פרי יצחק חלק א צד

שבקי והדר מסדרי לא מקרי להו תמיד ולא אמרינן דזהו גמר מצותו וחדא מילתא היא אלא התחלה אחריתי א"כ ה"ה גבי מילה דפירש אינו חוזר דאע"ג דאיכא מצוה לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו מ"מ לא נחשב משום זה לגמר מילתא שגומר מצותו שהתחיל אלא דאפ"ה הוי התחלה אחריתי ולכן בשבת אם פירש אינו חוזר כיון דהוי התחלה אחריתי ובתורת דחייה אין הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת ורק בחול מצוה לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו אע"ג דהוי התחלה אחריתי וכנ"ל

וכן מיושב בדרך זה הסוגיא גם לשיטת הרמב"ם והיינו דאף דלשיטתיה מוכרח לומר דאם איתא דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת תו ליכא בחזרת ציצין שאין מעכבין משום זה אלי ואנוהו דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש דזהו ע"כ הטעם שפוסק דגם בחול א"צ לחזור על שא"מ כשפירש וכמש"כ השג"א מ"מ ניחא שפיר הא דדחי הגמ' מתחילה אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ אע"ג דגם מתחילה הוי ס"ל להגמ' דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת לר' ישמעאל. והיינו משום דס"ל להגמ' לחלק כנ"ל בין היכי דגמר הדבר ליכא מצוה דאז כשפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת. ובין היכי דגמר הדבר הוי ג"כ מצוה דאז י"ל דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת אלא גמר מצוה ולפ"ז היינו דדחי הגמ' אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ כלומר מכיון דאיכא מצוה לחזור על הציצין משום ואנוהו א"כ משום ליתא דהמצוה גופה לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וממילא יש שייכות ג"כ לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו דהרי כשיחזור לא יהי' התחלה אחריתי אלא גמר מצוה דהא דאמרינן דאם התחלה אחריתי הוא ליכא משום זה אלי ואנוהו היינו משום דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש אבל ודאי דלעולם איכא יפוי מילה בחזרת הציצין ולפ"ז הרי שפיר מחויב לחזור על הציצין משום ואנוהו דהרי משום המצוה גופיה לא יהיה התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וז"ב אולם במסקנא דמסיק רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא והיינו דמשם מוכרח דס"ל לרבנן דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת אף במקום דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה כמו גבי לחה"פ וכנ"ל ולפ"ז גבי מילה כשפירש לא אפשר כלל שיהי' החזרה גמר מצוה דאף אם איתא דיהיה מצוה לחזור משום ואנוהו מ"מ לא יהי' גמר מצוה אלא בע"כ התחלה אחריתי וכיון דלא אפשר שתהא חזרת הציצין גמר מילתא ממילא הרי שוב א"צ כלל לחזור על הציצין שאין מעכבין דהרי במקום התחלה אחריתי לא שייך מצוה דאנוהו כלל דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש וגם בחול א"צ לחזור על ציצין שא"מ ומכש"כ בשבת דאין רשאי לחזור והיינו דלא דחי הגמ' במסקנא דמילה שאני דבעינן זה אלי ואנוהו וכנ"ל

והנה בגוף הדבר שבארנו דכל עיקר הא דדחי הגמ' אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו היינו מכיון דאיכא מצוה לחזור על הציצין משום ואנוהו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מצוה וכנ"ל הנה אע"ג דעיקר התנאה לפניו במצות הוא רק דרבנן דאסמכוה על הקרא דזה אלי ואנוהו ועי' בתו' ריש פ' לולב הגזול ומן התורה הא ליכא מצוה כלל בחתיכת ציצין שא"מ והוי רק דבר הרשות א"כ לכאורה עדיין הוי מה"ת התחלה אחריתי אולם מ"מ ניחא שפיר דהנה כבר נודע מה שנסתפקו האחרונים אם דיני התורה בכלל נמשכים אחר מצות חכמים וכמו לענין הא דקי"ל דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה שנאמר ולא יחלל פרט לזו שמחוללת ועומדת שנסתפק המ"ל בפ"ז מה' תרומות אם אכל תרומה שטמאה מדרבנן אם פטור ממיתה. אם נימא דכיון שאין ראוי מדרבנן מקרי מחוללת גם לדין התורה ונ"מ עוד לגווני טובא והאחרונים האריכו בזה ובאמת נראה בזה מבוכה רבה וסתירות רבות בדברי הגמ' והפוסקים ועי' בספר שעה"מ פ"ח מה' לולב ובשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז ומדברי הרמב"ם ז"ל הכריחו מכמה מקומות דס"ל דדין התורה נמשך אחר מצות חכמים ומכללם מה שכתב בפ"י מה' תו"מ הלכה ט"ו קוצרין מפני הנטיעות וקוצרין לפנות מקום לבית השלחין ולבהמ"ד שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה ע"כ הרי דנתמעט מדין התורה אפילו קציר מצוה דרבנן ולפ"ז ניחא שפיר גם בכאן דדין התורה נמשך אחר מצות חכמים ומכיון דס"ל להגמ' לסברא פשוטה דכל היכי דאיכא מצוה בחזרה ממילא אף כשפירש לא מקרי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה ממילא גם אם רק מדרבנן איכא מצוה בחזרה מקרי ג"כ גמר מצוה למה שלפניו ולא נחשב התחלה אחריתי גם מדאורייתא דגם מצוה דרבנן נחשב כדאורייתא לענין זה ועוד י"ל דהכא עדיף והיינו דאפילו אי נימא דבעלמא אין דיני התורה נמשכים אחר מצות חכמים וכשנתמעט מה"ת דבר מצוה אין מצוה דרבנן בכלל מ"מ הכא עדיף דזהו רק סברא בעלמא דהיכי דאיכא מצוה לגמור הדבר בזה אמרינן דלא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא. ולפ"ז ה"ה במצוה דרבנן כיון דמ"מ איכא מצוה לגמור הדבר והאי גברא למצוה מכוין ממילא אף כשפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וכדמסיק הגמ' רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דס"ל לרבנן דאפילו במקום מצוה הוי פירש התחלה אחריתי ולא גמר מילתא נלמוד מזה במכש"כ לענין מילה דגבי לחה"פ איכא מצוה דאורייתא דלפני תמיד ומ"מ הוי פירש התחלה אחריתי א"כ מכש"כ לענין מילה דהמצוה לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו הוא רק דרבנן א"כ פשיטא דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולא גמר מילתא

ולפי מה שבארנו בפי' הסוגיא בפ' ר"א דמילה וכנ"ל מעתה יתבאר לנכון דברי הגמ' בפ' כ"כ שם בהא דפריך ור' ישמעאל האי כל פעל ד' למענהו מאי עביד ליה דלכאורה צ"ע דמאי קושיא נימא דס"ל לר' ישמעאל דפירש הוי מתחלה אחריתי מה"ת ולכך אין מועיל הך דכל פעל ד' למענהו להתיר להפשיט את כולו ואי נימא דס"ל להגמ' דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת א"כ מאי פריך אח"כ התם טלטול הכא מלאכה וכנ"ל אולם לפ"ז מיושב שפיר דאפ"ל דס"ל לסוגית הגמ' בכאן דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת במקום דגמר הדבר הוי מצוה עכ"פ והא דס"ל לרבנן דמפשיטין את כולו משום כל פעל ד' למענהו היינו ג"כ משום מצוה דכל פעל ד' למענהו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וס"ל להגמ' דגם לר' ישמעאל כן הוא דבמקום מצוה לא הוי פירש התחלה אחריתי דלא רצה הגמ' לעשות מחלוקת ביניהם בדין פירש אי הוי התחלה אחריתי ולכך פריך שפיר ור' ישמעאל האי קרא דכל פעל ד' למענהו מאי עביד ליה ומשני שלא יוציא את האימורין כו' והיינו דלא ס"ל לר' ישמעאל באמת הך דכל פעל ד' למענהו לענין הפשטת כולו וכיון דליכא מצוה ממילא הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת ולפ"ז פריך שפיר אח"כ בהא דאהדרי ליה חברייא לר"י אם מצילין כו' לא נפשיט את הפסח מעורו מי דמי התם טלטול הכא מלאכה דמכיון דליכא מצוה דכל פעל ד' למענהו הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת וא"כ הוי מלאכה דאורייתא להפשיט את כולו כנ"ל

וכן אפשר לישב בזה הסוגיא בפ' ר"א דמילה שם בהא דדחי הגמ' ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו דלכאורה צ"ע הא גם בפסח איכא משום כל פעל ד' למענהו וכדמוכרח לומר לסברת ר' יוחנן וכנ"ל. ואי נימא דדחיית הגמ' הוא דדלמא לא ס"ל לר' ישמעאל הך דכל פעל ד' למענהו וכסוגית הגמ' בפ' כ"כ שם א"כ מה תלה הדבר בהא דלא בעינן בפסח זה אלי ואנוהו והו"ל להגמ' לומר ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דליכא מצוה וכנ"ל אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר דאפ"ל דהגמ' מחלק באמת בין המצוה דזה אלי ואנוהו ובין הך דכל פעל ד' למענהו והיינו דאף אי נימא דס"ל לר' ישמעאל הך דכל פעל ד' למענהו גבי פסח ואפ"ה מפשיט רק עד החזה מ"מ אפשר דבמילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו ומשום דבגוף הסברא דהיכא דאיכא מצוה לגמור הדבר לכך לא הוי התחלה