פרי יצחק חלק א פא

באמת גם מדרבנן ומשום דא"צ למול כלל אבל במשוך שאינו נראה מהול לעולם דצריך למול מה"ת ומדאורייתא אינו אוכל בתרומה והא דקתני בברייתא סתמא משוך היינו משום דלא איצטריך לפרושי דממילא משמע דמיירי ע"כ במשוך שנראה מהול כשמתקשה דמשוך שאינו נראה מהול בודאי דאינו אוכל בתרומה דלכה"פ מדרבנן צריך שימול כדקתני בברייתא וא"כ מדרבנן בודאי דאסור בתרומה ובע"כ דמיירי ממשוך שנראה מהול הוא דאוכל בתרומה גם מדרבנן ובע"כ צ"ל דר"ה מיירי גם במשוך שנראה מהול כשמתקשה ג"כ צריך למול מדרבנן ואסור בתרומה וכן הברייתא דמשוך צריך שימול היינו גם בנראה מהול ולפ"ז מייתי שפיר סייעתא לר"ה מהברייתא דמשוך אוכל בתרומה דבר תורה מדקתני משוך אוכל בתרומה והיינו מן התורה דמדרבנן בודאי אסור בתרומה וכמ"ש התו' שם. ואין לומר דהברייתא מיירי דוקא במשוך שנראה מהול הוא דאוכל בתרומה מה"ת דא"כ היאך קתני בברייתא סתמא משוך דאפשר למטעי דמיירי בכל משוך אפילו בשאינו נראה מהול אוכל בתרומה מה"ת דא"צ למול ובע"כ דהברייתא מיירי באמת בכל משוך אפילו בשאינו נראה מהול ג"כ אוכל בתרומה מה"ת וכרב הונא

מיהו בכ"ז ראיית האו"ז צע"ג דהנה בודאי צ"ל דס"ל להאו"ז דבערל גמור שלא נימול כהלכתו לא מהני אם נראה מהול כשמתקשה אלא דצריך שתהיה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי וכמש"כ החכם הספרדי וכנ"ל והיינו דס"ל להאו"ז דמשוך חמור מבעל בשר דהוי כערל גמור ולכן אף אי נראה מהול כשמתקשה צריך למול עד שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ולפ"ז כל מה שיש לספק במשוך היינו רק אי נימא דמשוך א"צ למול רק מדרבנן ולכן יש לספק אם דינו כבעל בשר או דהחמירו במשוך יותר מבעל בשר דאפילו אם נראה מהול צריך למול אולם אי נימא דמשוך צריך שימול מדאורייתא א"כ פשיטא דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול עד שיראה מהול אפי' שלא בשעת קישוי כיון דהוי ערל גמור מה"ת ולפ"ז הרי לעולם אפ"ל דמשוך שנראה מהול כשמתקשה א"צ למול דדינו כבעל בשר ור"ה מיירי רק ממשוך שאינו נראה מהול ומ"מ מייתי שפיר סייעתא לר"ה מהברייתא דמשוך אוכל בתרומה ד"ת מדקתני משוך אוכל בתרומה דאין לומר דדלמא מיירי הברייתא רק במשוך שנראה מהול אבל בשאינו נראה מהול כשמתקשה גם מן התורה אינו אוכל בתרומה דהוי ערל גמור דזה אינו דאי נימא דמשוך הוי דאורייתא בודאי דאין חילוק בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבערל גמור לא אזלינן בתר שעת קישוי כנ"ל. ולפ"ז מדקתני בברייתא דמשוך אוכל בתרומה מה"ת מוכרח שפיר דמשוך הוי רק דרבנן אפילו בשאינו נראה מהול כשמתקשה וכנ"ל מיהו ראיית האו"ז היה נראה יותר לפי הספרים דגרסי מיתיבי והיינו דמקשה לר"ה להא דאמר דמדבריהם גזרו עליו דאסור בתרומה מהא דתניא דמשוך אוכל בתרומה והיינו אפילו מדרבנן ואי נימא דר"ה מיירי דוקא במשוך שאינו נראה מהול אבל בנראה מהול א"צ למול ומותר בתרומה וא"כ מאי פריך לוקמיה לברייתא במשוך שנראה מהול כשמתקשה דא"צ למול כלל ולהכי אוכל בתרומה אף מדרבנן. ובע"כ צ"ל דר"ה מיירי אף במשוך שנראה מהול אפ"ה צריך למול ואסור מדרבנן בתרומה ולכך מקשה שפיר לר"ה מהברייתא ועכ"פ הרי מפורש שיטת האו"ז דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו בשנראה מהול כשמתקשה אפ"ה צריך למול וכנ"ל ודלא כנראה מסתימת דברי הראשונים דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר וכנ"ל

וכן נראה לענ"ד להביא ראיה גם מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל ע"כ כשיטת האו"ז וכנ"ל דהנה הרמב"ם כתב בפ"ז מה' תרומות הלכה י' משוך מותר לאכול בתרומה אעפ"י שנראה כערל ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול עכ"ל ולכאורה צע"ג שלא כתב עד שיראה מהול בעת קישוי וכמו שכ' בפ"ב מה' מילה הלכה ה' לגבי בעל בשר דחוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל כו' עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי ואמאי לא כתב כן גם גבי משוך וכנ"ל ומזה נראה מוכרח דס"ל בע"כ כשיטת האו"ז וכנ"ל דבמשוך אפילו אם נראה מהול כשמתקשה צריך למול והיינו ע"כ כיון דשלא בשעת קישוי אינו נראה מהול לכך צריך למול עד שיהיה נראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי וא"כ מכש"כ דבשאינו נראה מהול כשמתקשה דצריך למול עד שיהיה נראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי והיינו שכתב הרמב"ם לגבי משוך בסתם ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול והיינו שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי וכנ"ל אולם בבעל בשר דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול כלל לכך אף בשאינו נראה מהול כשהוא מתקשה דצריך למול היינו רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי וכנ"ל

אולם מדברי החכם הספרדי שהביא הב"י בסי' זה מבואר להדיא דאין חילוק בין משוך לבעל בשר ובשניהם אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול וז"ל החכם הספרדי ואם אח"כ נמשכה ערלתו ע"י מיעוך עד שתכסה העטרה או שהיה מסורבל בבשר או מדולדל עד שנראה בלתי מהול בעת קישויו חוזרין מדברי סופרים וקוצצין עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי אמנם אם בעת קישויו נראה ממנו שכבר נימול שיש שם קצת ציצין מכאן ומכאן אז א"צ אלא תיקון בעלמא מפני מראית העין עכ"ל ע"ש בב"י הרי מתבאר בדבריו בהדיא דבין משוך שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך ובין בעל בשר דהיינו מסורבל בבשר או מדולדל לעולם אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול אלא תיקון בעלמא מפני מראית העין וכ"ז הוא שלא כשיטת האו"ז והרמב"ם הנ"ל ורק כמו שנראה מסתימת דברי הראשונים שהשמיטו לגמרי כל דין המשוך וצ"ל דסמכו בכ"ז על הסוגיא דבעל בשר וש"מ דאין חילוק לדינא בין משוך לבעל בשר והא דמפורש בגמ' בשבת שם לגבי בעל בשר דיש חילוק לדינא בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול ה"ה למשוך וכנ"ל

והנה לכאורה היה אפ"ל דמש"כ האו"ז להחמיר במשוך מבעל בשר דאפילו אם נראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול היינו דוקא שמשך בעצמו עור ערלתו ומשום דאסור למשוך ערלתו ועון גדול הוא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מילה ולהכי חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול אבל בנמשכה לו ערלה מאליו ע"י חולי מודה האו"ז דדינו כבעל בשר והכי דייק לכאורה לשון האו"ז שכתב והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו עד שנראה כאילו לא מל אמר ר"ה כו' ומשמע לכאורה מלשונו שמשך בעצמו עור ערלתו אולם באמת א"א לומר כן דהא האו"ז כתב כן לפרש עיקר דברי ר"ה וכמו שכתב ואח"כ משך עור ערלתו כו' אמר ר"ה דצריך למול מדרבנן והנה ר"ה בודאי מיירי בכל גווני בין במשך עור ערלתו בין שנמשכה לו ערלה מאליו לעולם צריך למול מדרבנן דהא גם נמשכה לו ערלה לא עדיף מבעל בשר דהוא ג"כ מאליו ומ"מ בשאינו נראה מהול צריך למול וכן לענין תרומה דאמר ר"ה דמשוך אסור בתרומה מדרבנן מפני שנראה כערל בודאי דאף בנמשכה לו ערלה מאליו אסור בתרומה וכן מבואר בירושלמי בפרקין מה נפיק מן ביניהון משך לו אחר ערלה או שנמשכה מאליה אין תימר קנס אין כאן קנס אין תימר גזירה גזרו אפ"ה גזירה גזרו הרי דלהטעם דגזרו עליו מפני שנראה כערל גם בנמשכה מאליה אסור בתרומה ולפ"ז עיקר דברי ר"ה במשוך בודאי מיירי בכל גווני אפילו בנמשכה לו מאליו ועי' פרש"י שם ביבמות שכתב משוך מהול שנמשכה ערלתו כו' וכ"כ הר"ן בהדיא ז"ל משוך צריך לימול פירוש משוך שאחר שנמהל נמשכה ערלתו בין ע"י אדם בין ע"י חולי וכ"כ היש"ש ביבמות שם. ולפ"ז צ"ל גם מש"כ האו"ז והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו אמר ר"ה כו' הוא לאו בדוקא משך בעצמו. דאפי' בנמשכה מאליה כן הוא אלא משום דנמשכה מאליה לא שכיח לכך נקט משך עור ערלתו. וכן צריך לפרש דברי הטור בסי'