פרי יצחק חלק ב קיח

דמשמע מינה דדוקא אם יהי' נכשל אז עובר בלפני עור ואולם לענ"ד נראה לישב בפשיטות דמכאן אין ראי' כלל וקושית הגמ' הוא בפשוטו דדלמא קא רתח ומשום זה עובר בלפני עור בתורת ודאי והך ודלמא קאי רק על קא רתח והיינו כיון דאפשר דקא רתח א"כ עובר משום לפני עור וה"ה דאם לא ירתח מ"מ הוא יעבור משום לפני עור כיון דאפשר דירתח אלא דהגמ' מפרש מדוע עובר משום לפני עור משום דלמא קרתח וכמו אם הי' מקשה והא קעבר לפני עור דלמא קרתח וכן יש לפרש גם עתה וז"ב. ולענ"ד יש לה"ר להיפך דלפני עור עובר מיד שנותן המכשול ואפילו אם לא נכשל אח"כ מהגמ' דמ"ק דף י"ז גבי אמתא דבי רבי חזיתי' לההוא גברא דמחי לבנו הגדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקעבר אלפני עור ומשמע דמיד שראתה שהי' מכה אותו שמתי' ואי נימא דאם אירע שלא נכשל אינו עובר משום לפני עור וא"כ למה מיהרה לנדות אותו הי' לה להמתין לראות מה יהי' בסופו דלמא לא ישיב הבן כלום ונמצא דלא עבר כלל על לפ"ע ואף דבודאי אף אי נימא דאינו עובר על לפני עור רק בשנכשל העור מ"מ בודאי דלכתחילה אסור בכל גווני מספק שמא יכשל בו העור ונמצא שעבר על לפני עור וכמו כל ספק איסור מ"מ הרי היא שמתי' משום לפני עור והרי עדיין לא נודע אם יעבור בלפ"ע וכיון דאפשר שיתברר שלא עבר כלל א"כ אמאי שמתי' ומוכח מכאן דתיכף שנותן המכשול עובר אף אם הבן לא יענה לו על מכותיו כנ"ל: שוב ראיתי דשאילתין זו היא שאלת רבותינו האחרונים והוא בספר יד מלאכי אות ל' הביא ספק זה בשם חכמי הישיבה היכא דהנזיר לא שתה אותו כוס של יין והבן נח לא אכל אותו אבמ"ה אם קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן מכשול, וע"ש שהביא ראיתו מגמ' דקדושין הנ"ל ודחה כמו שדחיתי אני ת"ל ומסיק שם דמצד הסברא נראה דמ"מ עובר המושיט אף שלא באו ע"י לידי מכשול כיון דאנתינה קפיד קרא והרי נתן וה"ר מגמ' דמ"ק הנ"ל דמבואר שם בברייתא לפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר ופרש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו ומבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול ונתן המכשול לפניו אז עובר משום לפני עור הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ע"ש, ואני תמה על הגאון הנ"ל דעפ"י ראייתו מפרש"י למה הוצרך להביא ממרחק לחמו הו"ל לה"ר מהך שאלה דעסיק בה והוא מהגמ' דע"ז מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר כו' שנאמר לפני עור ופרש"י שמא יבוא לשתותו ומשמע דמיד שנותן כוס יין לנזיר עובר שמא יבא לשתותו, אך באמת איני מכיר ראית הגאון הנ"ל ולענ"ד אין ראי' לא מגמ' דמ"ק לענין מכה בנו הגדול ולא מע"ז לענין מושיט כוס יין לנזיר לא מגמ' ולא מפרש"י דדברי רש"י מתפרשים שפיר דעובר בלפני עור שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו והיינו דאם יבעט באביו אז עבר בלפני עור שהכשילו אבל לעולם אם לא בעט באביו אז הלא לא נתן מכשול כלל ואדרבה לשון רש"י עוד יותר נוטה לכונה זו כמובן וכן מע"ז אין ראי' כלל כנ"ל אם לא דנימא דכונת הגאון הנ"ל הוא כמו שכתבתי דאמאי שמתי' אמתי' דבי רבי לההוא גברא קודם שידעה מה עלתה בו מיהו מדברי הגאון הנ"ל מפורש שם בהדי' דעיקר ראייתו מהגמ' דמכה בנו הגדול ומפרש"י וצ"ע, גם מאמתי' דבי רבי יש לדחות כנ"ל דמ"מ הרי לכתחילה בודאי אסור להכות בנו הגדול בכל גווני שמא יבעט בו ולכך שמתי' עוד כתב הגאון הנ"ל לה"ר ברורה ממ"ש מהר"א ששון בסי' קס"ב בפשיטות גמור דאיסור הריבית הוא בתחלת הלואה אע"פ שהלוה לא יתן הריבית כו' וכתב הכנה"ג ביור"ד סי' ק"ס דלדעת מהר"א ששון הנזכר אף הלוה עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון עליו נשך הרי דלדעת הני רבוותא קעבר נותן המכשול משעת נתינה אע"ג דלא בא לידי מכשול ע"ש. וגם ראי' זו אין לה מובן כלל דהתם מכיון דהמלוה עובר משעת הלואה אע"פ שהלוה לא יתן הריבית ממילא גם הלוה עובר בלפני עור שהרי נתן מכשול בודאי דהא המלוה בא לידי מכשול תיכף בשעת הלואה וממילא הלוה עובר ודו"ק, והנה אם נימא דאינו עובר בלפני עור רק אם נכשל העור ולפ"ז נראה דאין לוקין על לאו זה משום דהוי התראת ספק וכמו המושיט כוס יין לנזיר הוי התראת ספק שמא לא ישתה הנזיר יין ולפ"ז היה לו להרמב"ם ז"ל לפרש דאין לוקה על לאו זה משום דהוי התראת ספק אך אפ"ל משום דלפני עור משכחת לה אף היכא דבנתינת המכשול נכשל העור בודאי כמו הלוה בריבית או ישראל שיקדש לכהן אשה גרושה כנ"ל: והנה אם נימא כשיטת היד מלאכי דעל לפני עור עובר מיד והמושיט כוס יין לנזיר עובר תיכף משום לפני עור אפילו לא שתה הנזיר אח"כ לפ"ז נראה דבכה"ג לאחר שהושיט כוס יין לנזיר אין בשתית הנזיר הוספת עבירה לגבי המושיט דהרי המושיט עובר מיד בלפ"ע בין אם ישתה הנזיר או לא ישתה ולפ"ז נראה במושיט כוס יין לנזיר באופן שהנזיר יוכל לשתות אין מחויב להשתדל למנוע הנזיר משתית היין אלא כמו כל אדם להפריש את חבירו מן האיסור אבל לענין לאו דלפ"ע אין מחויב למנוע דאף אם לא ישתה כבר עבר אלפני עור כנ"ל כן נראה ברור לכאורה לפי סברא זו, ולפ"ז קשה מגמ' ע"ז דף ט"ו רבה זבין ההוא חמרא לישראל החשוד למכור לעכו"ם א"ל אביי מ"ט עבד מר הכי כו' והביא שם ראיות דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם רהיט בתרי' תלתא פרסי ולא אדרכי' ע"ש והנה הא דאסור למכור לישראל החשוד הוא משום לפני עור ע"ש בסוגי' ועי' בתו' ד"ה לעכו"ם ולפי הנ"ל קשה מדוע רהיט בתרי' כ"כ דהא לפי הנ"ל מכיון שמכר רבה לישראל החשוד למכור לעכו"ם מיד עבר בלפני עור אף אם לא ימכור הישראל לעכו"ם ושוב אין תקנה לזה ואף אם יחזור ויקח ממנו מ"מ כבר עבר בלפ"ע ולפ"ז למה רדף אחריו כ"כ וש"מ דלאו דלפ"ע מתלי תלי עד שיהי' המכשול ואז עובר ויש לומר בדוחק דנהי דמיד שנותן המכשול עובר בלפני עור אף שלא נכשל אח"כ ולא מהני מה שיסיר המכשול אח"כ היינו דוקא ביש שהות שהי' יכול להכשיל אבל במושיט כוס יין לנזיר וטרם שהי' שהות שיתן הנזיר לתוך פיו בין כך לקח ממנו בחזרה שוב לא עבר על לפני עור וכמו שהניח אבן לפני עור ונטל האבן בטרם הגיע העור לשם ולפ"ז אפ"ל דרבה דרהיט בתרי' היינו משום שלא הי' שהות שיוכל הישראל חשוד למכור לעכו"ם ולכן אם הי' משיגו ולוקח ממנו הי' מתקן הדבר דאינו עובר בלפני עור כן י"ל אך הוא דוחק, ועוד יש להעיר מגמ' ע"ז ד"ו דמבעי להו שם משום הרוחה או משום לפני עור לא תתן מכשול למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' כו' ע"ש ולפי הנ"ל קשה דהו"ל לומר נ"מ אף בלית לי' בהמה לדידי' ונ"מ דאם עבר ומכר אם מחויב להשתדל ולקנות ממנו בחזרה דאי אמרת משום הרוחה והיינו משום דרוח ואזיל ומודה ועובר ישראל משום לא ישמע על פיך א"כ בודאי דמחויב להשתדל ולתקן הדבר ולחזור ולקנות ממנו דלא יעבור משום לא ישמע על פיך אולם אם נימא משום לפני עור ל"צ להשתדל ולקנות ממנו בחזרה דעל הלאו הרי כבר עבר ואין לזה תקנה ואין הוספת איסור בזה שיקריב העכו"ם וכנ"ל: לכן נלע"ד דמה דפשיטא לי' להגאון בעל יד מלאכי להך גיסא דהמושיט עובר משום לפני עור אע"פ שלא שתה הנזיר יין ולא בא לידי מכשול משום דאנתינה קפיד קרא פשיטא לי לאידך גיסא דאינו עובר בלפני עור אלא דוקא בשנעשה מכשול אבל אם לא נעשה מכשול אף שהוא נתן מכשול שהי' אפשר שיכשל בו הנזיר מ"מ כיון דסוף סוף לא נכשל הנזיר אינו עובר בלפני עור, ולענ"ד גם מסברא החיצונה נראה כן בפשיטות דהא עיקר לאו דלפני עור היינו שלא להכשיל את חבירו בעבירה והיכא שלא נכשל חבירו לא עבר כלל בלפני עור, הן אמת דלכתחילה אסור לחושיט כוס יין לנזיר שמא יכשל בו חבירו אולם לענ"ד דהיינו ככל ספק דאורייתא לחומרא דחיישינן שמא יהי' נכשל בו הנזיר אבל היכא דמ"מ לא נכשל הנזיר לא עבר בלפני עור וכבר כתבתי דמדברי הגמ' במ"ק דאמרינן דבמכה לבנו הגדול עובר משום לפני עור ופרש"י שמא יבעט באביו דהגאון הנ"ל כתב דמשמע מזה דעובר מיד בלפני עור באמת אין ראי' כלל דבודאי לכתחילה אסור מה"ת להכות לבנו הגדול שמא יבעט באביו והרי הכשילו בעבירה וכמו כל ספק דאורייתא דמה"ת לחומרא אבל אם מ"מ לא בעט הבן באביו ולא הכשילו לא עבר כלל בלפני עור והא דשמתי' אמתי' דבי רבי היינו משום דמ"מ לכתחילה אסור כנ"ל, ויש לה"ר לזה מדברי הריטב"א הובא בשיטה מקובצת בב"מ דף י' גבי כהן שא"ל