פרי יצחק חלק א צח

והראשונים דבחול לעולם חוזר והברייתא דפירש אינו חוזר הוא דוקא בשבת דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי א"א לחלל שבת על שא"מ ואף דעדיין איכא הידור מצוה מ"מ באמת אין הידור מצוה דאנוהו דוחה את השבת וכמו שנתבאר למעלה לשי' הטור ומה שהביא השג"א ראיה מגמ' מנחות כנ"ל לאו ראיה הוא כלל. דהנה בעיקר הא דמבואר בגמ' דצריך לחזור על ציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו ומדמי לה להא דתניא התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה. הנה באמת לא דמי כ"כ לסוכה ולולב דהתם איכא ואנוהו בעת קיום המ"ע דמקיים המצוה בנוי והידור. אבל גבי מילה תיכף שמל כבר קיים המ"ע ונגמר מעשה המצוה ואם יחזור אח"כ על ציצין שא"מ משום ואנוהו הוא הידור מצוה לאחר קיום המצוה. וכבר העיר בזה בשו"ת בית הלוי ח"ש סי' מ"ז וע"ש שכתב דמשו"ה ס"ל להרמב"ם באמת דלפי המסקנא דפירש הוי התחלה אחריתי לא שייך ואנוהו כלל ואף בחול א"צ לחזור ורק דבלא פירש דהוי הכל מעשה אחת מחויב לחזור אף על ציצין שא"מ כדי שיהי' מעשה המצוה מהודרת ע"ש. מיהו לשיטת הראשונים דבחול אפילו פירש חוזר בע"כ צ"ל דס"ל דשייך ואנוהו לחזור על ציצין שא"מ אף בכה"ג שכבר יצא יד"ח המצוה. והנה באמת אי נימא כסברא הנ"ל א"כ גם בלא פירש סוף סוף לא דמי לסוכה ולולב דמכיון שמל כבר קיים המצוה. וצ"ל דבכלל ואנוהו הוא גם בכה"ג והנה לכתחילה בודאי דצריך למול ולחתוך בפ"א גם ציצין שא"מ כן ה"ה אם מל רק ציצין המעכבין צריך לחזור אח"כ על שא"מ ולהשלים הידור מצותה. ועי' בספר קהלת יעקב חי' פסחים (דף ס"ד) ע"ש. והנה גם בשי' הרמב"ם אין מוכרח זה דאפ"ל דהא דבחול א"צ לחזור לאו משום דלא שייך ואנוהו כלל בכה"ג אלא דמכיון דפירש הוי התחלה אחריתי לא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש וכמש"כ השג"א וכנ"ל. אולם נהי דשייך ואנוהו אף בכה"ג שכבר יצא יד"ח המצוה כנ"ל מ"מ זהו דוקא בחול אולם לענין שבת בודאי אפ"ל דאין הידור מצוה בלבד בכה"ג דוחה שבת דהא כבר קיים המצוה ולא חסר רק להשלים ההידור מצוה בלבד אין הדור מצוה בלא מצוה דוחה שבת. ולפ"ז נ"ד כלל להא דאיתא במנחות דאע"פ שכבר שחט כחושה אומרים לו הבא שמינה לכתחי' ושחוט והיינו דמחללין שבת לשחוט שמינה משום הידור מצוה דהתם ההידור מצוה להקריב שמינה הוא הידור בגוף המצוה ונקשרת עם המצוה והוא מחלל שבת על עצם המצוה דהא מבטל מעשה הראשונה ומחלל שבת להקריב שמינה לקיים גוף המצוה ביותר נוי והידור. ובכה"ג שפיר גם הידור מצוה דוחה שבת. משא"כ גבי מילה דמכיון שמל כבר קיים המ"ע ולא נשאר רק להשלים ההידור מצוה בלבד אין הידור מצוה בלא מצוה דוחה שבת וז"ב

והנה בגוף הדבר דמבואר במנחות דמותר לחלל שבת ולשחוט שמינה אע"פ שכבר שחט כחושה משום הידור מצוה. אפ"ל דמקור הדבר הוא מהברייתא דמנחות (דף ע"ב) דאמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשירים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך ע"ש והיינו דאע"ג דאפשר להמתין עד הלילה מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה. והנה גם ענין חביבה מצוה בשעתה הוא רק הידור מצוה בזמן ומ"מ דוחה שבת וה"ה גבי שמינה וכחושה דמותר לחלל שבת ולהביא שמינה משום הידור מצוה. ועכ"פ הנה גם בהא דמחלל שבת על הקטר חלבים ואברים משום חביבה מצוה בשעתה גם שם הנה ההידור מצוה הוא בגוף המצוה ועם המצוה ביחד ומחלל שבת על גוף המצוה של הקטר חלבים ואברים לעשות אותה בהידור בשעתה ובזמנה וכן הוא גבי כחושה ושמינה כנ"ל. אבל לחלל שבת על הידור מצוה בלבד שכבר קיים גוף המצוה אין ללמוד מהא דחביבה מצוה בשעתה ולכך אין הידור מצוה דאנוהו בלא קיום מצוה דוחה שבת

וראיתי להגאון מלבוב בספר יד שאול סי' רס"ו מש"כ בענין זה וכל דבריו שם לא נתחוורו לי והנני פורטם. וע"ש מה שכתב לענין הא דמבואר בטור ושו"ע שם דאם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחתכו אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחתכו כיון שא"צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן. וכתב הגאון הנ"ל לכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים אם בציצין שאין מעכבין חוזר עליהן בשבת ולבעל העיטור בציצין שאין מעכבין ג"כ דוחה שבת ממילא י"ל דדוחה מכש"כ לאו דבהרת. ולפ"ז היאך כתב הטור בפשיטות מה דהביא אח"כ פלוגתא. ועוד דחק שם בטעמו של בעל העיטור וכתב דסברתו לא נדע ע"ש. והוא תמוה מאוד דהרי טעם בעל העיטור מפורש בבה"ע עצמו וכמש"כ הב"י ג"כ דהוא משום דס"ל דהלכה כר' יוסי בלחה"פ דנימוקו עמו ולפ"ז פירש לא הוי התחלה אחריתי והוי הכל מעשה אחת ולכך אפילו פירש חוזר. וכמבואר בגמ' בהדיא דהברייתא דפירש אינו חוזר תלי' בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בלחה"פ. וא"כ כ"ז אינו ענין כלל לאם אחר שנימול גדל בשר במילתו ובודאי כ"ע מודים דאין מילת בעל בשר דרבנן דוחה לאו דבהרת דאורייתא. עוד כתב שם דצריך להבין כיון דציצין שאין מעכבין בודאי אינו רק מצוה מן המובחר איך נדחה שבת ע"ז וגדולה מזו אמרו במנחות (דף ע"ב) אי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת וא"כ מכש"כ בזה ע"ש. והנה כבר כתבנו דהא דס"ל לבעל העיטור דפירש חוזר אפילו בשבת אין הטעם משום דהידור מצוה דאנוהו דוחה שבת אלא משום דס"ל דהלכה כר' יוסי גבי לחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי וכלא פירש דמי וכנ"ל. אולם אפילו לפמ"ש השג"א בשי' הרמב"ם דבדין הוא שיהיה הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת אלא משום דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי לא שייך ואנוהו כלל וכנ"ל. מ"מ לא קשה כלל מהא דאמרינן במנחות גבי קצירת העומר דאי נקצר שלא כמצותו כשר אין דוחה שבת דהנה בגמ' שם ס"ד לומר דס"ל לרבי דנקצר שלא כמצותו כשר ודוחה שבת ומשום דס"ל כאידך דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשירים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך. ודחי התם בגמ' שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת, וע"ש בפרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה משום חביבה מצוה בשעתה אבל בעומר ליכא למימר הכי ע"ש. והנה גם חביבה מצוה בשעתה הוא הידור מצוה בזמן ומבואר דאינו דוחה שבת רק בכה"ג דכבר דחתה שחיטה מתחילה את השבת. ולפ"ז אי נימא דה"ה במילה דהידור מצוה דאנוהו דוחה שבת כמש"כ השג"א היינו משום דעיקר מילה כבר דחתה מתחילה את השבת וא"כ ל"ק כלל מקצירת העומר דאי נקצר שלא כמצותו כשר אין דוחה שבת משום מצוה מן המובחר ומשום דלא דחתה מתחילה את השבת כמבואר בגמ'. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה שם הגאון הנ"ל על גוף הדבר דמבואר בגמ' דאם נקצר שלא כמצותו כשר אין דוחה שבת מהא דאמרינן במנחות (דף ס"ד) ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט הרי דמצוה מן המובחר של הקריבהו נא לפחתך דוחה שבת א"כ מכש"כ דקצירה כמצותו דוחה שבת וע"ש שכתב דהוא תימא רבה. אולם באמת ל"ק כלל דגם גבי כחושה ושמינה דמי ממש להקטר חלבים ואברים דהרי אף אם לא יביא שמינה הרי כבר דחתה מתחילה שחיטת כחושה את השבת ולכן אמרינן דמשום הידור מצוה דהקריבהו נא לפחתך דוחה שבת ומביא שמינה לכתחילה לשחוט מה שא"כ גבי קצירת העומר וכנ"ל. עוד כתב שם דנראה ברור דאף להרמב"ם והפוס' דחולקים על בעה"ע היינו דלא לידחי שבת דחמורה ויש בה כרת ומיתת ב"ד אבל לענין לאו דבהרת פשיטא דמצוה מן המובחר דציצין שאין מעכבין דוחה לאו דבהרת דגדול כחה של מצוה מן המובחר ע"ש. וגם זה תמוה מאוד והנה לשי' הרמב"ם דגם בחול אינו חוזר על ציצין שא"מ כשפירש דל"ש ואנוהו כלל בודאי לא שייך זה. אולם לשי' הטור והראשונים דס"ל דהברייתא דפירש אינו חוזר הוא דוקא בשבת דצ"ל לדידהו דאין הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת בודאי דה"ה דאין הידור מצוה דאנוהו לחזור על ציצין שא"מ דוחה לאו דבהרת. ומש"כ