פרי יצחק חלק א פז

ביום הוא ג"כ דוקא בגדול וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד ולהכי נקט משוך וכנ"ל. אולם הסוגיא בשבת מיירי הכל בקטן דהא דמחלק שמואל בגמ' וכן רשב"ג בברייתא בקטן המסורבל בבשר בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול הוא דוקא בקטן. וכמבואר בדבריהם בהדיא קטן המסורבל בבשר וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד. וכיון דמיירי גבי קטן להכי נקטי מסורבל בבשר וכנ"ל. וכן פשטות המשנה דאם היה בעל בשר מיירי ג"כ בקטן ע"ש בפרש"י ומכש"כ לשי' הרמב"ם דהמשנה מיירי בנראה מהול כשמתקשה וא"צ למול רק לתקן ע"י דחיקת העור לאחריה וכמו שנתבאר למעלה א"כ זהו בודאי רק בקטן וכמו שיתבאר לפנינו וכנ"ל לכך נקט במשנה ואם היה בעל בשר מתקנו כו' ובהכי אתי שפיר שינוי הסוגיות ביבמות ובשבת מדויק ומבואר בעז"ה

ומעתה יתבררו ויתלבנו ג"כ דברי רבינו בעל אור זרוע בהא דס"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול כנ"ל. דלכאורה צע"ג מה נ"מ לדינא בין משוך לבעל בשר ומדוע יש להחמיר במשוך יותר מבעל בשר אולם לפי כל הנ"ל ניחא שפיר בעז"ה. דאפ"ל דהחילוק שבין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשמתקשה אין זה בין נמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין בעל בשר שבשרו רך ומדולדל דבזה בודאי אין חילוק כלל לדינא. אלא דלפמ"ש בעז"ה לחלק בין גדול שנמשכה ערלתו לקטן דרב הונא דאמר דבר תורה משוך אוכל בתרומה מיירי ע"כ בגדול שנמשך ערלתו וכן כל הסוגיא ביבמות שם דמדובר במשוך מיירי הכל בגדול שנמשך ערלתו ומשום דמיירי בגדול לכך נקט משוך. והסוגיא דשבת מיירי בקטן לכך נקט מסורבל בבשר דבקטן מצוי שיהיה בעל בשר והיינו דשם משוך הונח לגבי גדול ומסורבל בבשר גבי קטן. ובארנו ג"כ החילוק שבין גדול לקטן לענין דאורייתא וכנ"ל. ולפ"ז נראה לומר ג"כ דמש"כ האו"ז לחלק בין משוך לבעל בשר וכנ"ל היינו ג"כ בין גדול שנמשך ערלתו לבין קטן המסורבל בבשר ומשום דס"ל להאו"ז לחלק גם לענין דינא דרבנן בין קטן לגדול והיינו דהא דמחלק בגמ' שבת שם בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבנראה מהול א"צ למול היינו דוקא בקטן המסורבל בבשר ולענין החוב שחל על אביו למולו מדרבנן בזה הוא דנראה מהול כשמתקשה א"צ למול. אולם בגדול שנמשך ערלתו דצריך מדרבנן למול א"ע ה"ה דגם בנראה מהול כשמתקשה צריך למול וטעם הדבר יתבאר לפנינו בס"ד. והיינו דמייתי האו"ז מתחילה כל הסוגיא דשבת מדין קטן המסורבל בבשר והחילוק שבין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול. ואח"כ הביא הסוגיא דיבמות מדין המשוך והיינו מדין גדול שנמשך ערלתו. וזהו שכתב אח"כ והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו כו' אמר ר"ה דצריך לימול מדרבנן כו' והיינו גדול שנמשך ערלתו דצריך למול א"ע מדרבנן דכל עיקר דברי ר"ה הוא בגדול דלהכי נקט משוך וכנ"ל. וע"ז כתב מיהו איני יודע אם כשמתקשה נראה מהול אם צריך אז למול או לאו. והיינו דמספקא ליה להאו"ז אם גם בגדול כן הוא דכשמתקשה ונראה מהול א"צ למול או דבגדול לעולם צריך למול אפילו בנראה מהול כשמתקשה ומסיק דאפ"ה צריך למול והביא ראיה ע"ז ע"ש והיינו דבגדול אין חילוק דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול. ועכ"פ עיקר הא דמחלק האו"ז בין משוך לבעל בשר היינו רק בין קטן לגדול. ולפ"ז הא דמבואר בגמ' בקטן המסורבל בבשר דבנראה מהול א"צ למול לאו דוקא מסורבל בבשר דה"ה גם בנמשכה ערלתו כן הוא כיון דקטן הוא אלא משום דמיירי בקטן לכך נקט מסורבל בבשר כנ"ל. וכן במשוך דהיינו גדול שנמשך ערלתו דס"ל להאו"ז דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול ה"ה דאפילו במסורבל בבשר כן הוא כיון דהוא גדול אלא משום דבגדול מסורבל בבשר אין מצוי כלל לכך נקטי משוך וכנ"ל. וכן מש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות גבי משוך דמדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול דכתבנו למעלה להוכיח מדבריו דס"ל בע"כ כשי' האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול מדלא כתב שימול פעם שנייה עד שיראה מהול בעת קישוי וכמו שכתב בפ"ב מה' מילה לגבי בעל בשר וכנ"ל. ג"כ אין חילוק בין שנמשך ערלתו ע"י מיעוך לבין בעל בשר אלא בין קטן לגדול דמש"כ הרמב"ם המשוך כו' ומד"ס שימול כו' הוא הכל בגדול וכנ"ל. והנה לפי שיטת האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול וכפי מה שבארנו דהחילוק שבין משוך לבעל בשר הוא בין קטן לגדול. לפ"ז יהי' מיושב שפיר הסוגיא דשבת בהא דאמר שמואל וכן רשב"ג קטן המסורבל בבשר דלכאורה צ"ע מ"ש קטן דנקט לימא מסורבל בבשר סתם. ולפ"ז ניחא שפיר ומשום דעיקר דבריהם דבמתקשה ונראה מהול א"צ למול הוא באמת רק בקטן אבל בגדול אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול וכשי' האו"ז וכנ"ל

ולפי מה שבארנו בפי' דברי האו"ז דהחילוק שבין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשמתקשה הוא רק בין קטן לגדול וכנ"ל מעתה יובן היטב טעם החילוק לדינא. והנה לכאורה יש לחלק בפשיטות מסברא ומשום דבגדול איכא חיוב כרת אם לא מל א"ע לפיכך החמירו במראית עין דידיה יותר מבקטן דגבי אביו ליכא כרת. וחילוק זה נראה לומר ג"כ בגמ' יבמות בסוגיא שם לפי גי' הספרים דגרסי מיתיבי ומסיק לר"ה בתיובתא ע"ש בתו' ד"ה מיתיבי דאע"ג דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה ע"ש. ולכאורה צ"ע דמ"ש. ונראה לומר ג"כ דבעיקר המילה דהוא חיוב כרת לכך צריך שימול מפני שנראה כערל. אולם לענין אכילת תרומה דהוא לכהן ערל רק בלאו לכך לא אסרוהו משום מראית העין ולפ"ז ה"נ י"ל כן

אך באמת יש לבאר יותר בזה בדרך הכרח בעז"ה דהנה לכאורה יש לה"ר ברורה לשי' האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול. דהרי בברייתא שם ביבמות דמשוך צריך שימול מסמיך ליה אקרא דאת ברית הפר לרבות המשוך וכדמסיק שם בגמ' לעולם דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש ועכ"פ כיון דאיכא אסמכתא מקרא דמשוך צריך שימול א"כ בודאי צ"ל דהוא כערל גמור ואפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול עד שיראה מהול כדין. וביותר דכבר נתבאר למעלה דבבעל בשר דמבואר בגמ' דבנראה מהול כשמתקשה א"צ למול הנה גם בשאינו נראה מהול דצריך למול בע"כ אין זה מילה גמורה כשאר מילה דהא א"צ למול רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי וכמבואר ברמב"ם וטור ושו"ע ובערל גמור צריך שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי וכנ"ל ומכש"כ לפי מה שנתבאר למעלה דגם כשמתקשה א"צ שתראה מגולה רוב העטרה אלא דצריך למול ולחתוך רק מעט לגלות קצת העטרה כשמתקשה. וכמו דלכתחילה בשנראה מהול קצת א"צ למול כן ה"ה בשאינו נראה מהול דצריך למול רק כנ"ל דבערל גמור בכה"ג לא מיקרי מילה כלל כל שאינו מגלה רוב העטרה כדין אלא משום דבעל בשר הוא רק דרבנן סגי בהכי. ולפ"ז אי נימא דגם משוך שוה לבעל בשר לענין דין נראה מהול כשמתקשה א"כ הרי בודאי צע"ג דהא הברייתא דמשוך צריך שימול מסמיך ליה אקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך א"כ בודאי דצריך למול מילה גמורה כדין מילה. דאל"כ מאי ענין זה לאסמכתא על הכתוב כיון דא"צ למול מילה גמורה ומה"ת בכה"ג לא מקרי מילה כלל. ובע"כ מוכרח מזה כשי' האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול ומכש"כ בשאינו נראה מהול דצריך למול מילה גמורה כדין מילה עד שתראה רוב העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי והיינו דמסמיך ליה אקרא וכנ"ל. באופן דשי' האו"ז במשוך הוא פשוט מאוד לפי הסוגיא ביבמות שם אלא דאכתי צ"ע מהו החילוק שבין משוך לבעל בשר דמה נ"מ בין נמשכה ערלתו לבין מסורבל בבשר

אולם לפי מה שבארנו דהחילוק שבין משוך לבעל בשר הוא בין קטן לגדול וזהו ג"כ שי' האו"ז וכנ"ל מעתה יובן