פרי יצחק חלק א פו

לרבות בני קטורה. ורק דהמקרא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך וכנ"ל

והנה ידוע דבמ"ע דמילה יש בו שני ענינים. דמתחילה חל המ"ע על האב למול את בנו או על הב"ד ואין ע"ז כרת ואם לא מלו אותו חייב למול א"ע לכשיגדל ואם לא מל חייב כרת. ועי' בטור יו"ד סי' רס"א שכתב האב חייב למול את בנו כו' ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימלנו שאין בה כרת אלא בערל עצמו דכתיב כו' לא מלו כו' חייב למול א"ע לכשיגדיל ואם לא מל חייב כרת ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' מילה ע"ש. והוא מהגמ' דקדושין (דף כ"ט ע"א) דאמר שם והיכי דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב כו' והיכא דלא מהליה בי דינא מחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה כו' ע"ש. והנה הכתוב דאת בריתי הפר הוא סיפא דקרא דוערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר ע"ש. ולפ"ז נראה לומר דאף לפי הס"ד בגמ' שם דמשוך דאורייתא ומשום דקרא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך. היינו רק על האדם בעצמו לכשיגדיל דאף אי נמשך ערלתו חייב למול א"ע דהא קרא דאת בריתי הפר כתיב גבי גדול. אולם בקטן שנמשך ערלתו ולגבי החוב דחל על האב למול את בנו או על הב"ד בודאי זהו דוקא בערל מלידה. אולם אם נימול כבר ואח"כ נמשכה ערלתו אין שום חובה על האב או על הב"ד למולו שנית. דהנה בשבת (דף קל"ב) מייתי שם ברייתא דת"ר ימול בשר ערלתו ואעפ"י שיש שם בכרת יקוץ כו'. ופריך בגמ' תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב בהו בשר בינוני מנלן אמר אביי אתיא מביניא, מגדול לא אתי שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה כו' ע"ש בפרש"י, ומתבאר מזה דלא ילפינן קטן מגדול ומשום שכן ענוש כרת ולא מבעי לבינוני דהוא מילה שלא בזמנה דלא גמרינן מגדול כמבואר בגמ' בהדיא מה לגדול כו' אך באמת בע"כ דגם קטן של מילה בזמנה לא גמרינן מגדול דהא בשניהם כתיב בשר דדוחה צרעת ובע"כ דלא אתי' קטן מגדול שכן ענוש כרת וכנ"ל. ולפ"ז נראה ברור דגם לפי הס"ד דמשוך דאורייתא מקרא דאת בריתי הפר וכיון דזה כתיב גבי גדול כנ"ל א"כ דוקא גדול שנמשך ערלתו חייב למול א"ע. ואין ללמוד מזה לקטן שנמשך ערלתו דיהיה חובה על אביו או על ב"ד למולו שנית ומשום דמה לגדול שכן ענוש כרת. דאי נימא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך בודאי דחייב גם כרת ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין שם גבי את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומדבריו מתבאר בהדי' דאת בריתי הפר הוא ריבוי גם לכרת ולפ"ז נראה לענ"ד ברור כנ"ל

ועל פי זה מיושב שפיר בעז"ה בהא דשקיל וטרי הגמ' ביבמות שם אי משוך דאורייתא או דרבנן אף דהוא משנה מפורשת בשבת שם ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין דשמעת מינה דבעל בשר הוא רק דרבנן כנ"ל. דאין החילוק בין משוך לבעל בשר בין שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין שבשרו רך ומדולדל דבזה אין שום חילוק כלל. אולם ההבדל הוא דבסוגיא דיבמות מיירי בגדול שנמשכה ערלתו ולענין החוב שחל עליו למול א"ע ובזה הוא דשקלינן וטרינן שם בסוגיא אי משוך דאורייתא או דרבנן. והיינו אם הכתוב דאת בריתי הפר לרבות המשוך הוא דרשה גמורה או אסמכתא בעלמא דס"ד דהמקשה דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך ומסיק דמשוך דרבנן כר"ה וקרא אסמכתא בעלמא וכן בעי לומר שם דתנאי פליגי בזה כנ"ל. וכ"ז הוא בגדול שנמשכה ערלתו כנ"ל אולם בקטן ולענין חיוב המילה מדאורייתא שחל על אביו או ב"ד למולו פשיטא דאם נמשכה ערלתו אין שום חיוב מה"ת על האב או ב"ד למולו שנית והיינו דלא מייתי הגמ' שם המשנה דשבת דאם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין כנ"ל. ומשום דשם מיירי בקטן הנימול ע"י אביו או ב"ד ובזה כ"ע מודים דמכיון שכבר נימול אין שום חיוב מה"ת על אביו או ב"ד למולו שנית וא"צ לתקן רק מפני מראית העין. ואף דאי נימא דמשוך דאורייתא א"כ לכשיגדל והבשר יהיה עדיין חופה את העטרה אפשר דיהיה מחויב אז למול א"ע מה"ת מ"מ הנה כ"ז שהוא קטן אין אנו דנין עליו דלא שייך בו חובה עד שיגדל ורק לענין החוב על אביו או ב"ד למולו ולגבייהו אין שום חובה מה"ת לתקן רק משום מראית העין

וכן מיושב ג"כ פשטות הסוגיא דיבמות ושבת שעוררנו למעלה דבכל הסוגיא דיבמות הנ"ל מדובר הכל במשוך והסוגיא דשבת הוא הכל בבעל בשר. והנה לפמ"ש דזה בודאי אין חילוק כלל בין נמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין שהיה בשרו רך ומדולדל ירק בין גדול לקטן א"כ לכאורה צ"ע ביותר מ"ש דבכל הסוגיא דיבמות נקט משוך ובסוגיא דשבת נקט מסורבל בבשר. אולם באמת ניחא שפיר בעז"ה דהיא הנותנת ומשום דבסוגיא דיבמות מיירי הכל דוקא בגדול שנמשכה ערלתו וכמו שיתבאר לכך נקט משוך. ובסוגיא דשבת מיירי רק בקטן ולכן נקט מסורבל בבשר. דהנה בגדול לא משכחת לגביה בעל בשר והיינו דע"י שהוא איש שמן יהיה הבשר חופה את העטרה כנודע בחוש דמעולם לא נראה איש גדול בעל בשר דבגדלותו ישוב הבשר לכסות העטרה. ורק דמשכחת לגביה משוך היינו ע"י מיעוך בעור אמתו תמיד עד שנשתרבב הבשר ומכסה העטרה או ע"י חולי ואף דגם זה לא שכיח למשוך בידים עור אמתו וכן ע"י חולי לא שכיח כלל מ"מ הוא אפשרות יותר מבעל בשר, ולכן כל היכא דמיירי מדין גדול שהבשר חופה את העטרה נקט משוך. אולם בקטן הוא להיפך דענין משוך הן ע"י אדם והן ע"י חולי לא שכיח כלל. אבל בעל בשר זה מצוי מאוד לגביה דהיינו שמתוך שהוא שמן ובעל בשר ישוב הבשר וחופה את העטרה או דמתוך רפיון הבשר בקטנותו יהי' הבשר רך ומדולדל וכנודע בחוש. והלכך כל היכא דמיירי מדין קטן שהבשר חופה את העטרה נקט בעל בשר וכנ"ל

ולפ"ז יתבאר שפיר דהנה לפמ"ש כל הסוגיא דיבמות מיירי הכל בגדול שנמשכה ערלתו ובראש הנה ר"ה דאמר ד"ת משוך אוכל בתרומה דאשמעינן חידושא דמשוך הוא רק דרבנן ומה"ת א"צ למול וכמש"כ בחי' הרשב"א שם. בודאי מיירי בגדול שנמשך ערלתו ולענין החוב שעליו למול א"ע ואיצטריך לאשמעינן דמה"ת א"צ למול א"ע. אולם בקטן אין רבותא כלל דפשיטא כיון שכבר נימול שוב לא חל על אביו או ב"ד מה"ת למולו שנית והוא משנה מפורשת בשבת שם ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין והיינו בקטן וכנ"ל. וכיון דר"ה מיירי ע"כ בגדול להכי נקט משוך וכנ"ל. וכן הברייתא דמשוך אוכל בתרומה והיינו מדאורייתא וכפי גי' הראשונים דמסייע ליה לר"ה דמשמעינן ג"כ דמשוך א"צ למול מה"ת והיינו בע"כ ג"כ רק בגדול וכנ"ל לכך נקט משוך. ואף דר"ה והברייתא מיירי לענין תרומה ולפ"ז לכאורה גם בקטן הוי מצי לאשמעינן דאי נימא דמשוך הוי דאורייתא א"כ גם בקטן נהי דמה"ת אין חיוב על אביו או ב"ד למולו שנית מ"מ אפשר דמקרי ערל לענין תרומה אך הנה עיקר דברי ר"ה והברייתא הוא לאשמעינן דדבר תורה משוך א"צ למול ודין תרומה נמשך ממילא מעיקר המילה ולכן נקטי בגדול לאשמעינן דא"צ למול כלל מה"ת. מיהו באמת גם לענין תרומה גופיה שייך יותר בגדול מבקטן דבקטן הוא רק לענין להאכילו תרומה ומדין קטן אוכל נבילות. ולפ"ז הוי רבותא יותר בגדול משוך דאוכל בתרומה דבר תורה. ועכ"פ כיון דר"ה והברייתא מיירי בגדול לכך נקטי משוך כנ"ל וכן הברייתא דמשוך צריך שימול דמסמין ליה אקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך מיירי ג"כ בגדול דע"ז איכא אסמכתא מהכתוב דהקרא הוא בגדול וכנ"ל וכיון דמיירי בגדול לכך נקט משוך כנ"ל ועוד נראה דגם עיקר מחלוקת דת"ק ור' יהודה בברייתא דס"ל לר' יהודה משוך לא ימול מפני הסכנה היינו ג"כ דוקא בגדול שנמשך ערלתו. אבל בקטן המסורבל בבשר מודה ר"י דצריך שימול מדרבנן דליכא סכנה כלל כנודע בחוש והוא מעשים בכל יום ולכך נקטי משוך וכנ"ל. וכן הברייתא דמשוך אין נימול אלא