פרי יצחק חלק א עח

נמשך מזה אם צריך להודיעו. ולפ"ז אפ"ל דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל דאיסור שוא"ת אין נדחה כלל משום כ"ה ודלא כמסקנת הגמ' בברכות שם וכמש"כ הצל"ח ולפיכך פסק שפיר דהרואה כלאים על חבירו קורעו מעליו אף דהלבוש הוא שוגג והוי כשוא"ת מ"מ גם שוא"ת אין נדחה כלל משום כ"ה. אולם הרא"ש ס"ל דשוא"ת נדחה מפני כ"ה ולכך ס"ל דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו ומשום דשוגג הוי כשוא"ת ונדחה משום כ"ה וכנ"ל. אלא דבעיקר הדבר מה שכתב הנו"ב דשוגג הוי כשוא"ת צע"ג דמאיזה ענין הוא ועכ"פ הוי שגגת איסור בקו"ע ולכן נראה דלפיכך ס"ל להרא"ש דאיסור שוגג נדחה משום כ"ה היינו משום דשגגת איסור אף בקו"ע קיל ממזיד ונדחה משום כ"ה ולפ"ז י"ל דאף לפי תי' הראשון שבתו' מ"מ איסור שוגג נדחה מפני כ"ה אף בגנאי קטן וכנ"ל

אך הנה לכאורה יש לה"ר דגם לשיטת הרא"ש דבשוגג א"צ להודיעו היינו בגנאי גדול דוקא אבל בגנאי קטן חייב להודיע דהנה במנחות סוף פ' הקומץ איתא רבינא הוי קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסק קרנא דחוטי' ולא אמר ליה ולא מידי כו'. ואיכא דאמרי מהתם א"ל וא"ל מה דעתך למשדייה והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה. והא תרגומיה רב בר שבא קמיה דר"כ בלאו דלא תסור הכי נמי כרמלית דרבנן הוא ע"ש. והקשה בשג"א וכן בס' ישועת יעקב שם לשי' הרא"ש דס"ל דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו וא"כ נהי דהוי ס"ל לרבינא דמחויב למשדייה כשיודע לו מ"מ לא הי"ל להודיעו כיון דרב אשי היה שוגג. וע"ש מה שתי' דלפי מה דס"ל לרבינא דאין כ"ה דוחה את ל"ת דלא תסור דרבנן כ"ש שאינו דוחה ד"ת אפילו בשוא"ת וכיון דמה"ת חייב להפרישו מאיסור משום כ"ה לא דחינן ליה אולם באמת נראה מדברי הגמ' דגם רבינא ס"ל להא דגדול כ"ה כו' אלא דס"ד דרה"ר הוא ואמר ליה ר"א ה"נ כרמלית דרבנן הוא ולפ"ז קשה כנ"ל. ובספר ישועת יעקב הקשה על הרא"ש מל"ק דגמ' דס"ל דבר"ה הוי עובדא וא"ל ר"א אי אמרת לי מהתם שדיתיה ומשמע דהקפיד על מה שלא א"ל ולשי' הרא"ש קשה כנ"ל ע"ש אולם מזה היה נראה לה"ר באמת דמש"כ הרא"ש דא"צ להודיעו ולהפרישו משוגג היינו בגנאי גדול דוקא ומשום דשוגג הוי כשוא"ת ולא נדחה לגבי הלובש כ"א בגנאי גדול וכמ"ש התו' בתי' הראשון. ולפ"ז מיושב שפיר שי' הרא"ש דאפ"ל דהכא הוי עובדא בטלית גדול של רב אשי דלא הוי רק גנאי קטן וכמ"ש המג"א בסי' י"ג ולכך לל"ק הקפיד ר"א על מה שלא הודיעו רבינא באמת. וראיתי בס' מ"ש שה"ר להרא"ש מל"ק דגמ' שם דמבואר שם דרבינא לא א"ל ולא מידי כד מטי לביתיה א"ל מהתם איפסק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה והאמר מר גדול כ"ה כו' תרגומה כו' בלאו דלא תסור. ולכאורה אמאי לא א"ל רבינא באמת מהתם להודיעו ובע"כ צ"ל משום דמר בר רב אשי היה שוגג לכך לא הודיעו וכשי' הרא"ש ע"ש. אולם באמת לק"מ דהא בגמ' מבואר דר"א אמר ליה אי אמרת לי מהתם שדיתיה ופריך והאמר מר גדול כ"ה שדוחה כו' ומשמע מלשון הגמ' דרבינא הוא דפריך והאמר מר והיינו דאף אי אמרי לך מהתם לא היית מחויב לפושטו משום דגדול כ"ה. ולפ"ז הרי ניחא שפיר הא דלא א"ל רבינא ולא מידי דלמה יודיעו כיון דלא יהי' מחויב לפשוט בשוק משום דגדול כבוד הבריות וטוב יותר שיהי' שוגג בדבר. והנה השג"א הביא דברי הסמ"ג שפי' הא דאין מדקדקין בכלאים בביהמ"ד בכלאים דרבנן ע"ש. והנה באמת גם הר"ש בכלאים פ"ט פי' דברי הירושל' דהא דכעס ר' אמי על אותו שאמר לחבירו את לבוש כלאים ובפ' מי שמתו מבואר דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ומשום דהכא מייר' בכלאים דרבנן ובפי' הרא"ש תי' משום דבשוגג א"צ להודיעו והוא כמ"ש בפ"ט דנדה ומשמע לכאורה מדברי הר"ש שלא כשי' הרא"ש. אולם הנה לפמ"ש י"ל דס"ל להר"ש דאיסור שוגג לא נדחה לגבי הלובש רק בגנאי גדול וגבי כלאים בבהמ"ד לא הוי רק גנאי קטן וכמו שכתב החו"י גבי טומאה ולכך הוכרח לפרש דמיירי בכלאים דרבנן. אולם הרא"ש סובר דאיסור שוגג נדחה משום כ"ה אפילו בגנאי קטן או דס"ל דגם גבי כלאים בבהמ"ד הוי גנאי גדול ולכך תי' כנ"ל ועכ"פ בגנאי גדול אפשר דמודה הר"ש וכנ"ל

ומכל מה שכתבנו נתבאר לנו דאין לדחות דברי הרא"ש והטור והתה"ד ודלא כדברי השג"א דמסיק שם בסוף התשובה ז"ל. ולענין הלכה כבר נתבאר לדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן וכ"ד התו' לחד תי' שכל שע"י שישתוק יעשה חבירו איסור של תורה בקום ועשה חייב להגיד לו כדי להפרישו מן האיסור ואינו נדחה מפני כ"ה. וגם הסמ"ג פי' בכלאים דרבנן כו' לפיכך ההולך בשבת ברה"ר וחבירו רואה שנפסק אחד מן הציצית חייב להגיד לו ודלא כהטור והאחרונים ביור"ד סי' ש"ג אולם לפמ"ש אין דבריו מספיקים לדחות דברי הרא"ש והטור דהנה אפילו אי נימא דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלי' בשני תי' התו' בשבועות שם וכמ"ש השג"א. מ"מ הרי הוכחנו דהתו' ס"ל לעיקר כתי' הראשון בשבועות שם וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ן והר"ן והנ"י בפ"ב דב"מ דס"ל דוקא כתי' הראשון שבתו'. אולם לפמ"ש בביאור דברי הרא"ש בעז"ה הרי אין מדברי התו' בתי' השני בשבועות שם ומדברי רש"י פ"ק דמגילה והרמב"ן בתוה"א ראיה כלל דחולקים על סברת הרא"ש. וגם מדברי הר"ש אין הכרח עכ"פ בגנאי גדול וכנ"ל ורק דברי הרמב"ם לבד הוא שלא כדעת הרא"ש. אולם באמת גם מדברי הרמב"ם אין הכרע כ"כ ועי' בב"ח ביור"ד סי' ש"ג שפי' דברי הרמב"ם במ"ש הרואה כלאים של תורה על חבירו כו' קורעו מעליו כו' מיירי באמת שהלבוש הוא מזיד שיודע שהוא לבוש כלאים ואינו פושטו. אבל אם הלבוש הוא שוגג אינו קורעו מעליו וכדעת הרא"ש ואין כאן מחלוקת כלל ע"ש. ולענ"ד נראה לעשות סמוכין לזה ממש"כ הרמב"ם קופץ לו וקורעו מעליו כו'. ואי נימא דהרמב"ם מיירי דכשהלבוש הוא שוגג א"כ קשה דמאיזה ענין קורעו מעליו והו"ל לומר שצריך להודיעו ואם אינו פושטו קורעו מעליו. וכמבואר בירושלמי רב אמי הוי יתיב ומתני א"ל חד לחבריה את לבוש כלאים כו' הרי דרק הודיעו. ובע"כ צ"ל כמש"כ הב"ח דגם הרמב"ם מיירי שהלובש הוא מזיד אבל כשהוא שוגג אפשר דמודה להרא"ש דא"צ להודיעו ולפי כל הנ"ל נראה דנקטינן לדינא כדעת הרא"ש והטור והתה"ד וכמו שפסק הרמ"א בסי' ל"ג ובסי' ש"ע וכן פסק הב"ח לדינא ע"ש: סימן כז השם עבים רכובו יריק שפעת ברכתו וטובו לכבוד הרב הג' חריף ובקי סוע"ה המפורסם כקש"ת מו"ה גרשון ליטש ראזענבוים הלוי נ"י הגאב"ד בק"ק טאהלי במדינת אונגארין

גי"ה הגיעני והיה אלי שעשועים כו' וע"ד הספק שנסתפק כת"ר לענין קטן המסורבל בבשר ואינו נראה מהול כשמתקשה דקי"ל דצריך לחזור ולמולו כמבואר בגמ' ובפוסקים אם מילה זו צריכה שתהיה ביום דוקא כשאר מילה שלא בזמנה או דיכול למולו אפילו בלילה הוא באמת ספק גדול ובדברי הפוסקים לא מצאתי דין זה מבואר והנני לבאר דבר זה בעז"ה כיד ה' הטובה עלי

תנן בשבת פ' ר"א דמילה דף קל"ז ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה כו' ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וגרסינן עלה בגמ' אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אין צריך למול ואם לאו צריך למול במתניתא תנא רשב"ג