"כ תרומה וקדשים דבשני אלו באמת דברים שבלב הוי דברים בעצם ולכך סותרין למה שאמר בפיו ומאי ענין זה לסוגי' דקידושין, וע"ז כתב הדר"ג