פרי יצחק חלק א פט

זה שהוא מושך לו ערלה כו' הרי דמושך ערלתו מקרי מפר ברית מילה ממש. אולם ביאור הענין הוא דמ"ע דמילה הוא הברית אשר כרת הקב"ה עם א"א ע"ה ונקרא אות ברית וכמו שכתוב והיה לאות ברית ביני וביניכם ולכן מצוה שיהיה כל איש ישראל חתום באות ברית קדש. ועי' בטור שם שכתב אבל המילה הוא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו ע"ש. ועכ"פ האות הזה צריך שיהיה ניכר חתום בבשרינו תמיד ולכן כל המושך ערלתו הוא מפר בריתו של א"א דמסיר האות ומפר ברית ממש ואסמכוה חכמים אקרא דמצותו הפר דאין לו חלק לעוה"ב. ולפ"ז נראה ג"כ דהא דמשוך צריך שימול בין מושך ערלתו ובין שנמשך מאליה אין הטעם רק משום חשד אלא משום דכל איש ישראל צריך שיהיה נראה בבשרו שהוא מהול וחתום באות ברית קדש ולכן אם נמשך ערלתו הוי מדרבנן כערלה גמורה שצריך למול ולגנות ברית קדש שבבשרו. וכמו דלכתחילה אסור למשוך ערלתו ומשום דהוא מפר בריתו של א"א כן ה"נ בדיעבד אם נמשכה ערלתו צריך למול מטעם זה ואסמכוה חכמים אקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך וכנ"ל

ומעתה הרי נגלה ומבואר טעם החלוק שבין משוך לבעל בשר דהיינו בין קטן לגדול לענין נראה מהול כשהוא מתקשה וכפי שיטת האו"ז וכנ"ל דקטן בעל בשר דצריך אביו למולו מדרבנן מפני מראית העין והיינו משום חשדא וכנ"ל ולהכי בשנראה מהול קצת כשמתקשה סגי וא"צ למול ואף דעדיין נראה כערל גמור מ"מ כיון דניכר שכבר נימול פעם אחת תו ליכא משום מראית עין וחשד דהכל יתלו בסרבול בשר וכנ"ל אולם במשוך דהיינו בגדול שנמשכה ערלתו דצריך למול מדרבנן לא רק משום חשד אלא משום דצריך שיהיה חתום באות ברית קדש והיינו שאות המילה תהיה נראה תמיד חתום בבשרו ואסמכוה אקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך וכן אקרא דאת מצותו הפר דאם מושך ערלתו הוי מפר ברית המילה. ולכן צריך שיהיה נראה מהול כדין ולא מהני כשהוא נראה מהול קצת כשמתקשה דאע"ג דניכר שכבר נימול פעם אחת מ"מ סוף סוף הרי אין ברית המילה נראה בבשרו דברית המילה הוא שיהיה נראה מהול כדין שתהיה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי והיינו דבעינן שיהיה נראה מהול ולא שיהיה ניכר שכבר נימול וכל שלא נראה מהול כדין הוי כמפר ברית ואסמכוה אקרא כנ"ל. ולכן גם בשנראה מהול כשמתקשה ומכש"כ אם נראה רק מהול קצת צריך למול עד שיהיה נראה מהול כדין אפילו שלא בשעת קישוי כנ"ל. והא דלא אמרינן גם גבי קטן שיהיה צריך למולו מטעם זה היינו משום דעיקר האסמכתא על הקרא דאת בריתי הפר ואת מצותו הפר הוא רק בגדול דלגביה הוי חיוב כרת ועליו חל שיהיה נראה תמיד בבשרו חתום בברית המילה. אולם בקטן על הקטן בעצמו אין מה לדון כלל ועל אביו חל רק המ"ע של מעשה המילה גופה ואף אם לא ימול כלל אינו בכלל את מצותו הפר ולכן בקטן בעל בשר אין צריך למולו רק משום מראית עין דהיינו משום חשדא כנ"ל ולכך בשנראה מהול קצת כשהוא מתקשה דליכא חשד א"צ למול משא"כ בגדול וכנ"ל

ואחרי אשר זכינו בעז"ה לירד לסוף דעת האו"ז בהא דמחלק בין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשהוא מתקשה דהיינו רק בין קטן לגדול וכנ"ל. לפ"ז שוב אין ראיה כלל דהחכם הספרדי חולק על האו"ז. דמש"כ החכם הספרדי דאם אח"כ נמשכה ערלתו ע"י מיעוך עד שתכסה העטרה או שהיה מסורבל בבשר או מדולדל כו' אמנם אם בעת קישויו ניכר ממנו שכבר נימול כו' אז א"צ אלא תיקון בעלמא כו' דמבואר בדבריו דאין חילוק בין משוך לבעל בשר דלעולם בשנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול היינו משום דמיירי שם בקטן ולגביה בודאי דאין חילוק כלל בין שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין שהוא מסורבל בבשר דלעולם אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול דגם האו"ז אינו מחלק בין משוך שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין מסורבל בבשר אלא בין גדול לקטן וכנ"ל. ולפ"ז בגדול שנמשך ערלתו באיזה אופן שיהיה אפשר דגם החכם הספרדי מודה לשי' האו"ז דאפילו אם נראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול וכמו שבארנו בעז"ה וכנ"ל

נחזור לענין הספק שנסתפק כת"ר בבעל בשר שאינו נראה מהול כשהוא מתקשה דמבואר בגמ' ובפוסקים דצריך למול אי אינו נימול אלא ביום והנה כבר נתבאר למעלה בעז"ה דדין זה תלי' בחקירה זו באם יש חילוק בין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשהוא מתקשה והיינו דאי נימא דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר דגם במשוך אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול ומ"מ הא מפורש בברייתא יבמות שם דמשוך אין נימול אלא ביום ולפ"ז ה"ה לבעל בשר אולם לפי שיטת האו"ז וכנ"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול וא"כ ממילא אין ללמוד בעל בשר ממשוך לענין שלא יהא נימול אלא ביום דשאני משוך כיון דאף בשנראה מהול כשמתקשה צריך למול והיינו בע"כ דצריך למול עד שיהיה נראה מהול אף שלא בשעת קישוי וכיון דצריך למול מילה גמורה כדין מילה לכך אין נימול אלא ביום ומשום דכל דתיקון רבנן כדין דאורייתא תיקון אולם בבעל בשר דבשנראה מהול כשמתקשה א"צ למול כלל וגם בשאינו נראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול רק עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו וכן סגי למול מעט שיהיה נראה עכ"פ מהול קצת כשמתקשה כנ"ל וכיון דא"צ למול מילה גמורה כדין מילה ממילא לא שייך כאן לומר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון למול דוקא ביום כיון דמה"ת בכה"ג לא מקרי מילה כלל וכמו שנתבאר כ"ז למעלה. אולם לפי כל הנ"ל לפי מה שנתברר לנו בפי' דברי הגמ' דהחילוק שבין הסוגיא דשבת להסוגיא דיבמות בין משוך לבעל בשר היינו בין קטן לגדול וזהו ג"כ שי' האו"ז בהא דמחלק בין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשהוא מתקשה דהיינו בין קטן לגדול כנ"ל לפ"ז בנ"ד שבארנו דלשי' האו"ז יש חילוק בין משוך לבעל בשר לענין אי אין נימול אלא ביום דבעל בשר נימול אפילו בלילה לפ"ז החילוק הוא ג"כ בין קטן לגדול ויובן ביותר דבגדול שנמשך ערלתו דאסמכוה חכמים אקרא דאת ברית הפר דהוי כערל גמור ולכן אף בשנראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול והיינו למול מילה גמורה כדין וכנ"ל ולפיכך אין נימול אלא ביום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אולם בקטן המסורבל בבשר דליכא אסמכתא מקרא וכנ"ל דלכך בשנראה מהול א"צ למול וגם בשאינו נראה מהול א"צ למול מילה גמורה כדין וכנ"ל ולכך פשיטא דנימול אפילו בלילה וכנ"ל

ועכ"פ לפי שיטת האו"ז וכנ"ל פשיטא דבעל בשר נימול אפי' בלילה והנה לפמש"כ למעלה גם הרמב"ם ס"ל בזה כשי' האו"ז וכמו שהוכחנו במישור מדבריו בפ"ז מה' תרומות וכנ"ל ולא מצינו מי מהראשונים שיחלוק בפירוש על האו"ז דמדברי החכם הספרדי אין ראיה כלל שחולק על האו"ז וכנ"ל. ורק מה שנראה לכאורה מסתימת דברי הראשונים הרי"ף והרא"ש שהשמיטו לגמרי כל הסוגיא דמשוך דמשמע לכאורה דסמכו על הסוגיא דבעל בשר בשבת שם. וכן רבותינו בעלי השו"ע שהשמיטו לגמרי כל דין המשוך דצ"ל לכאורה ג"כ דסמכו על מה שהביאו דין קטן המסורבל בבשר ולפ"ז צ"ל דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר לכל הדינים דלא כשי' האו"ז אולם באמת גם מסתימת דברי הראשונים אין ראיה כלל ואדרבה מסתימת דבריהם יהא עוד ראיה ברורה דבעל בשר נימול אפי' בלילה דהנה מש"כ דהראשונים סמכו על הסוגי' דבעל בשר הוא דוחק גדול. ועוד דהא השמיטו ג"כ הברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום דדין זה אינו מפורש גם לבעל בשר. ולכן נראה ליישב בפשיטות דהנה לפמש"כ דעיקר החילוק שבין משוך לבעל בשר היינו בין קטן לגדול אלא משום דבגדול יש מציאות יותר שיהיה משוך מבעל בשר ובקטן מצוי מאוד שיהיה בעל בשר ולכך כל היכא דמיירי מדין גדול שנמשכה ערלתו נקט משוך וכל היכא דמיירי גבי קטן נקט מסורבל בבשר וכל הסוגיא דיבמות מיירי מדין גדול שנמשכה ערלתו