פרי יצחק חלק ב קיז

בו אבל הכא הטעם הוא דאינו רוצה שיקנה בלי רשותו כנ"ל ואפשר לפרש גם כוונת רשב"ם כן ועיין: ההוח"ש למשמרת עולם, לנופך ספיר ויהלום, כבוד ש"ב ידידי הרב הגדול החו"ב סוע"ה כקש"ת מו"ה שמואל יצחק נ"י הורוויץ מורה צדק לעדתו בעיר קראנשטאט. הגיעני מכתבו הטהור מגילה עפה בחד"ת על תשובתי הנדפסת בסוף ספר בן יהודה (ונדפסה בפר"י ח"ח סי' מ"ח) ושבעתי מדבריו מלא כף נחת. והנני בעז"ה להשיב על כל דבריו אחת לאחת. לזרות אותם במזרה ורחת. את כל ונוכחת, וזה החלי בעזר צורי וגואלי תחילת דברי פיהו פתח בחכמה במה שנהגו העולם להלוות מעות בלא עדים ובלא שטר נגד דינא דגמ' והמפורש בשו"ע חו"מ סי' ע' אשר הארכתי בזה בתשובה שם וכתב כת"ר וז"ל ולמה לא יתפלא מעכ"ת על מנהגם בזמן התלמוד שנהגו להלוות בלא עדים למי שהוחזק אצלם בכשרות כדמוכח בש"ס יומא ט' ע"ב דכל מאן דהוי ר"ל משתעי בהדיה בשוק יהבו לי' עסקא בלא סהדי ע"ש וקשה על מה סמכו אז להלוות מעות בלא עדים עכ"ל והיא הערה נכונה, אולם נלענ"ד דלפי' האחרונים בדברי הטור והשו"ע דבת"ח אינו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ורק משום גורם קללה וכמ"ש הסמ"ע סק"ב ולטעם זה בודאי אין איסור ברור ואם אמר לא איכפת לי בקללה אין למחות בידו כמ"ש הט"ז שם ולפ"ז לא קשה ממה דהוי יהבי עסקא בלא סהדי דהא יהבי רק לת"ח דהוי ר"ל משתעי בהדייהו ולא חששו לגורם קללה ואף דלאו משנת חסידים הוא מ"מ מאן לימא לן דברצון חכמים הוי עבדי אלא שלא מיחו חכמים בידם כנ"ל, אלא דלהאחרונים דס"ל דגם בת"ח עובר משום לפני עור לפ"ז לכאורה צ"ע באמת וכמ"ש כת"ר אולם באמת לפי הדרך אשר סליתי לי בעז"ה בתשובתי הנדפסת יתבאר גם זה כמין חומר, אך בהניח שתי הקדמות ממה שכתבתי בתשובה שם והנני לשנות בקוצר אך לפי נושא הענין, האחת הוא בהא דאמרו בגמ' כל מי שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור נראה דדוקא להלוות אסור אולם להפקיד שלא בעדים שרי ואף דבס' כנה"ג סי' ע' הביא בשם הר"ש יונה ז"ל דכמו שאסור להלוות בלא עדים כך אסור להפקיד בלא עדים דאין חילוק ע"ש מ"מ הנה מפשטיות לשון הגמ' ומסתימת הפוסקים לא נראה כן אלא דדוקא להלוות בלא עדים אסור ולכאורה צ"ע באמת דלפי' רש"י דחיישינן שמא יכפור הלוה מה חילוק יש בין מלוה לפקדון וכתבתי לישב עפ"י מה שהעלתי בזה בעיקר הדבר דעובר לפני עור דחיישינן שמא יכפור הלוה אשר הוא מוקשה מאד דמדוע יהי' חשוד הלוה בזה וכמו שהארכתי שם וע"כ בארתי דהעיקר לענ"ד הוא דחיישינן לאשתמוטי קא משתמיט וכמו שנתבאר בב"מ ד"ג ושם ד"ו דהכופר במלוה כשר לעדות דלאו בגזלן חשדינן לי' אלא דפעמים שאין לו לפרוע ויכפור לאשתמוטי ובזה מיושבים כל הקושיות ע"ש בתשובה, ולפ"ז היינו דיש חילוק בין מלוה לפקדון דפקדון שהוא ת"י בעין לא חיישינן כלל שמא יכפור בפקדון ויהי' גזלן במזיד. השנית הוא מה שבארתי שם דלפ"ז עיקר הא דאר"י אמר רב דעובר משום לפני עור היינו משום דרב הי' קודם התקנה שנתקנה שבועת היסת לכופר הכל והי' כופר הכל פטור מכלום ולכך חיישינן שמא יכפור לאישתמוטי אולם לאחר שתקנו חכמים שבועת היסת משום לתא גופי' דאישתמוטי וכמו שנתבאר בשבועות דף מ' ובחי' הריטב"א שם בפירוש לפ"ז שוב אין לחוש שמא יכפור לאשתמוטי דהא יהי' מחויב שבועת היסת ולכן מותר להלוות בלא עדים ואינו עובר משום לפני עור זהו תוכן דברי שם ועפ"ז יתבאר גם דברי הגמ' בכאן דהא מפורש בב"מ בכמה מקומות דהאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ובדף ק"ד אמרינן שם דנהרדעי אמרי השתא דאמרינן פלגא מלוה אי בעי למשתי בי' שכרא שפיר דמי רבא אמר להכי קרי לי' עסקא דא"ל כי יהבינא לך לעסוקי בי' ולא למשתי בי' שכרא ע"ש המתבאר מזה דלרבא אף הך פלגא דמלוה אסור להוציא להוצאת ביתו ורק שתהא תמיד בעין בעסק ולנהרדעי הך פלגא דמלוה הוי ככל מלוה ומותר להוציאם בהוצאת ביתו ולפ"ז הנה לא מבעי לרבא דכל העסקא אין לו רשות להוציא בהוצאה ככל מלוה אלא שיהי' תמיד בעסק ולפ"ז הוי עסקא כפקדון ממש כיון דהם תמיד בעין ולא שייך בזה אשתמוטי ולכך מותר לתת עסקא בלא סהדי כשאר פקדון אולם אף לנהרדעי דס"ל דפלגא דמלוה הוי ככל שאר הלואות ומותר להוציאם ולפ"ז לכאורה קשה היאך יהבי עסקא בלא סהדי הא בהך פלגא דמלוה איכא לפני עור שמא לא יהא לו מה לפרוע ויכפור לאשתמוטי אך באמת לפי מה שבארנו גם זה ניחא שפיר דהא בפלגא דפקדון לא חיישינן לכפירה כנ"ל ואין לחוש רק שמא יכפרנו בהך פלגא דמלוה ויודה לו בפלגא דפקדון ולפ"ז הלא יהי' הלוה מודה במקצת ויהי' מחויב שבועה דאורייתא וכבר כתבנו דאפילו לאחר שתקנו שבועת היסת לא שייך לפני עור כנ"ל וכ"ש היכא שיהי' מחויב שבועה דאורייתא ולפ"ז ניחא שפיר דהוי מסרי עסקא בלא סהדי ודו"ק בזה. עוד כתב כת"ר להסתפק וזה לשונו ובתחילה יש לחקור על הלאו דלפני עור מתי עובר עליו אם בשעת נתינת המכשול כמשמעות לשנא דקרא לא תתן דמשמע שמשעת נתינת המכשול עובר עליו או דאינו עובר עד שיכשל בו העור ויש לי לה"ר מהש"ס והרמב"ם דאינו עובר אלא בשעה שנכשל דהנה הרמב"ם כתב בסה"מ דאין לוקין על לאו דלפני עור משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואס"ד דעובר משעת נתינת המכשול א"כ הו"ל לאו שיש בו מעשה הנתינה אלא ע"כ דאינו עובר עליו עד שעת המכשול ואז אין בו מעשה עכ"ל הטהור. הנה גוף ספיקתו הוא חקירה נכונה אולם הראי' שהביא הוא תמוה מאד ואף לפי דבריו אכתי משכחת לפני עור במעשה גמורה בגוונא דבנתינת המכשול נכשל העור כמו ישראל שמקדש אשה גרושה לכהן דמבואר בראשונים דעובר בלפני עור והרי הכא הוא נכשל בעת מעשה ועוד הא בודאי על הזמן בעת שנכשל העור כמו המושיט כוס יין לנזיר בעת שהנזיר שותה היין ונכשל לא שייך לומר כלל לא לאו שיש בו מעשה ולא לאו שאין בו מעשה דהלא אז אינו עושה המושיט מאומה ואיזה לאו הוא עובר אז אלא דכל מה שיש להסתפק לדעתי הוא רק בדרך זה והיינו אי נימא דמיד שנותן המכשול ומושיט כוס יין לנזיר הוא עובר על הלאו ואם הי' הדין דלוקה הי' מחויב מלקות מיד או דאינו עובר רק בעת שנעשה המכשול והיינו דבעת ששותה הנזיר יין ונכשל בו אז עובר למפרע על מה שנתן מכשול לפני עור ולפ"ז אין נ"מ בין אם נימא דעובר מיד ובין אם עובר בעת המכשול למפרע על מה שנתן מכשול לפני עור דהכל הוא לאו שיש בו מעשה דבכל אנפי הלאו הוא נתינת המכשול אבל איזה לאו שאין בו מעשה שייך בעת שנכשל העור דהלא אז אינו עושה מאומה, ועכ"פ הרמב"ם שכתב דלפני עור הוי לאו שאין בו מעשה אינו ענין כלל לנדון דידן ובאמת כת"ר תברא לגזיזי' בזה דלפי מה שהבין כת"ר בספיקו כנראה מן הראי' שהביא אין כאן מקום ספק כלל וכנ"ל. והנה כבר כתבתי דגוף הדבר הוא ספק נכון אולם מחוסר תבלין כי לא ביאר כת"ר כל צרכו דלפמ"ש כת"ר אין נ"מ כ"כ לדינא אך באמת יש להרחיב הדבר בספק עצום לדינא והיינו בהא דקי"ל דהמכשיל את חבירו כמו המושיט כוס יין לנזיר עובר משום לפני עור לא תתן מכשול יש לחקור אם הושיט כוס יין לנזיר והנזיר לא שתה היין או במכה לבנו הגדול והבן ירא את ד' ולא הכלימו כלל וקבל מכותיו באהבה אם עובר משום לפני עור כיון דמ"מ הרי הוא הניח אבן בדרך ונתן מכשול שיכשל בו העור ותומ"י עובר על הלאו אף שבאמת לא נכשל העור בעבירה או באמת כיון שלא נכשל העור בעבירה ונמצא שלא יצא כאן מכשול כלל לא עבר כלל על הלאו דלפני עור, והנה גם זה נכלל בחקירת כבודו אלא שלא ביאר יפה, והנה כת"ר ה"ר דעד שעת המכשול אינו עובר מהא דאיתא בקדושין דף ל"ב רב הונא קרע שיראין באנפי רבה ברי' אמר איזל אחזי אי רתח אי לא רתח והקשה בגמ' ודלמא רתח וקא עבר אלפני עור כו' ואי נימא דמשעת נתינת המכשול עובר הו"ל להש"ס להקשות בפשיטות והא קא עבר אלפ"ע אלא ע"כ דאי לא רתח לא קעבר אנתינה משום לפני עור, והנה לכאורה הוא ראי' נכונה