פרי יצחק חלק א עז

ובע"כ צ"ל משום דהוי רק גנאי קטן דלא נדחה בשוא"ת משום כבוד הבריות וכמש"כ התוס' בשבועות בתי' הראשון שם

עוד כתב התומים לה"ר לחילוק זה ממ"ש השיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ והרא"ש בב"מ (דף ל') דהנה שם מייתי ברייתא דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד אם היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו כו' ופריך בגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה והקשה בתוס' שם ד"ה הא והא עשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ע"ש ובשיטה מקובצת כתב בשם הרא"ש ותו' שאנץ לישב דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיניה דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו ע"ש וכתב התומים דצ"ע דהא ע"ז אנו דנין אי והתעלמת קאי על זקן ואינו לפ"כ או לכהן והיא בבה"ק ואי קאי על כהן והיא בבה"ק א"כ אמרינן דזקן ואינו לפ"כ חייב והוי שוה בכל ובע"כ צ"ל דבבזיון גדול א"צ להתעלמת דניליף מלאחותו דמטמא למ"מ וכי איצטריך קרא דוהתעלמת לבזיון קטן כמ"ש התוס' ולפ"ז שפיר קאמר הגמ' דל"ל דקרא אתי לכהן והיא בבה"ק פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה דחי ל"ת ועשה ואי דהוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל הא אבידה נמי אין שוה בכל דזקן ואינו לפ"כ בבזיון גדול בודאי פטור אף בלא קרא דוהתעלמת דבגנאי גדול ילפינן מלאחותו דמ"מ דוחה פסח ומילה ע"ש בתומים

ולע"ד אין כאן סרך קושיא כלל דזה ברור בודאי דאף לפי הס"ד דגמ' דקרא איצטריך לכהן והיא בבה"ק: אינו רוצה לומר דלפ"ז יהי' זקן ואינו לפ"כ חייב בהשבה דזה בודאי ליתא דהא בברייתא מפורש בהדיא דגם זקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב ואיך נימא דס"ד דהגמ' דקרא איצטריך לכהן והיא בבה"ק וזקן ואינו לפ"כ באמת חייב בהשבה ובע"כ צ"ל דהגמ' לא שקיל וטרי כלל אי זקן ואינו לפ"כ חייב או פטור כיון דמבואר בברייתא דפטור ורק דהגמ' רוצה לברר הא דמייתי בברייתא הקרא דוהתעלמת על איזה מהן קאי ומשום דבברייתא מבואר ג' דינים דפטור מלהשיב כנ"ל והיינו דקאמר הגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק, וזקן ואינו לפ"כ ומלאכה שלו מרובה משל חבירו בע"כ נלמוד מטעם אחר קשה פשיטא דלא אתי עשה כו' ולמלאכה שלו מרובה משל חבירו ג"כ לא איצטריך קרא דמדרב יהודה א"ר נפקי ומסיק דקרא והתעלמת קאי לזקן ואינו לפ"כ ועכ"פ כיון דגם לפי הס"ד דפריך בגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק כו' מ"מ לא היה מסופק בזקן ואינו לפ"כ כיון דבברייתא מפורש בהדיא דפטור יהיה מאיזה טעם שיהיה וא"כ שפיר פריך פשיטא והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין לומר דל"ת ועשה דטומאה הוי אינו שוה בכל דהא גם אבידה אין שוה בכל דזקן ואינו לפ"כ פטור וכמבואר בברייתא בהדיא ועכ"פ לפי הברייתא גופיה דפוטר גם זקן ואינו לפ"כ וא"כ הוי אבידה אין שוה בכל ולפ"ז לא אפ"ל דקרא והתעלמת איצטריך לכהן והיא בבה"ק דקשה פשיטא דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דגם אבידה אין שוה בכל כנ"ל ואין לומר דאכתי קשה על הברייתא גופיה מנ"ל דוהתעלמת קאי על זקן ואינו לפ"כ דלמא זקן ואינו לפ"כ חייב בהשבה והוי אבידה שוה בכל וממילא אפ"ל דקרא איצטריך לכהן והיא בבה"ק דלא נימא דאתי עשה דאבידה ודחי ל"ת ועשה דטומאה שאינו שוה בכל אולם זה אינו דלפי האמת בלא"ה לא איצטריך קרא לכהן והיא בבה"ק וכמבואר בגמ' דפריך ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא וע"ש בתוס' וכל דבריהם סובבים רק לפי קושית הגמ' דפריך מכח דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והגמ' הרי ניחא שפיר לפי המבואר בברייתא גופיה דזקן ואינו לפ"כ פטור

והנה ע"ש בתומים שכתב לישב קו' התוס' בשבועות לפי מ"ש הרמב"ם גבי אבידה דלפנים משורת הדין יש לזקן ואינו לפ"כ למחול על כבודו ולהשיב אבידה לפ"ז י"ל דבדבר איסור לא שייך גדול כ"ה דחובה עליו למחול על כבודו בשביל כבוד המקום והא דבמת מצוה נדחה איסור של תורה משום כ"ה היינו דבשביל כבודו צריך למחול על כבודו בשביל כבוד המקום אבל הנוגע לכבוד אחרים אין יכול למחול ולפ"ז ל"ק קו' התוס' ממת מצוה להא דבאיסור צריך להעיד משום דשאני גבי מת מצוה שהוא כבוד אחרים ואין לו למחול והא דפריך בגמ' מן מ"מ לכלאים היינו לפמ"ש הרמב"ם הרואה כלאים על חבירו קורעו מעליו וס"ל לפרש הגמ' דמוצא כלאים בבגדו היינו על אחרים והוי ג"כ כבוד אחרים ולפיכך פריך שפיר ע"ש בתומים אולם נראה דכ"ז הוא לפי מה שהבינו האחרונים בטעם דברי הרמב"ם דהוא משום דאין חיוב אמירתו להודיע לחבירו נדחה משום כ"ה דהוי כקו"ע. אולם לפמש"כ בעז"ה דאין הטעם משום דהוי כקו"ע דאין אנו דנין על חיוב אמירתו לחבירו אי נדחה משום כ"ה דלגבי זה ליכא כ"ה אלא דהטעם הוא משום דלגבי הלובש גופיה אין נדחה איסור שוגג שלו משום כ"ה ומחויב לפושטו אלא שאין יודע ומה לו לעשות ומשו"ה חייב חבירו להודיעו וכנ"ל. ולפ"ז אא"ל כמ"ש התומים וכנ"ל ומשום דגם ברואה כלאים על חבירו לא מקרי כבוד אחרים כלל דהא גבי הלובש הוא כבוד עצמו והיכא שיודע מחויב למחול על כבודו ולפושטו אפילו בשוק וממילא כיון דגם איסור שוגג לא נדחה משום כ"ה לכך חבירו שרואה צריך להודיעו ולהפרישו

נחזור לענין דלפי מה שנתברר לנו בשיטת הרא"ש דס"ל דאם שלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו דאין הטעם משום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת אלא משום דאיסור שוגג נדחה לגבי הלובש גופיה משום כ"ה וממילא אין צריך להודיעו. ולפ"ז אפ"ל לכאורה דגם בגנאי קטן ס"ל להרא"ש דנדחה איסור שוגג משום כ"ה. וכן מ"ש התה"ד דכהן ששוכב ערום בבית שיש שם מת דא"צ להודיעו וכסברת הרא"ש אפילו אי נימא דזה לא מקרי רק גנאי קטן וכמש"כ החו"י והתומים שם מ"מ ניחא שפיר דא"צ להודיעו. אלא דאי נימא דלפיכך איסור שוגג נדחה לגבי הלובש משום כ"ה ומשום דשוגג הוי רק כשוא"ת וכמ"ש הנו"ב שם ולכן ממילא א"צ להודיעו וכמו שנתבאר למעלה. א"כ הדרי לדוכתיה דדין זה של הרא"ש הוא רק בגנאי גדול אבל בגנאי קטן הרי גם לגבי הלובש גופיה לא נדחה שוא"ת משום כ"ה בגנאי קטן כמש"כ התו' בתי' הראשון וממילא צריך להודיעו אלא דלפמש"כ גם זה אין מוכרח כלל. דהנה לפמ"ש האחרונים בשיטת הרא"ש דלפיכך א"צ להודיעו ומשום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת. ולפ"ז צ"ל דלא ס"ל להרא"ש כתי' השני שבתו' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת וכמש"כ השג"א לסתור דברי הרא"ש מכח זה. ובע"כ דס"ל להרא"ש כתי' הראשון שבתו' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן דבגנאי קטן אין דוחה כ"ה בשוא"ת. ולפ"ז ממילא גם מש"כ הרא"ש דא"צ להודיעו ומשום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת היינו ג"כ בגנאי גדול דוקא. אולם לפמ"ש בשי' הרא"ש דס"ל דאיסור שוגג של הלובש גופיה נדחה לגבי הלובש משום כ"ה ומשום דשוגג הוי רק כשוא"ת. ולפ"ז הרי אין הכרח כלל דהרא"ש חולק על סברת התו' בתי' השני ואפשר דגם הרא"ש ס"ל לישב קו' התו' כמש"כ התו' בתי' השני. דכ"ז אינו ענין כלל לשי' הרא"ש ול"צ לחלק כלל בין גנאי גדול לגנאי קטן אלא דכ"ה דוחה באיסורא בשוא"ת ממש אף בגנאי קטן ודלא כתי' הראשון בתו' שם. ולפ"ז אפילו אי נימא דלפיכך איסור שוגג נדחה לגבי הלובש משום דהוי כשוא"ת מ"מ אפשר דאף בגנאי קטן הדין כן ומשום דאף גנאי קטן נדחה בשוא"ת וממילא א"צ להודיעו. והנה אם נימא דאיסור שוגג הוי רק כשוא"ת וכמש"כ הנו"ב וכנ"ל לפ"ז היה אפ"ל באמת דהרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו אזלי. דהנה כבר כתבנו דיסוד מחלקותם הוא אם איסור שוגג נדחה לגבי הלובש משום כ"ה וממילא