פרי יצחק חלק א צט

לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הוא תמוה טובא דמה חילוק יש בזה וכבר כתבנו למעלה הטעם דהידור מצוה דאנוהו אין דוחה שבת דל"ד להא דמנחות דאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט ומשום דבמילה מכיון שמל קיים המצוה ואין הידור מצוה אח"כ בלא מצוה דוחה שבת. ופשיטא דה"ה דאין הידור מצוה בלבד לאחר קיום המצוה דוחה שום לאו ועכ"פ נראה ברור דציצין שא"מ אין דוחה לאו דבהרת

עוד כתב השג"א בתשובה שם דה"ט של הרמב"ם משום דפסק כר"י דכל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ולדידיה הא דאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אע"ג דמקלקל הוא היינו משום דרב אשי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי והשתא אי ס"ד דאפילו לאחר שפירש אפ"ה איכא מצוה לחזור על ציצין שא"מ וכיון דאין מעכבין אין כאן משום מתקן מילה מה"ת והו"ל מקלקל בחבורה דפטור וא"כ ליתי מצות מילה של ציצין שאין מעכבין דרבנן ולידחי מקלקל בחבורה דרבנן. ובע"כ צ"ל דלאחר שפירש ליכא מצוה כלל לחזור על ציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו ע"ש. אולם לשיטת הטור וכנ"ל נראה דגם מזה אינו ראיה ומשום דבאמת נראה דגם ציצין שא"מ כיון דמ"מ איכא מצוה מדרבנן לחזור עליהם מקרי תיקון גברא גם מה"ת דעיקר תיקון מילה הוא משום המצוה ועי' בתוס' שבת (דף ק"ו) ד"ה מה ולפ"ז כיון דעכ"פ מקיים בזה מצוה דרבנן מקרי תיקון גם מה"ת. וזה אינו ענין למה שנסתפקו האחרונים אם דיני התורה בכלל נמשכים אחר מצות חכמים ועי' במ"ל פ"ז מה' תרומות ומשום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דהאי גברא רוצה לקיים מצות חכמים נחשב תיקון גמור אצלו גם מדאורייתא במה שמקיים המצוה. ועי' בשג"א סי' נ"ב שכתב לענין היכא דמל תוך זמנו אע"ג דלא קיים מצוה מ"מ מקרי מתקן משום דא"צ למולו מעתה בזמנו. ולפ"ז ה"ה בציצין שא"מ כיון דעכ"פ צריך למולם וכשחוזר עליהם מקרי תיקון דא"צ למולם עוד. וכן נראה מדברי הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב' בסוגי' דציצין שא"מ שהקשו בהא דאמר ר' יוחנן ר' ישמעאל היא והא אפילו כרבנן מצי אתיא דע"כ לא קשרי רבנן גבי פסח אלא דשקיל ליה בברזי והכא גבי ציצין שאין מעכבין איכא איסורא דאורייתא ע"ש. ולא תי' בפשיטות דהסוגיא אתיא למ"ד מקלקל בחבורה פטור ובע"כ דלכ"ע איכא איסורא דאורייתא לחזור על ציצין שאין מעכבין וכנ"ל

ומכל מה שכתבנו נראה דהעיקר הוא כשיטת הטור דבחול לעולם חוזר על ציצין שאין מעכבין אפילו כשפירש ומשום דכן הוא דעת כל הראשונים באמת וכנ"ל. ומה שהביא השג"א ראיה לשי' הרמב"ם מהסוגיא כבר ישבנו ודחינו ראיותיו בעז"ה ואדרבה מפשטות הסוגיא נראה כשיטת הטור וכמש"כ הפרישה ע"ש ולפ"ז בודאי קי"ל לדינא כשיטת הראשונים והטור וכמו שפסק ג"כ הרמ"א בסי' רס"ד. והנה באמת גם בדברי הב"י בשו"ע אין הכרע שם כלל דהוא כשיטת הרמב"ם דלא כתב שם רק מה הן ציצין המעכבין את המילה ומה הן ציצין שאין מעכבין ולא מיירי התם כלל מדין פירש אי חוזר. והיינו דכתב הרמ"א ומ"ה אם הוא בחול לכתחילה יטול כל הציצים אף שאינו מעכבים ולא כתב בלשון יש אומרים ומשום דגם בדברי השו"ע אין הכרע כלל וכמש"כ האחרונים בכה"ג בכמה מקומות והנלע"ד כתבתי: עוד בענין הנ"ל ואמרתי לכתוב מה שנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תמידין ומוספין שפסק דהעומר שנקצר ביום כשר ודוחה את השבת

הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תמידין ומוספין הלכה וא"ו כתב מצותו להקצר בלילה בליל ט"ו בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל ע"ש והקשו עליו האחרונים דדבריו הוא נגד גמ' מפורשת במנחות (דף ע"ב) דמפורש שם דאם איתא דנקצר ביום כשר אין דוחה שבת ומשום דנקצריה מע"ש. וכך הוא הצעת השמועה שם דפליגי שם בברייתא רבי וראב"ש בעומר שנקצר שלא כמצותו כגון ביום דרבי סבר כשר וראב"ש אומר שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול. ואמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה כו' ואי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופריך ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא כו' ומשני סבר לה כאידך דר"ש דתני' אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך וראב"ש לא שמיע ליה הא דר"ש אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת. ולרבי הכא נמי דחתה שחיטה את השבת אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת. וע"ש דמסיק דהא דתנן נקצר ביום כשר ודוחה שבת היינו להקרבה ע"ש ומתבאר מסוגי' זו דאי נקצר ביום כשר ע"כ אין דוחה שבת ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם שפסק נקצר ביום כשר ודוחה שבת כנ"ל. וכבר האריכו כל האחרונים לישב דברי הרמב"ם בפלפולים שונים ועי' בלחם משנה שם ובבה"ז ובש"ך סי' רס"א ובשו"ת חכ"צ סי' קס"ו ובספר מעין החכמה ובשו"ת עטרת חכמים ועוד כמה וכמה אחרונים ואענה גם אנכי חלקי בזה בעז"ה ית"ש

ונראה לענ"ד לישב והנה הדרך המובחר בזה בשיטת הרמב"ם הוא בודאי דס"ל להרמב"ם דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה וכמו דמבואר בגמ' בהדיא דס"ד דלפיכך ס"ל לרבי נקצר ביום כשר ודוחה שבת ועי' בשו"ת חכ"צ שם. אלא דהא הגמ' דחה זה משום דשאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ומשום זה מסיק דס"ל לרבי דאין קצירת עומר דוחה שבת. ולכן נראה לומר דהנה ביסוד הדבר הא דאמר בגמ' דאין קצירת העומר דוחה שבת אע"ג דלכתחילה מצותו בלילה וחביבה מצוה בשעתה ומשום דשאני גבי הקטר אברים ופדרים משום דכבר דחתה שחיטה את השבת. ועי' פרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה משום חביבות מצוה. הנה כל עיקר דבר זה מישך שייך לכל הסוגיא דשבת פ' ר"א דמילה (דף קל"ג) דמבואר שם בברייתא דמצוה שהיא דוחה שבת וכמו מילה מותר לגמור אף דבר שאינו מעכב וכמו כ"ז שהוא עוסק במילה חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין ומשום דגמר מצוה יכול לגמור אף מה שאינו מעכב. ורק אי פירש מן המצוה אם חוזר אח"כ בדבר שאינו מעכב אי נימא דהוי גמר מילתא או התחלה אחריתי לנפשה מסיק שם בגמ' דתליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ. דלרבנן הוי פירש התחלה לנפשיה ולא גמר מילתא. ולר' יוסי הוי גמר מילתא ולכן אף אי פירש חוזר ודוחה שבת. ולפ"ז נראה דהא דדחי שם במנחות שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת והיינו כיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה היינו ג"כ משום דהקטרה הוי גמר מילתא ולכן אף דאינו בדין שיהא הקטרה דוחה שבת כיון דאפשר להמתין עד הלילה והוי כמו דבר שאינו מעכב, מ"מ כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת הוי הקטרה כמו גמר מצוה ודוחה ג"כ שבת אף דאפשר בלילה וכנ"ל אולם כיון דכל עיקר עדיפותא דכבר דחתה שחיטה את השבת לגבי הקטרה היינו משום דהקטרה הוי גמר מצוה דשחיטה והא הקטרה בודאי מקרי פירש דמילתא אחריתי הוא והא זהו פלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ. ולרבנן אם פירש שוב לא הוי גמר מילתא ורק התחלה אחריתי ולענין מילה אם פירש אינו חוזר לרבנן וא"כ מכש"כ בכאן לא מקרי הקטרה גמר מילתא דשחיטה ולענין דחיית שבת אין שחיטה מועיל כלל להקטרה כיון דהוי מילתא לנפשיה וא"כ כיון דהקטרת