פרי יצחק חלק ב קכא

ליטול שלא מדעת הבעלים וכ"כ הר"ן בפ' הזרוע ועי' בס' מחנה אפרים ה' טו"ה ע"ש ולפ"ז איך אפשר שיטלו בע"כ אחרי שיש גם כהנים שאינם מודרים שבודאי בדעתו תלוי ליתן לכל מי שירצה וצ"ע, שוב ראיתי בביאור הגר"א יור"ד סי' רכ"ז סק"ד מי כו' וז"ל אבל ניחא דא"כ קשה קו' הגמ' דא"כ בכהנים אלו ג"כ יטלו ע"כ כו' וזה כמש"כ בחי' מאירי כנ"ל אבל הדברים אלו צע"ג כנ"ל. והנה בנדרים דף נ"ו מבעי לי' להגמ' התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי כו' א"ל אמר קרא את כל תבואת זרעך ונתת ופי' הר"ן תלה הנתינה בבעל הזרע דהיינו בעל הכרי איתבי' תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו ואי אמרת טו"ה דבעל הכרי הא קא מהני לי' כו' ע"ש ולכאורה צע"ג מאי פריך הא קא מהני לי' נהי דטו"ה דבעל הכרי מ"מ כיון דנכסי התורם אסורין על בעל הכרי ממילא יהי' בעל הכרי אסור בטו"ה של התרומה וכהנים יטלו ממנו בע"כ וכמו באומר כהנים ולויים נהנים לי דיטלו בע"כ וה"נ כיון דהתרומה אסור לבעל הכרי בהנאה הפסיד הטו"ה ויטלו כהנים בע"כ וכן נראה במי שתרם את כריו ואח"כ קודם שנתן לכהן נדר הנאה מן התרומה שוב אסור לו ליהנות מטו"ה ויטלו כהנים בע"כ וה"נ דכוותי'. ונראה לומר בזה דהנה כבר כתבו האחרונים דהפרשת תרומה והנתינה לכהן הם שני מצות מיוחדות והנתינה הוא מצוה בפני עצמה ולפ"ז נראה דאפ"ל דבהא דתנן כהנים ולויים נהנים לי יטלו בע"כ באמת לא קיים בזה מצות נתינה כיון שאין לו רשות כלל ליתן ורק הכהנים נוטלים מעצמם בע"כ ולפ"ז ניחא דאי נימא דבתורם תרומותיו ומעשרותיו באמת נאסר בעל הכרי בטו"ה וכהנים נוטלים בע"כ ונפקע מצות הנתינה א"כ אמאי יוכל לתרום תרומותיו ומעשרותיו של חבירו הא עי"ז נפקע מצות הנתינה לכהן ודו"ק. בענין הנ"ל הנה התוס' בב"מ דף ו' בסוגי' דתקפו כהן ד"ה והא הקשו וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל במכירי כהונה א"נ אין יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טו"ה ממון ומפ' הזרוע דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצותא הוא משמע דאינו חייב לשלם אין ראי' דשמא מיירי כשאכלו דאמרינן התם המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור עכ"ל התוס' ע"ש, והנה פשטות התוס' נראה דכונתם להא דמבואר בחולין דף קל"א ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא אתו אמרו לי' לרב א"ל לא מסתייה דלא שקלינן מיני' אלא מיחטף נמי חטיף ע"ש אולם דברי התוס' משולל הבנה ועיין בפר"ח סי' ס"א ס"ק ל"ג שעמד בזה וע"ש שכ' ואפשר שכונתם להקשות דמהתם משמע דאף בדבר שאין לו חלק ונחלה ללוי אם תפס אין מוציאין אף בדאיתי' בעין וא"כ כ"ש הכא דאין מוציאין מידו אפי' תימא דטו"ה ממון כו' אלא דבאמת ק"ל על דברי התוס' ודקארי לה מאי קארי לה וזה פשוט ולא ניתן לכתוב שאין לה שייכות לאותה סוגי' עם הך דהכא אמנם יותר קרוב לשמוע שיש ט"ס בדברי התוס' וצ"ל במקום בן לוי האי כהנא וכיוונו להאי דאיתא בהזרוע דף קל"ג ובהכי באו דבריהם על נכון דמהתם משמע שכהן החוטף מתנות אינו חייב ליתנם לאחר ואין מוציאין מידו וזה היפך מה שתירצו התוס' דיכול לתבוע טו"ה ותירצו שפיר דליכא ראי' לזה דהתם מיירי בשאכלו וזה אמת ויציב בכוונת התוס' עכ"ל הפר"ח ע"ש. ולענ"ד פי' הפר"ח בכונת התוס' תמוה מאד דהנה ז"ל הגמ' שם דף קל"ג אמר רבא בדק לן רב יוסף האי כהנא דחטף מתנתא חבובי קא מחבב מצוה או זלזולי קא מזלזל במצוה ופשטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו אמר אביי מריש הוי חטיפנא מתנתא אמינא חבובי כו' כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא כו' ע"ש והנה לפי מאי שפי' הפר"ח בכונת התוס' להסוגי' הנ"ל צ"ל דהא דאמר האי כהנא דחטיף מתנתא היינו שחוטף בע"כ של הבעלים ולזה הקשו דמשמע מכאן שכהן החוטף מתנות אין מוציאין מידו אבל לפ"ז הסוגיא תמוה מאד דמאי מבעי לי' אי חבובי מחבב מצוה או מזלזל במצוה הא אפי' איסורא נמי איכא לחטוף מתנות דהרי יש להבעלים בהם טו"ה שהתורה זכתה להם ואפי' למ"ד טו"ה אינה ממון וכמש"כ הרמב"ם בפ' י"ב מה' תרומות הט"ו ז"ל אסור לכהן שיטול כו' ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת הבעלים שהרי הם של בעלים ליתנו לכל כהן שירצה שנא' ואיש את קדשיו לו יהי' ואם לקח שלא מדעת הבעלים זכה כהן שאין לבעלים בהן אלא טו"ה וטו"ה אינה ממון עכ"ל, וא"כ איך אפשר שיהי' חבובי מצוה לחטוף מתנות ולגזול הטו"ה מן הבעלים ובע"כ צ"ל כמו שפי' הר"ן וע"ש שהרגיש בזה וכתב ומיהו משמע לי דדוקא כשיתנום לו הבעלים ברצון דאי לא לא מספקא מידי דנתינה כתיבה בהו ויש בהם טו"ה לבעלים עכ"ל הר"ן, וכן נראה מפרש"י שפי' דחטיף מתנתא מתינוקות שנושאין אותם לכהנים ע"ש ולכ' צ"ע מ"ט לא פי' כפשוטו ולכן נראה משום דלחטוף מתנות שלא מרצונו זהו בודאי אסור כנ"ל ואף דנימא דאח"כ נתרצו הבעלים מ"מ מתחילה איך אפשר לחטוף בע"כ לכן פרש"י דחטיף מתנתא מתינוקות שנושאים אותם ואח"כ הוא מבקש להבעלים שיתנו להם ברצון וכן פי' הר"ן באמת דחטיף מתנתא מהתינוקות ע"ש והנה בכונת רש"י י"ל עוד שהבעלים נותנים המתנות לתינוקות להוליך לכל כהן שיזדמן להם ולפ"ז מצד טו"ה של הבעלים אין קפידא כלל ולכך מבעי לי' אי הוי חבובי מצוה כו', ועכ"פ הסוגי' בודאי מיירי דמצד טו"ה של הבעלים ליכא קפידא שהוא מרצון הבעלים כנ"ל וכן אביי דאמר מריש הוי חטיפנא מתנתא בע"כ אא"ל שהי' חוטף בע"כ של הבעלים ולגזול הטו"ה מן הבעלים וע"כ צ"ל כנ"ל וא"כ איך אפשר שהתוס' הביאו ראי' מסוגי' זו שכהן החוטף מתנות אין מוציאין מידו דמאי ענין להכריח מזה כן כיון דבע"כ הסוגיא לא מיירי כלל מענין שחוטף מתנות בחזקה בע"כ של הבעלים. אלא דלכאורה אפ"ל דהתוס' אין מפרשים כלל הסוגי' כפרש"י והר"ן רק כפשוטו דחטיף מתנתא מיד הבעלים בחזקה אלא דהוה ס"ד דאין לבעלים טו"ה במתנות כלל ולכן מבעי לי' אי הוי חבובי מצוה או זלזולי מצוה והא דאמר ופשיטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו הכונה כיון דכתיב נתינה יש לבעלים טו"ה במתנות וכמבואר בחולין קל"א ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טו"ה לבעלים מ"ט נתינה כתיבא בי' ע"ש וכ"כ הר"ן דלפיכך יש לבעלים טו"ה במתנות משום דנתינה כתיבא בהו כנ"ל וזהו באמת פי' הגמ' ונתן ולא שיטול מעצמו כיון דכתיב נתינה יש בהם טו"ה לבעלים, אולם באמת זה דוחק גדול לפרש כן דא"כ אין הפשיטות מעין האיבעי' דרב יוסף בדק להו אי הוי חבובי מצוה או זלזולי מצוה ופשט לי' דהוא איסור מצד לתא דטו"ה של הבעלים, ועוד דאכתי נשאר האיבעי אם הוא בגוונא דליכא משום טו"ה של הבעלים כמו פרש"י והר"ן ועוד דאפי' אם נפרש כן אין ראי' כלל דאין מוציאין מידו דהרי התוס' הביאו ראי' מהא דאמר זלזולי או פריצותא משמע דאין מוציאין מידו ולפי הנ"ל הרי לס"ד לא הוי ס"ל כלל דיש להבעלים בהם טו"ה ולהמסקנא דנתן ולא שיטול מעצמו אי נימא דזהו באמת מצד טו"ה כנ"ל הרי אפ"ל דבאמת מוציאין מידו, סוף דבר דפי' הפר"ח בדברי התוס' שהתוס' כיונו להסוגיא דפ' הזרוע האי כהנא דחטיף מתנתא הוא תמוה מאד וביותר שהפר"ח שם כתב בהדיא כפי' הר"ן וע"ש בס"ק י"ח אין לו לכהן לחטוף מתנות פי' ואפי' שמתרצים אח"כ הבעלים דאל"כ פשיטא עכ"ל הפר"ח ע"ש ולפ"ז פי' הפר"ח בכונת התוס' תמוה מאוד וצע"ג: סימן נא בענין דברים שבלב. הנה בעכו"ם דאמרינן בכ"מ דאדעתי' דנפשי' עביד ולפיכך פסול בכ"ד דבעינן לשמה, צריך לבאר דמ"מ היכי שאומר בפיו בפירוש כגון גבי גט שאומר בפירוש שכותב לשמו ולשמה ולשם גירושין מאי איכפת לן אפי' אם מחשב בלבו שלא לשמה מ"מ הוי דברים שבלב ואינן דברים וכמבואר בקדושין מ"ט, ומזמן שהיתי מתקשה בזה מצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת חכ"צ סי' א' וז"ל ואין לומר שכיון שבפיו הוא אומר שרוצה לפוטרה בחליצה או בגט זה לא חיישינן למה שמהרהר בלבו דדברים שבלב אינן דברים וכאותה שאמרו בהאיש מקדש אמתניתין