פרי יצחק חלק א צז

הילכתא פסיקתא ופסקו כראב"ע לחומרא דצריך לאכול מצה קודם חצות וכדאיתא בס"פ ע"פ אמר רבא אכל מצה לאחר חצות לראב"ע לא יצא ע"ש בשג"א. והנה כ"ז הוא רק לדינא אולם מדברי הרי"ף והרא"ש בעצמם גם מזה צ"ע דהנה מדברי הרא"ש ס"פ ע"פ נראה דס"ל לעיקר דהלכה כר"ע ולא כראב"ע: וכמש"כ שם וגם ההיא סתמי דמגילה תני לה גבי הילכתא פסיקתא ע"ש וכ"כ שם הרא"ש בשילהי פסחים לענין היכי דשכח ולא ספר בלילה ז"ל אבל נראה עיקר אידך סתמא דפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ועוד דכי הך סתמא דמגילה חשיב הילכתא פסיקתא ע"ש וכן הרי"ף בפסחים שם השמיט הא דאמר רבא אכל מצה בזה"ז לאחר חצות לא יצא ובע"כ צ"ל דס"ל להרי"ף דלא קי"ל כראב"ע בזה. וכ"כ בשה"ג שם ונראה ג"כ דהוא משום סתם משנה בסוף פ"ב דמגילה ומשום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא וכנ"ל. וא"כ ממילא גם בהא דסתם לן תנא במשנה שם כר' יוסי בלחה"פ נמי קי"ל כוותיה ולפ"ז צע"ג על הרי"ף והרא"ש שפסקו כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר והוא בע"כ כרבנן דר' יוסי וכנ"ל

ויש להרחיב הדבר ממה שכתב הר"ן בס"פ ע"פ שם. וז"ל ויש מקילים ואומרים דסתמא דסתים כר"ע אלים טפי מדקתני ליה התם גבי הילכתא פסיקתא כו' והיינו דאמר רבא לראב"ע ולא אמר לה סתמי ע"ש והנה במנחות שם גבי הא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש אמר רבא מצוה לאומרה בפני ע"ה ע"ש. ועי' בביאורי הגר"א סי' רס"ו ובשג"א שם שה"ר מזה דרבא דהוא בתרא ס"ל כר' יוסי אך בשג"א שם דחה זה דאפ"ל דרבא קאמר אליבא דרשב"י וליה לא ס"ל אלא כרבנן ע"ש והוא דוחק אולם באמת נראה עיקר דרבא לעצמו אמר כן דס"ל באמת כרשב"י וכר' יוסי ומשום דאזיל לשיטתיה בפסחים שם דלא ס"ל כראב"ע לענין אכילת פסחים וכמש"כ הר"ן וכנ"ל והיינו מכח סתמא דספ"ב דמגילה ומשום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא וכנ"ל ולפ"ז קי"ל נמי כהך סתמא דמגילה דסתם לן כר' יוסי בלחה"פ ושפיר ס"ל לרבא כר' יוסי ולפיכך אמר מצוה לאומרה בפני ע"ה ועכ"פ לפ"ז דברי הרי"ף והרא"ש צ"ע כנ"ל

אך לפי כל מש"כ יתבררו ויתלבנו גם שיטת הראשונים והיינו דלעולם ס"ל להלכה כר' יוסי בלחה"פ ומ"מ פסקו שפיר כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר ומשום דאפ"ל בדעתם דס"ל דהא דאמר בגמ' רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא לאו משום דלר' יוסי דס"ל גבי לחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא חדא מילתא ה"ה במילה אם פירש חוזר דודאי מדברי ר' יוסי בלחה"פ אין ראיה כלל דאפ"ל דדוקא במקום דגמר הדבר הוא מ"ע דאורייתא וכמו גבי לחה"פ לכן הוי מה"ת גמר מילתא אולם במילה כשפירש דעיקר המצוה לחזור על ציצין שא"מ משום ואנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה כלל אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי דמשום מצוה דרבנן לא נחשב לגמר מילתא גם מדאורייתא וא"כ אם פירש אינו חוזר ודבר זה הא מוכרח בהדיא מדברי הירושלמי בשבת שם שהביא ראיה דס"ל לר' יוסי דפירש חוזר מדברי ר' יוסי גבי לולב ולא הביא ראיה בפשיטות מדברי ר' יוסי גבי לחה"פ ובע"כ דמדברי ר' יוסי בלחה"פ אין ראיה כלל כנ"ל ואף דאפ"ל דהוא רק לר' יוחנן לשיטתיה בתלמודא דידן דלא ס"ל לחלק בין פסח ובין מילה משום זה אלי ואנוהו וכמו שנתבאר למעלה מ"מ גם זה אין מוכרח כ"כ וכיון דפשטות דברי הירושלמי משמע דמר' יוסי בלחה"פ אין ראיה כלל דפירש חוזר לכן ס"ל להראשונים באמת דגם הא דאמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא היינו משום דלרבנן דס"ל גבי לחה"פ דפירש הוי התחלה אחריתי ולא חדא מילתא בודאי גבי מילה פירש אינו חוזר דכש"כ הוא כנ"ל אולם מדברי ר' יוסי אין הכרע כלל ולכך אמרי רבנן הוא והא דדחי הגמ' מתחילה ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל כו' אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הרי דס"ל להגמ' דמשום המצוה לחזור על ציצין שא"מ משום ואנוהו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי גם מה"ת אלא גמר מילתא היינו רק בדרך דחייה דמר' ישמעאל אין ראיה דס"ל דבמילה פירש אינו חוזר דאפ"ל דבמילה מודה דמשום המצוה דאנוהו לא הוי התחלה אחריתי גם מה"ת אולם גם מר' יוסי בלחה"פ אין ראיה דפירש חוזר דאפ"ל להיפוך דכיון דאנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי ולכן שפיר פסקו הרי"ף והרא"ש כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר אע"ג דס"ל כר' יוסי בלחה"פ ומשום דמר' יוסי אין ראיה כדמוכרח מהירושלמי ואפ"ל דגם ר' יוסי מודה במילה דפירש אינו חוזר ולכן פסקו כסתמא דברייתא להחמיר באיסור דאורייתא כנ"ל

וממוצא דבר נלמוד לענין מחלוקת הרמב"ם והטור דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כהטור דבחול לעולם חוזר כשפירש אף על ציצין שא"מ דאפילו אי נימא כסברת הרמב"ם דאם פירש הוי התחלה אחריתי שוב לא שייך לחזור משום ואנוהו דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש מ"מ הנה לפמש"כ הרי ס"ל להרי"ף והרא"ש באמת דהלכה כר' יוסי בלחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי במקום מצוה עכ"פ. אלא דמ"מ לענין שבת כשפירש ס"ל דאפשר דמודה ר' יוסי דפירש אינו חוזר ומשום דכיון דאנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי אולם בחול לענין זה גופה שיהיה צריך לחזור משום ואנוהו בודאי חוזר כיון דאם יהיה מצוה לחזור משום ואנוהו ממילא לא יהיה התחלה אחריתי אלא גמר מצוה ואין לומר בזה דמ"מ הרי מה"ת דליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי כיון דכל עיקר מצוה דאנוהו הוא רק דרבנן ומדרבנן הרי יהיה גמר מצוה באמת דהא במקום דגמר הדבר הוא מצוה דאורייתא גם מה"ת לא הוי התחלה אחריתי כשפירש אלא גמר מצוה. כן גם במצוה דרבנן כמו ואנוהו הוי עכ"פ גמר מצוה מדרבנן וא"כ שייך שפיר ואנוהו לחזור על ציצין שא"מ וכנ"ל

ומכל מש"כ נתבאר לנו דדעת כל הראשונים כמעט הוא כשיטת הטור דבחול לעולם חוזר אף על ציצין שא"מ. דהנה כבר כתבנו דבה"ג והאו"ז והסמ"ג הביאו הברייתא דפירש אינו חוזר ופירשוה לענין שבת. וכן פרש"י ומשמע דבחול אפי' פירש חוזר וכן הרי"ף והרא"ש אף שהביאו להברייתא בסתם מ"מ כבר בארנו דס"ל ע"כ כדעת הטור דבחול אפילו פירש חוזר. ודעת בעל העיטור הוא דפירש חוזר אפילו בשבת ומכש"כ בחול וכנ"ל. אלא דהשג"א שם בתשובה כתב להכריח שיטת הרמב"ם מהסוגיא אך לענ"ד אין ראיותיו מכריעות כלל. וע"ש שכתב דבע"כ צ"ל דלפי המסקנא דמסיק דהברייתא הוא לרבנן דר' יוסי דס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי ממילא לא שייך כלל מצוה דאנוהו לחזור על הציצין שא"מ וה"ט דפירש אינו חוזר ואפילו בחול א"צ לחזור כנ"ל. דאי נימא דלענין התנאה לפניו במצות לא שייך לומר ה"ט דהתחלה אחריתי הוא ובחול לעולם חוזר כשפירש והא דפירש אינו חוזר בשבת דוקא דכיון דמה"ת התחלה אחריתי הוא א"א לחלל שבת כיון דא"מ את המילה. הא לאו מילתא היא דאע"ג דאין מעכבין את המילה רשאי וחייב לחזור עליהם כיון דעדיין איכא הידור מצוה. וכמו שמילה עצמה דוחה את השבת ה"נ משום הידור מצותה רשאי לדחות את השבת. דהכי אמרינן בפ' ר' ישמעאל (דף ס"ד) אמר רבה היו לפניו ב' חטאות אחד שמינה ואחד כחושה כו' כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט ע"ש. הרי דמחללין שבת לשחוט שמינה אחר ששחט כחושה משום הידור מצוה. ובע"כ צ"ל דהא בהא תלי' דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי ממילא לא שייך לחזור על הציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו וא"כ אף בחול א"צ לחזור כשפירש ע"ש

אולם לענ"ד נראה דאין ראיה כלל דבודאי י"ל כשיטת הטור